אם הפעוטה שנחנקה למוות: "יסמין הייתה האחת והיחידה בשבילנו"

מדינה שלמה הזדעזעה בשבוע שעבר מחשיפת מותה של יסמין וינטה בת השנה וחודשיים בפעוטון שבו שהתה בפתח תקווה. שלשום הוגש כתב אישום נגד אינה סקיבנקו (23) מאוקראינה, סייעת בפעוטון, הנאשמת בהריגתה של וינטה ובפגיעה בילדים נוספים. מצלמות שהיו בפעוטון חשפו את הזוועה: לפי הצילומים, סקיבנקו הטיחה את הילדה על המזרן, זרקה עליה שמיכה, נשכבה עליה וצפתה במכשיר הסלולר עד שמתה.
 

כאמור, מותה של יסמין הקטנה הכה גלים. ביום ראשון האחרון הגיעו כ־200 בני אדם להפגנה מול קריית הממשלה בתל אביב, שבמסגרתה דרשו מצלמות ופיקוח על גני ילדים פרטיים ואף עמדו דקת דומייה לזכרה של יסמין. בשבוע שעבר אף החלה התארגנות של הורים מרחבי הארץ, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, בקריאה למדינה להחמיר בעונש של מי שנתפס מתעלל ורוצח ילדים. שר הרווחה, חיים כץ, הורה לסגור את הפעוטון "מאשה והדוב" בפתח תקווה בעקבות מות התינוקת; ואתמול הגיעו הוריה של יסמין לדיון בוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת בראשותה של ח"כ יפעת שאשא־ביטון, שדנה בדחיפות בקידום חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות ובקידום הצבת מצלמות במעונות בעקבות מקרה מות הפעוטה. 
 

דורינה וינטה (25) ובן זוגה ולדימיר בוטוק (25) הגיעו ארצה לפני שנתיים ממולדובה עם ויזת תייר לשלושה חודשים. "הגעתי ארצה בהריון, באיזשהו שלב אמרו לי שאסור לי לטוס, וכבר נשארנו פה", מספרת וינטה. "מאוד אהבנו את ישראל. זו מדינה מאוד יפה. היינו פה בצורה לא חוקית, ילדתי כאן, ושילמנו על כך הרבה מאוד כסף, כי לא היו לנו ביטוחים. לאחר הלידה נשארנו בארץ כדי לעבוד ולהחזיר את הכסף שלווינו. אני עבדתי בניקיון. זה היה די מסובך, כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נמצאת בארץ של אחרים ובבתים של אחרים. לא הכרתי את המנטליות, את השפה. לפעמים בן זוגי עבד איתי, ולפעמים עבד בבנייה".

 

יסמין נולדה ב־2 במרץ 2017, ובני הזוג התגוררו עמה בדירה שכורה של שני חדרים בפתח תקווה. "שמנו את יסמין בגיל חצי שנה בפעוטון 'מאשה והדוב' וחזרתי לעבוד. היינו צריכים כסף". 
 

"קודם כל, זה היה מאוד קרוב לבית שלנו, ממש חמש דקות משם, וגם רצינו שהמקום יהיה דובר רוסית, כי לא ידענו עברית. מכר רחוק שהילד שלו היה שם המליץ לנו על הפעוטון".
 

"בטח. כשיסמין הייתה בת ארבעה חודשים ראינו את המקום, וזה מצא חן בעינינו. הוא היה מאוד נקי, וזה היה מאוד חשוב לי. כמו כן, ראינו שיש שם מצלמות, היו גם הרבה משחקים. לכאורה היה נראה שיש שם כל מה שילד זקוק לו. ואז בגיל חצי שנה, בספטמבר, שמנו את יסמין בגן. בקבוצה שלה היו 16 ילדים, מגיל שלושה חודשים. יסמין הייתה שם שמונה חודשים וכמה ימים".

איך יסמין הסתדרה בפעוטון?

"היינו שמים אותה שם בסביבות שבע וחצי־שמונה וחצי בבוקר, והייתי אוספת אותה ברגע שהייתי מסיימת לעבוד. לפעמים בשעה שלוש, ארבע, חמש. ואילו בימים שלא הייתה לי עבודה, יסמין תמיד הייתה נשארת איתי בבית". 
 

