"כששמעתי שנתפס הרוצח של רונן זה לא שינה כלום, שום סגירת מעגל לא הייתה. שום דבר לא מרפא את הכאב", אומר ולדימיר לוברסקי. "מה שמעניין אותי ואת המשפחה זה שכל המחבלים יקבלו עונש מוות לפי החוק, ושהתופעה הזאת של זריקת אבנים, מקררים ובלוקים של בטון תיפסק. זה קורה כבר עשרות שנים, וכדי שזה ייפסק אנחנו כמדינה צריכים להגיב ביד קשה במקרים כאלה. השמענו את העמדה שלנו בכל הזדמנות גם לראש הממשלה, לשר הביטחון ולשרים נוספים שהיו אצלנו בשבעה. אני רואה את השליחות שלנו - שלא בחרנו בה, אלא שנגזרה עלינו - בכך שנעלה בציבור את המודעות לקיומה של התופעה הזאת".
ביום רביעי שעבר הותר לפרסום שלוחמי יחידת דובדבן של צה"ל והשב"כ עצרו פלסטיני בן 32 בחשד שהשליך לפני כשלושה שבועות את לוח השיש שפגע בראשו של סמ"ר רונן לוברסקי בפעילות במחנה הפליטים אל־עאמרי שבפאתי רמאללה. לוברסקי (20), נפצע אנושות מפגיעה זו, ולאחר יומיים נפטר.
"ביום רביעי", מספר לוברסקי האב, "עוד לפני כל הפרסומים, התקשר אלי ואל אלנה, אמו של רונן, מפקד יחידת דובדבן, והודיע לנו שעצרו את הרוצח. פרטים נוספים אנחנו לא יודעים, כי עדיין לא נפגשנו איתם. כשניפגש, נשמע את הכל".
סמל של דובדבן
ולדימיר (50), איש מחשבים, עלה ארצה בשנת 1990 מסנט פטרסבורג. אלנה (47), אחות, הגיעה לישראל באותה שנה מהעיר ויליקי לוקי ברוסיה. השניים הכירו באוניברסיטה העברית בקורס עברית, התחתנו ב־1992, ולימים - אחרי עשר שנות נישואים - התגרשו ונשארו ביחסים טובים. בתחילה גרו בני הזוג בירושלים. ב־1994 עברו ליישוב בני עי"ש, שם נולדו בניהם אריק (23) ורונן, ובשנת 1999 עברו להתגורר ברחובות. לפני כארבע שנים אריק חזר בתשובה, וכיום הוא לומד בישיבה בירושלים. גם אלנה חזרה בתשובה לפני כשנה. ולדימיר ורונן נשארו חילונים.
רונן נולד ב־5 באפריל 1998. "עוד כשהיה ילד אפשר היה להבחין שהתכונה הבולטת שלו היא עקשנות", מספר ולדימיר. "אני זוכר שהוא היה בערך בן שנתיים, הייתה לו מחברת של מדבקות, והוא היה צריך לקלף מדבקות ולהדביק אותן במחברת. רונן נתקל במדבקה שהוא פשוט לא הצליח לקלף. הוא ניסה וניסה וניסה, ואני עמדתי לידו ורציתי לראות מתי הוא יישבר. הוא המשיך לנסות ולא נשבר, ובסופו של דבר, אחרי חמש דקות, הצליח לקלף את המדבקה. העקשנות וההתמדה ליוו אותו במהלך כל חייו.
"רונן גם היה ילד מאוד חמוד, כל הזמן היה קרוב לאבא ולאמא. כשהתבגר קצת, פתאום גילינו שהוא גם פרפקציוניסט, אוהב סדר. גם כשדיברנו איתו על כל מיני דברים, הוא ישר הפנים. אחרי מותו, למשל, מצאנו כל מיני פנקסים ומכתבים שלו, שבהם באו לידי ביטוי כל מיני מחשבות שלו, וכל מיני שיחות שאנחנו ואחיו עשינו איתו. ממה שהוא כתב, ראינו שהוא הפנים את הדברים שהיינו אומרים לו".
רונן למד ביסודי ובחטיבת ביניים בבית הספר שפרינצק בעיר, ולאחר מכן בתיכון קציר. החלום שלו, כפי שמספר האב, תמיד היה להתגייס ליחידה מובחרת.
לא חששת מהחלום הזה?
"זה התחיל עם הבן הבכור. להגיע ליחידת דובדבן היה גם החלום שלו, אבל הוא לא הצליח בגלל בעיות ראייה, ואת השירות שלו עשה ביחידת דוכיפת. רונן תמיד שאף לשירות משמעותי. בחדר שלו, ליד שולחן הכתיבה, היה מודבק פתק עם סמל של דובדבן שצייר בעצמו והדביק אותו שנה וחצי לפני שבכלל התגייס. הוא הלך להתאמן בקרב מגע ברחובות, ושנתיים לפני הגיוס התחיל להתאמן בקבוצת הכושר הקרבי 'אסא'. הוא הלך לזה, תכנן את זה, התכוון לזה".
איך אתה מסביר את המוטיבציה שלו?
"אני תמיד אמרתי לילדים שלי שיתעסקו רק במה שהם אוהבים, שלא יקשיבו לאף אחד ושילכו בעקבות הלב שלהם. בכל בחירה שעשו, תמכתי. הייתי גאה בזה שלרונן יש שאיפות, שהוא עובד קשה מאוד כדי להגיע להישגים, למטרות, שמחתי לראות אותו ככה. כשהוא הגיע לדובדבן, גם שמחתי שהשיג את מה שהוא רצה".
