"הוא הלך לצו הראשון", המשיכה דבורה לספר, "כיוון שהיו לו קצת קשיי למידה ביקשו לדאוג לו לאישור משרד החינוך שקיבל בבית הספר, על מנת שיקבל גם הקלות במבחן בצבא. תיאמו איתנו מועד ובאותו יום הייתה לו מתכונת. הוא אמר להם שאין לו בעיה להגיע אבל שיהיה בשעה שקובעים איתו, כי יש לו מבחן שהוא צריך להגיע אליו".
"כשהוא הגיע עמד חייל בפתח החדר בו היה צריך להגיש את המסמכים. מגיעה השעה ולא מכניסים אותו. הוא אומר לחייל 'אני חייב להגיע למתכונת והבטיחו לי שזה יהיה בזמן', אז הוא אומר לו "או שתמתין או שאל תעשה עלינו פוזות, אתה לא נראה כמו אחד שרוצה להתגייס, לך תתאסלם כמו אבא שלך ואל תעשה לנו צרות".
"באותו רגע הוא קיבל שוק, הסתובב ויצא", מספרת דבורה, "הוא הגיע אלי עם דמעות ושאלתי אותו 'מאיר מה קרה? למה אתה כזה כועס?' זה היה יומיים של הלם שאחריהם הוא אמר 'אמא, אני לא אתגייס'. הוא אמר שאם חייל פשוט בפתח של הדלת אמר דבר כזה, אז מי יודע מה עוד יעשו לי אם אתגייס, לא מוכן שיפגעו בי".
"הרגשתי מושפל ולא מתאים בשבילם. החלטתי שאם זה היחס שאני מקבל אז אני לא מעוניין להתגייס", מספר מאיר, "אני חושב שהמניע היה שנאה. הוא אמר את זה כי הוא גזעני. אני מפחד שזה יקרה לי עוד פעם ולכן אני לא רוצה להתגייס. רציתי ללכת לקרבי. כואב לאימא שלי שאני לא מתגייס. זה מאכזב אבל אין מצב שאני אשנה את ההחלטה. שיחשבו פעמיים לפני שהם עושים דברים כאלה. זורקים משפטים כאלה. זה מוריד את המוטיבציה".
"אני לוקחת את זה מנקודת מבט אחרת", אומרת דבורה, "הילד רואה את זה כגזענות אבל אני חושבת שהחייל שאמר את זה בתוך תוכו עדיין ילד מתחת לגיל עשרים, שלא התפתח מספיק. טמטום רגעי, שטות. אם היה חושב על זה עוד שנייה לא היה מוציא את זה מהפה שלו. המסר הוא שצריך לתדרך נכון יותר החיילים שמקבלים פנים של באים להתגייס, שיש מקרים שאינם פשוטים, שיקבלו אותו יותר ברגישות ובאנושיות".
"בתוך כל הבלבול של היהודים והערבים הם לא פה ולא פה", מספרת שרי לויפר, מטפלת 'יד לאחים' שמלווה את המשפחה, "הם הולכים לבית ספר ועושים הכל כדי שלא ידעו שהאבא ערבי, זה מקום נפיץ. הם נמצאים בחוד החנית ובמקום הכי רגיש של המאבק הזה. הם משלמים את המחיר. לכן אצל מאיר זה היה כזאת כאפה לפנים כי שנים הוא נזהר שלא ידעו והוא מגיע לצבא ומטיחים בו את זה. הצבא הפסיד, הוא שולט בעברית ובערבית ובאנגלית".