כשישבתי עם שמרית מאיר, המומחית לעולם הערבי, להכנת הכתבה שפורסמה כאן לפני שבוע, עלתה סוגיית ערביי ישראל ומעמדם כיום. “אין מה להשוות בין מצבם למצב ערביי הגדה או רצועת עזה", היא קבעה. “הם נוסעים למצרים וירדן, יוצאים לשטחים לעשות קניות. בנוסף לשתי המדינות שעליהן דיברנו, בגדה וברצועה, יש מדינה שלישית, או מה שנקרא אצלם 'ערביי 48'. זו קהילה נפרדת עם מאפיינים שונים. יחסם לישראל הפך עם השנים למורכב. אני לא אומרת שאוהבים אותנו, אבל מתנהל לגבינו דיון".
שבוע אחרי כן ישבתי במשרדו של סעיד אבו שקרה, מי שהקים ומנהל את הגלריה לאומנות באום אל–פחם, כדי לשוחח על הנקודה החשובה שמאיר העלתה. מסביבנו העולם הערבי קורס, מתפרק לחתיכות, ואילו ערביי ישראל, עם כל הבעייתיות, חיים באחת המדינות היציבות במזרח התיכון וגם מנהלים חיי אומנות פוריים. עובדה: ביום שביקרנו בדיוק החליפו תערוכה. ומתברר שרשימת ההמתנה בגלריה, בין היתר של אומנים יהודים מהשורה הראשונה, ארוכה מתמיד.
“צודק, מצבנו הכלכלי טוב בזכות הזדמנויות העבודה הרבות שיש כאן ובזכות אנשים שעובדים קשה. אף אחד לא נותן לנו מתנות", אבו שקרה אומר. “היום אנחנו בעיצומו של צום וכולם יצאו לעבוד בחום הקשה, כדי לפרנס את המשפחות. אבל גם מצבם של הפיליפינים שמגיעים לישראל כדי לעבוד בסיעוד הרבה יותר טוב מאלה שנשארו מאחור, וביחס לישראלים הם עדיין מרוויחים מעט. הכל יחסי. אי אפשר להשוות את אום אל–פחם לדמשק, תשווה אותה לעיר בישראל. אנחנו אזרחי המדינה ותתייחס אלינו כאל כאלה. אז כשבא שר המשטרה ומסמן את המנהיגים שלנו כאויבים; בא ליברמן ואומר לא לקנות בשווקים שלנו; וכשקם ראש הממשלה וטוען שערביי ישראל מסיתים - איך אני אמור להרגיש? פעם זו הייתה הכללה בנוסח הערבי המלוכלך, הסתום, הגנב. עכשיו זה המסית ועוכר ישראל. הפכנו למטרד ביטחוני, למה? כי ערבי מטומטם כבר לא תופס. בבתי החולים מטפלים בך רופאים ערבים. הרוקחת היא ערבייה. ויש עורכי דין בכמויות. ערביי ישראל בדרך למעלה, עם תואר שני ודוקטורט".
בדרך לקטסטרופה
לסעיד חמישה ילדים. אף אחד מהם לא גר היום באום אל–פחם. שלושה נמצאים בחו"ל, משלימים את לימודיהם, והוא מצדו לא מעודד אותם לחזור. “פעם דאגתי מהמצב כאן, היום אני פוחד", הוא מגלה. “הכל מוביל את מדינת ישראל לקטסטרופה. אני אדם אופטימי, אבל עובדת אצלנו בחורה תל אביבית, אמרה שבחיים לא שמעה אותי מדבר ככה".
מה גורם לך לפחד?
“היעדר הרצון לראות כאן את האחר. היעדר הרצון לחשוב בכיוון של שלום. כל אחד רוצה להיות צודק, בעל הבית. טוען: ‘ההיסטוריה שלי'. פעם היה סיכוי לפתרון אמצע, מחבר, והוא לא קיים עוד. יש שיכרון כוח. האמריקאים שולטים בעולם, הישראלים אומרים: ‘אנחנו נחליט'. כל אחד רואה את הצד שלו. במקום לייצר תקווה, מייצרים פחד וסביבו כוח, כדי לשמר את הפחד. יש לי שני ילדים בגרמניה ובת בקנדה. לא נקלט אצלי שאני חושב שמוטב שיישארו שם".