"בספטמבר היא כבר הייתה שם. היא נראתה לכאורה כמו אישה נורמלית. תמיד חייכה, תמיד הייתה אומרת: 'יסמינצ'יק, היפהפייה שלנו'. אף פעם לא חשדתי במשהו. אם אני בתור אמא הייתי מרגישה שהיא עושה משהו, כמובן שלא הייתי נותנת אף פעם את הילדה שלי לגן הזה. היו ימים שיסמין הייתה חוזרת בוכה, וחשבתי שזה הגיוני, כי כל ילד רוצה להיות עם אמא בבית. לא חשבתי שיש בעיה". 
 

יסמין הייתה כל עולמם של בני הזוג. "עבדנו כאן רק בשביל הילדה", מספרת וינטה. "לא בילינו, לא כלום, אספנו את כל הכסף רק בשביל הילדה. בזמן הפנוי שלנו היינו כל הזמן איתה. יסמין הייתה האחת והיחידה בשבילנו". וינטה נזכרת איך אחרי כמה ימים שבהם היו חגים והפעוטון היה סגור, יסמין מאוד בכתה כשהייתה צריכה לחזור לגן. "שוב חשבתי שהיא בוכה כי בטח היא רוצה להיות עם אבא ואמא בבית", היא מספרת. "היה גם שבוע אחד שיסמין אפילו לא נתנה לי להחליף לה את החיתול, ולא הבנתי למה. לא ראיתי סימנים כחולים, ולכן לא הבנתי מה קרה. שאלתי בגן איך הם מחליפים לה חיתולים, והם תמיד היו אומרים שהכל בסדר, וש'אם משהו יהיה לא בסדר, נגיד לך'. תמיד התעניינתי מה יסמין אכלה, מתי היא ישנה. הכל היה חשוב לי, ותמיד אמרו לי שהכל בסדר. לא חשבתי שהסייעת היא כזאת מפלצת. דיברנו תמיד על הילדה, והכל היה נראה לי נורמלי". 
 

כשוינטה נזכרת ביום הנורא, 16 במאי 2018, שבו אירעה הטרגדיה, קולה מתחיל לרעוד. "היום הזה היה נראה כמו כל יום רגיל", היא מתארת, "קמנו, יסמין הייתה כל כך מאושרת, שיחקה, רקדה לצלילי מוזיקה, הלבשתי אותה, בן זוגי הביא אותה לגן, וזהו. בשעה 16:18 התקשרו אלי מהגן ואמרו: 'תבואי מהר כי הילדה לא נושמת'".
 

"הייתי אז בעבודה בפתח תקווה. כל כך נבהלתי, והתחלתי לצעוק. רציתי להתקשר לבעלי, חשבתי שזה שקר, שזה לא יכול להיות, איך זה שהיא לא נושמת? הגעתי לגן אחרי כמה דקות, ראיתי משטרה, אמבולנס. הם לא נתנו לי להתקרב לילדה, כי עשו את כל המאמצים כדי להציל אותה. אני חושבת שאף פעם בחיים שלי לא אשכח את זה. בזמן הזה כשהיינו בגן עוד לא אמרו לי כלום, רק רצו להרגיע אותי. ואז הסיעו את הילדה לבית החולים, 

ואנחנו נסענו עם המשטרה. ישבנו וחיכינו. אחרי כמה דקות מישהו יצא ואמר לנו באנגלית: 'עשינו כל מה שיכולנו...'. לא האמנתי שיסמין באמת מתה. איך ילדה כל כך בריאה ומחייכת פתאום מתה ולא נושמת? שאלו אותנו אם אנו רוצים לראות אותה. אמרתי שכמובן שאני רוצה לראות. זו הילדה שלי. הלכנו להיפרד ממנה, אני והבעל. הכל נמצא אצלי בפנים. אני מאוד אוהבת את יסמין. אני מאוד מתגעגעת אליה. זה מאוד קשה לי. כשיעבור זמן ועוד יהיו לי ילדים, אולי האהבה שלהם קצת תרפא אותי. אני רוצה שהסייעת תשב בכלא, שתתייסר שם. אני לא רוצה שהיא תמות, כי אין לי את הזכות לקחת חיים. אבל אני רוצה שהיא תרגיש איך זה לחיות בחושך, שתרגיש מה שאני והמשפחה שלי עוברים עכשיו". 
 