איך הם מסתדרים שם?
“אף אחד לא מתייג אותם. ילדי מגיעים מגרמניה וכל פעם זה אותו סיפור: בנמל התעופה בן־גוריון מפשיטים אותם. הבן שלי אומר: ‘אין לי בעיה שיבדקו, אבל כמו כולם'. בגרמניה בודקים, אבל לא שמים אותך לבד בחדר, וכשמבינים שאתה מאום אל–פחם זה בכלל סיפור אחר. אני כאבא מגדל אותם, נותן להם את המיטב ואומר: ‘לטובתכם, תישארו שם'. כבר הגשתי תלונה אצל עורך דין מאוד רציני".
תלונה על מה?
“בתי חזרה מקנדה אחרי שסיימה את הדוקטורט. חגגנו לה בבית עם חברים, ואחרי החגיגות היא ביקשה לחזור לטורונטו. בגלל חוסר האמון במערכת, לפני שיצאה מהבית לשדה התעופה היא צילמה את המזוודה. איך נראתה אחרי האריזה. נו? בדקו אותה, אם יש סימנים לחומר נפץ. שעתיים החזיקו אותה, והמטוס מחכה. אחרי שסיימו אמרו לה לארוז. החכמה הוציאה את הטלפון, הראתה את הצילום של התיק ואמרה: ‘תחזירו כפי שהוא נראה לפני החיפוש'. אמרו לה: ‘אינטליגנטית, איזה ביטחון עצמי'. כשהיא נכנסה סוף–סוף למטוס, נוסעים באו אליה בטענות למה איחרה. ראבק, זו ילדה טובה, ששמחה בתואר הדוקטור שהשיגה, שמגיעה ממשפחה שמאמינה ברב–תרבותיות. למה להרעיל את הילדים האלה?".
זה המחיר של מציאות ביטחונית בלתי אפשרית.
“אם תתייחס לאנשים כאויבים, תקבל אויבים. העם היהודי היה במשך שנים רבות בגולה, ואפשר להבין שהדור הראשון יסבול מפרנויה, אולי גם הדור השני. אבל לא יכול להיות שגם הדור השלישי. הפרנויה עוברת מדור לדור, אז משום שאתה פרנואיד אתה צריך לומר: הקם להורגך, השכם להורגו? הפחד מוביל אותי כל הזמן למצב מלחמה עם האחר, כי אני שוב לא מאמין לו ולא חושב שהוא ראוי".
לשנות מציאות
אום אל–פחם הנמצאת במרכז ואדי ערה היא מהערים המוסלמיות הגדולות בישראל. 60 אלף תושבים. יישוב שבדרך כלל מעורר אצלנו חשש וחשד, מעוז הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראאד סלאח, שאבו שקרה הוא בן דודו.
“השייח'ים והרבנים תמיד היו בצד האחר", הוא קובע. “הרב עובדיה יוסף היה בזמנו יותר מתון? לא היה רב אחר שאמר שמותר להרעיל בארות מים של פלסטינים? כל מי שמדבר בשם הדת לא מתפשר על דעותיו. אי אפשר לקחת את השייח' ראאד ולהגיד ‘בגללו אום אל–פחם'. זו עיר רבגונית שיש בה דתיים, חילונים, קומוניסטים, בני כפר. אביו של השייח' היה שוטר, שני אחיו שוטרים. אחיו עסאם היה מהציירים הכי מוכשרים ומוערכים. הוא נפטר בגיל 29 ממחלת הסרטן, ומי קנה את יצירותיו? יהודים. כשהיה חי מכר תמונות ב–5,000 דולר. כשנפטר קנו את הציורים שלו ב–10,000 דולר ואחר כך ב–20 אלף. היום אין להשיג ב–200 אלף. הוא הוואן גוך שלנו. אז אתה בא ומכליל? מדינה מתוקנת צריכה לקחת אחריות על האוכלוסייה, על הצד הטוב והרע".
הגלריה שלך היא אמירה?
“בהחלט. והיא מבחינתי גם צעד מכונן. לפני שהקמתי אותה לא הייתה שום גלריה בישראל שייצגה אותנו. חיכינו תמיד לישראלי שיבוא ויציג את האומן הערבי בתל אביב, ותמיד הישראלי הוא גם זה שפירש את האומנות וכתב את המאמר. הגלריה באה לנכס בחזרה את התרבות. זה חשוב שיחקרו ויראו אותנו, אבל חשוב שנהיה הבעלים של עצמנו. אתה לא יכול להגיד כל הזמן שדופקים אותך, ומצד שני לא לעשות כלום. רציתי להוכיח שאני לוקח אחריות ומשנה מציאות. ולקחתי אחריות במקום שהוא כמעט בלתי אפשרי. מה זה האסלאם? כמו ביהדות, אומרים אצלנו: לא תעשה לך פסל ותמונה. אני מציג פסלים ותמונות באום אל–פחם, מרכז התנועה האסלאמית, וכולם מוחאים כפיים.
“אני הולך לבנות עכשיו מוזיאון רציני. כבר גייסנו בשבילו את רוב הכסף. אני לא מוכן להתנהג במדינת ישראל כקורבן, כי אני לא רוצה שהקורבנות שלי תזין את מי שמתנגד לי ותעניק לו אנרגיה. אני רוצה להיות הטוב בישראל, להרגיש שאני עם רגליים אחוריות חזקות ויכול לנהל את חיי בצורה נפלאה. באום אל–פחם לקחתי כדוגמה כמה משפחות עניות שיצאו מהן רופאים ועורכי דין. תיכנס לבית שלהן ולא תבין איך ממשכורת פשוטה של איש אחד יצאו כאלה מוכשרים. צריך להתנהל נכון. כשהקמתי את הגלריה לא היה תקציב. היום יש לנו אגודת ידידים בארצות הברית ואגודת ידידים בישראל".
פתרון אחד
אבו שקרה ביקש מאיתנו להתלוות אליו לארכיון הגלריה. שם, בתוך תיקייה במחשב, הציג צילומים מכל העולם שהוא אוסף. תמונות שקשורות לאום אל־פחם ולוואדי ערה. באחת התמונות הישנות, משנותיה הראשונות של המדינה, נראית מקהלת ילדים שרה כשברקע מונף דגל ישראל. “זה מורה יהודי, עולה מעיראק שמנגן באקורדיון. כל אום אל–פחם מקשיבה למקהלת בית הספר ששרה ‘עם ישראל חי'", אבו שקרה צחק. “מנהל שלא היה מקיים את הטקס היה מפוטר. שלושה חודשים לפני יום העצמאות כבר עבדנו על ת"ס תס"ח. אני הייתי חלק מהחגיגות".
למה חשוב לך להראות את זה?
“חשוב לי לקשור את אום אל–פחם לעברה. גם גיליתי שכאשר יהודי שלא יודע עלי דבר מגיע אלינו ומניח את ידו על כאבי, אנחנו מייצרים דיאלוג שבנוי על כבוד ולא על פטרונות והתנשאות. אתה מתחיל לייצר אמפתיה".
אתה עדיין רואה אור בקצה המנהרה?