בני הזוג החליטו לקבור את בתם במולדובה. לפני שבוע הם שבו ארצה, כדי להיות נוכחים בהליך המשפטי נגד סקיבנקו. "עוד לפני שנסענו לקבור את יסמין במולדובה אמרתי למשטרה שזה לא הגיוני שילדה ככה תמות. כשהיינו במולדובה, התקשרו אלינו ואמרו שיש וידיאו ובווידיאו רואים הכל", היא מספרת. "חזרנו לישראל כדי להיות במשפט של הסייעת, כדי לעשות הכל שהיא תהיה כל החיים שלה בבית הסוהר. אבל רק השופט יכול להחליט".
 

"בעלי צפה בו ראשון, כי היה לי קשה מאוד לצפות בזה. אבל אחר כך כן החלטתי לצפות בו, כי רציתי לראות את הילדה ברגעיה האחרונים. אני מאוד מתגעגעת אליה, וכשראיתי את כל מה שהתרחש שם, היה לי מאוד קשה. ראיתי מה הסייעת עושה, איך הילדה מתייסרת. רציתי פשוט לצרוח".

שלילת מעמד

שלשום הגיעה וינטה לדיון שהתקיים בבית המשפט. "ראיתי את הסייעת, אבל היא לא הסתכלה עלי, העיניים שלה היו למטה", היא מתארת, "אני כל הזמן הסתכלתי עליה, רציתי שהיא תסתכל עלי. אמרתי לה: 'תסתכלי לי בעיניים!'". כרגע בני הזוג נמצאים בארץ ומיוצגים על ידי עו"ד ולדימיר מיסיוק. "אני פועל בשלושה מישורים", אומר עו"ד מיסיוק, "במישור הפלילי אני דואג לכך שהסייעת תקבל את העונש המקסימלי. אני מתנגד לשחרור למעצר בית ומבקש להשאיר אותה במעצר עד תום ההליכים. בנוסף לכך, אנחנו מבקשים מבית המשפט לגזור את דינה במהירות המקסימלית על מנת לסיים את הסבל של ההורים.

כל עוד דינה לא נגזר, ההורים כל בוקר קמים ושואלים איזה עונש היא תקבל, והאם תקבל אותו בכלל. בנוסף, אנחנו פועלים בכיוון שלילת מעמדה של הסייעת בישראל והחזרתה לאוקראינה לצורך ריצוי עונשה. וכמובן הגשנו תביעה אזרחית, ונעמוד על כך שהסייעת וחברת הביטוח ישלמו למשפחה כדין את הנזק הממוני והלא ממוני". "אחרי שכל העסק הזה ייגמר, נחשוב מה לעשות", אומרת וינטה. "בינתיים אנחנו רק רוצים שייעשה צדק. אנחנו לא חושבים על משהו אחר".

בני הזוג עדיין מתגוררים בפתח תקווה באותה דירה שבה חיה יסמין. "עכשיו אני לא עובדת, וגם לא בעלי", מספרת וינטה. "כל הימים עוברים עלי בבכי. אני בוכה, נרגעת, בוכה, נרגעת. ככה נראה היום שלי. כשאנחנו אוכלים, אני אומרת: 'יסמין, בואי איתנו לאכול'. גם כשאנחנו הולכים לישון, אנחנו אומרים לה: 'יסמין, לילה טוב'. אני לא יכולה לדעת מה יהיה בעתיד. אין לנו כוחות לחשוב על העתיד ועל מה יהיה הלאה". וינטה מציינת שהם מקבלים תמיכה רבה מאנשים שהם בכלל לא מכירים. "אנשים מנסים לעודד אותנו, מכל הארץ שולחים אס־אם־אסים ותומכים. זה מאוד עוזר. עכשיו אני מרגישה שאני לא לבד במדינה הזאת".
 

"קודם כל, שידרשו שבכל גן יהיו מצלמות וידיאו, ושבכל רגע יוכלו לראות מה הילדים שלהם עושים. ואף פעם אסור לסמוך ב־100% על המטפלות והסייעות בגנים. אני בטחתי, אני האמנתי. למשל, אצלנו במולדובה נותנים את הילד לגן בגיל שלוש שנים, כשהוא כבר יותר חזק ויכול לדבר. אבל כאן בישראל אמהות נותנות ילדים לגן כבר בגיל שלושה חודשים, כי צריך ללכת לעבוד. ואיך ילד בגיל כזה קטן יכול להגיד משהו? הוא הרי לא יכול להגיד שפגעו בו. לכן אף פעם אל תסמכו על מי שעובדים בגן. אנשים כל כך מזייפים. הם מחייכים אליך בפנים, ומהגב תוקעים לך סכין".