“יש פתרון והוא חזרה לגבולות 67'. תן לאנשים לנשום, להרגיש שהם שווי ערך, שהם חופשיים. תן סיכוי. אי אפשר להחזיק עם שלם. הרי מה קורה בשטחים? תהיה מדינה אחת לשני עמים, כי אי אפשר לייצר שתי מדינות, אין רצף טריטוריאלי למדינה שתקום. תהיה מדינה אחת כשעם אחד בלי זכויות ועם שני עם מלוא הזכויות. תדע לך שיש פלסטינים בשטחים שמאושרים מהמצב. הם יודעים שתהיה מדינה אחת לשני עמים ואז יהיה רוב פלסטיני. נהיה יותר מ–50% ואף אחד לא יוכל יותר להתעלם מאיתנו. מי שבנה את ההתנחלויות, השמאל, עשה זאת כדי שלא תהיה דרך חזרה. בנו התנחלויות כדי להישאר. מי שנולד שם הוא כבר בן 45, 50, לך תוציא אותו. אני לא רואה שישראל הולכת היום למקום של הכרה באחר. עזוב אותנו, תראה מה קורה היום לשמאל בעצמו. תראה מה עשו לבצלם ולקרן החדשה. פעם סבלנו לבד והייתה סיבה, כי אנחנו ערבים, אבל למה שהם יסבלו, בגלל דעות אחרות? המצב הזה לא היה פה אף פעם".
די נאיבי מצדך לחשוב שיש פתרון.
“צריך להחליט. כשהמצב מידרדר, אתה שוכח מי התחיל. תראה את קוריאה הצפונית, מישהו חשב פעם שהאיש הזה יקום ויגיד שהוא הולך להיפגש עם קוריאה הדרומית? כמו שאני אומר לערבים אצלנו, תן לאשתך סמכויות בבית, זה ניהול יותר נכון. אם לא תיתן, היא לא תהיה מעורבת, לא תדע להתנהל. אתה צריך להגיד לאישה שחצי מהבית שלה. ננהל אותו ביחד. לכן צריך לבוא לפלסטינים ולומר: ‘תתנהלו לבד, אני לא אבא שלכם'. תן להם את ההרגשה שהם מסוגלים".
בעימותים שהיו ברצועת עזה ערביי ישראל שמרו על שקט יחסי.
“כשנהרגים 62 איש זו קטסטרופה, אבל ערביי ישראל יכולים להסתכל על האירוע כמהלך מנצח. הוא קלקל את השמחה הישראלית. הייתה הנכבה, הייתה העברת השגרירות, והייתה אמירה פלסטינית ברורה".
יש גבול
אבל באום אל–פחם לא הכל היה שקט בזמן המהומות על הגדר. התקיימה שם הפגנת תמיכה בתושבי הרצועה, כזו שמיד הביאה למקום כוחות משטרה גדולים. “זה הפחד המדומה מאיתנו", הסביר לי בכעס ח"כ יוסף ג'בארין, איש הרשימה המשותפת ותושב העיר. “ההפתעה הייתה כשראינו חבורה עצומה של שוטרים וכוחות מיוחדים יוצאת לכיוון שלנו. היו רגעים שעמדו מולנו שתי שורות של אנשי ביטחון חמושים. בשנים האחרונות הובלנו הפגנות ואפילו חסמנו את הכביש הראשי, אבל לא באופן אלים. ראינו בזה אקט של מחאה, והשוטרים הבינו את זכותנו, כחלק מהעם הפלסטיני, להביע דעה. לכן הניסיון למנוע מאיתנו למחות רק משקף את דיכוי המיעוט. אם לא היו מתייחסים אלינו כאל אויבים, האירועים האלה היו עוברים בלי תקלות".
כדי להבין את הלך הרוח בעיר נפגשנו עם אוסמה מחאמיד, איש חינוך ותיק ועורך העיתון "אל־מסאר", משלושת המקומונים שיוצאים מדי שבוע באום אל–פחם. “התייחסנו בכותרת העיתון להרג אנשים ברצועה, לפחות האזרחים", מחאמיד סיפר על אופן הסיקור. “ערביי ישראל יודעים היכן נמצא הגבול מניסיון של שנים. יודעים שמוטב לא לחצות אותו. הם מודעים לזכותם להפגין, אבל גם מבינים שהפגנה לא צריכה לגלוש לאלימות, כי ישלמו על זה בדעת הקהל היהודית, וזה ישפיע גם על האנשים שיוצאים מדי יום לעבוד בתל אביב. לכן אצלי יש מגוון דעות: דו–קיום, קבלת האחר, וגם דגש שאנחנו אזרחי המדינה ויש לנו זכויות שצריך לממש".
נפגשנו בתיכון שבו אוסמה מלמד. בחדרו ישב רשאד מחאמיד, פעם פעיל פוליטי במק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) והיום מעורב בוועד ההורים העירוני. שניהם סיפרו שעם כל הכבוד לנעשה ברצועה, המגזר הערבי מתמודד עם צרה לא פחות רצינית.
“האלימות בחברה הערבית היא מזעזעת", אוסמה הסביר. “הידרדרות לאלימות ולנשק מדאיגה כל אזרח, ויש כאלה שתוהים למה המשטרה לא עושה את הדרוש. כמעט לא רואים נוכחות ברחובות. הדור של בני ה–20–19, אי אפשר לדעת לאן הוא הולך. יש הרגשה במגזר של עצימת עיניים, שיהרגו אחד את השני, כל עוד זה לא מגיע לחברה היהודית".
רשאד הוסיף: “בחברה הערבית יש מכת ירי וגניבות. אני לא בא להאשים את מדינת ישראל בכל הצרות, אבל פה היא הראשונה. 30 אלף נשקים מסתובבים ולא נתפסים. אם הם היו מופנים כלפי יהודים, היו שותקים? בחור מהמשפחה שלנו ירה ירייה במהלך ריב שהגיעה לכביש ואדי ערה. היא לא פגעה במישהו אלא ברכב של יהודי. מיד הגיע מטוס משטרה והבחור נתפס עוד לפני שנכנס הביתה. תלמידים באחד התיכונים המקומיים אצלנו השתמשו בגז מדמיע בתחומי בית הספר. התלוננו במשטרה. השוטר הסביר: ‘אין מה לעשות, לא עוזרים לנו'. אמרתי לו: ‘יש מצלמות'. הוא המשיך: ‘לא ייתנו לנו את החומר'. התעצבנתי: ‘מה זה לא ייתנו? לך ותיקח, רק לשבור רגליים אתה יודע? אם בתל אביב היה גז מדמיע, כל תחנות הטלוויזיה היו מגיעות עם המשטרה'".
רשאד לא נרגע: “מדינת אפרטהייד. בחור נכנס שלם לתחנת משטרה ויוצא עם רגל שבורה. בהפגנה שהייתה כאן כיתרו אותנו שוטרים מארבעה צדדים, וכל שוטר בריון. אמרתי לאחת השוטרות שעמדה עם נשק: ‘את באה לפה עם ירי חי?'. היא שתקה. לחרדים מתנהגים עם כפפות ואצלנו בשיא הכוח. פעם בחקירה אמרתי לשוטר: ‘אני יותר גדול ממדינת ישראל'. הוא קם בכעס: ‘מה אמרת?'. עניתי: ‘כן, בגיל אני יותר מבוגר ממנה ולא אני הבאתי אותך לכאן, אבל אני מקבל אותך. מקבל אותך? תקבל אותי'".
תחת מתקפה
נקודת החיכוך היהודית–ערבית מאוד רגישה. “קח את ההתנחלות ריחן, עשרה ק"מ מאום אל–פחם", ביקש אוסמה. “עולם אחר. כבישים, בנייני ציבור. עד היום, 70 שנה למדינת ישראל, אין לאום אל–פחם תוכנית מתאר. ולא רק לנו אלא גם ליישובים ערביים אחרים. אנחנו בין הפטיש לסדן. אומנם אנחנו ערבים פלסטינים, אבל גם רוצים להרגיש תושבי המדינה".
איך מוציאים אתכם מהמצב?
“קבלה, תקציבים והכרה. אם תיתן הרגשה שאני רצוי, תקבל תוצאות חיוביות. אל תהפוך אותי לאויב. אל תדחף אותי לפינה. בזמנו ראש הממשלה יצחק רבין בא לאום אל–פחם, סייר בכביש 65, שקראו לו 'כביש המוות' בגלל שהיה צר וכל הזמן היו בו תאונות. רבין אמר שהוא מפנה תקציבים לעיירות פיתוח, לפריפריה ולמגזר הערבי. הקצו 8 מיליון שקל לבניית האצטדיון ועל כביש 65 התחילו לעבוד. הרגשנו אז שמישהו שם לב. הייתה תחושה של ישראליזציה, ואת זה טענו המקטרגים שבינינו. הרגשה שמכבדים אותך".
משבר זהות בלתי אפשרי.
“אז תקל עלי את המשבר. אני אביע את הזדהותי עם הפלסטינים, אבל עד גבול מסוים, מכיוון שאני מודע לעובדה שאני תושב ישראל. העניין היום שההרגשה היא שאני לא רצוי. ראש הממשלה רואה שהוא בירידה בסקרים ומתחיל לתקוף אותנו. מה אתה עושה? אתה פוגע בתושבים שהם גם ככה חלשים. תראה את הנשיא רובי ריבלין, שאהוד פה בצורה בלתי רגילה. הוא ימני, רחוק ממני בדעות, אבל מכבד אותי. תלמידים שלנו ביקרו בירושלים והביאו להם שני מרצים, אחד חבר כנסת ערבי והשני בני בגין מהליכוד. הם קיבלו את בגין בצורה יפה, כי הוא כיבד אותם כאזרחים".
הח"כים הערבים דואגים לכם?
“הם מנסים, אבל מה חברי אופוזיציה יכולים לעשות לטובת ציבור הבוחרים? הם מוגבלים, תראה כמה חוקים נופלים עלינו. חוק הלאום, חוק המואזין, השפה. תמיד הכירו בערבית כשפה רשמית ופתאום אחרי 70 שנה אתה נזכר שאתה לא מעוניין?".
ח"כ ג'בארין הוא תושב אום אל–פחם ודוקטור למשפטים שמתמחה בזכויות אדם וזכויות מיעוטים. “היו תקופות שההרגשה הייתה טובה יותר", הוא אומר. “לא של שוויון, אבל לפחות שאנחנו בכיוון הנכון, גם אם התהליך אטי והדרגתי. היום ההרגשה הפוכה: כאילו הולכים בכוח נגדנו. אנחנו תחת מתקפה בלתי פוסקת. כח"כ, במקום לפנות זמן לקידום ענייני החברה הערבית אני מתעסק באיך להדוף".
הציבור היהודי נוטה יותר ויותר ימינה.
“אני מנסה לשמור על אופטימיות ושפיות. יהיה קשה להוליך את הציבור שולל במשך תקופה ממושכת. הוא בסוף ישאל את ההנהגה: ‘מה אתם מציעים בכל הקשור למעמד הציבור הערבי?'. אני מקווה שאנשים יבינו ששוויון וכבוד זה לטובת כלל החברה ושאי אפשר לשלוט במיליוני פלסטינים".
בקושי שומעים אתכם.
“יש לי ביקורת על האופוזיציה, שצריכה להשמיע קול יותר חזק כדי שהציבור יכיר אלטרנטיבה שמדברת על שלום ושוויון. אני מרגיש שהקול חסר גם בשיח הפנימי בכנסת. קולו של המחנה הציוני, של יש עתיד, קול שינסה לשכנע. שוחחתי עם הנהגת האופוזיציה ואמרו לי שם שהרחוב נוטה ימינה. עניתי שהרחוב ימשיך בכיוון הזה אם לא יבין שיש אלטרנטיבה. מה הייתה התשובה? שזה בהחלט חומר למחשבה".
ח"כ ג'בארין וידא שהבנתי בסוף את עוצמת הבדיחה.