רונן התגייס לצה"ל בנובמבר 2016, והאב מספר שדווקא בזמן שירותו של בנו הבכור חשש יותר, "כי סטטיסטית, עד נפילתו של רונן, בדובדבן היו לוחמים שנפלו בכל מיני תאונות שקרו, אך לא מפגיעת אויב בפעילות טרור. זה גרם לי להבין שזו אכן יחידה מאוד מאומנת שעושה את העבודה במדויק", הוא מסביר.
"מה שקרה עם רונן זה משהו שאי אפשר היה למנוע, וזה לא תלוי במקצועיות שלהם, אלא יותר קשור בכושר ההרתעה שלנו כמדינה בתופעה הזאת של זריקת בלוקים מבניינים, של זריקת מכונות כביסה, והם אפילו זורקים חמורים בוערים מגגות. גם אריק, אחיו של רונן, חווה את זה על בשרו בשירותו הצבאי, אך לא סיפר על כך. לסיטואציה הזאת אני תמיד מביא את המטאפורה ש'בנמלים לא מטפלים בפינצטה'. כלומר, אם אתה רוצה לנקות את הבית מנמלים, אתה פשוט מרסס. אצלנו, אם בלוק לא פוגע, אז לא נורא, לא קרה כלום, אבל לא זאת צריכה להיות המדיניות. הם מבינים רק יד קשה, והמדיניות צריכה להיות כזאת שהם יפחדו לחשוב על לעשות משהו".
ללמוד לחיות עם זה
רונן נפצע אנושות כאמור ב־24 במאי, יום חמישי לפנות בוקר. יומיים לאחר מכן, בשבת בבוקר, הוא נפטר. "ביום שני באותו שבוע לקחתי אותו לתחנה המרכזית", משחזר לוברסקי. "אני חי כבר מזמן בצורה כזאת שאני נותן חיבוק כמו בפעם האחרונה. אין לי את הדברים האלה של 'לא הספקתי להגיד משהו, להיות איתו, לחבק'. אני כבר מזמן מעריך כל רגע עם הילדים. בכל רגע שבו הילדים היו בבית, היינו הולכים שלושתנו לשבת ולדבר במסעדה או באיזשהו מקום. היינו מאוד קרובים. ביום רביעי בערב דיברתי עם רונן. לפני היציאה לפעילות הוא התקשר אלי, אמר שיש להם פעילות, הם קוראים לזה 'עבודה'. הוא היה בהתרוממות רוח. הוא מאוד אהב את מה שעשה, והיה מאוד מקצועי. הוא היה אדם מאוד מאושר בצבא, כל הזמן עם חיוך, ראית מולך פשוט בן אדם זוהר".
דאגת כשרונן אמר לך שהוא יוצא לפעילות?
"זו לא הפעם ראשונה שהוא סיפר לי שהם מתכוננים לפעילות. היה לנו נוהל, שכשחוזרים מפעילות, ולא משנה באיזו שעה, הוא שולח לי וואטסאפ שהכל בסדר, ואני הולך לישון. למחרת ראיתי שאין הודעה, אמרתי שאולי הוא לא הספיק. אחרי שהתקשרו מהצבא, כבר הבנתי מה קורה. אמרו לי שהוא נפצע אנושות, ולקחו אותי לבית חולים הדסה עין כרם".
מה הרגשת באותם הרגעים?
"התפללתי. יומיים כולנו ישבנו לצדו, החזקנו לו את היד, דיברנו איתו. אני אישית האמנתי באמונה שלמה שהוא ייצא מזה. הרופאים לא היו אופטימיים, בלשון המעטה, אבל כיוון שאנחנו כבר מכירים גם באופן אישי הרבה מקרים של אנשים שהיו פצועים באופן אנוש ובסופו של דבר יצאו מזה, אז קיוויתי לטוב. היו גם כאלה שבאו ואמרו לנו: 'תסתכלו עלי, הייתי פצוע אנוש ועכשיו אני עומד פה'. קיבלנו מזה עידוד כלשהו. אמרנו שהוא לוחם, שהוא ייצא מזה, אבל בסופו של דבר הוא לא יצא מזה".
ועכשיו?
"עוד לא התחלתי להמשיך את חיי, זה מוקדם מדי. עדיין לא חזרתי לעבודה, בשבוע הבא אני מקווה לחזור. רונן עדיין נמצא איתי, החור הזה לא ייסתם, הוא לא ייסגר. רק עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד איך לחיות עם זה".
איך מתמודדים עם הכאב?
"אנחנו כמשפחה מנסים להנציח את רונן. אנחנו שוקלים כל מיני פרויקטים סוציאליים בעיר רחובות שיהיו מיועדים לילדים, לצעירים. פרויקטים שיהיו קשורים לספורט, שיאפשרו דרך הספורט והכושר הגופני לעזור לילדים וצעירים ולכוון אותם לדרך הנכונה. אנחנו נמצאים בקשר עם העירייה, עם עמותת דובדבן ועם עמותות נוספות שרוצות לעזור לנו. מובן שאנחנו מקבלים חיבוק גם מהיחידה, מיוצאי דובדבן לדורותיה, מחברים ומכל מי שמכיר אותנו. בימי השבעה קיבלנו תמיכה מכל עם ישראל. הגיעו אלינו מכל מיני מקומות, והיו אפילו אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים שטסו במיוחד מארצות הברית כדי לנחם אותנו.
"אני חושב שרונן היה מתגאה בזה שכל האנשים שהוא כל כך העריץ אותם הגיעו לשבעה. 90% מיוצאי דובדבן לאורך השנים היו אצלנו, מובן שגם אנשים שהיום משרתים שם. הם הגיעו, תמכו ותומכים, וזו באמת משפחה. לדעתי, רונן גם היה רוצה שאנחנו נמשיך ונחיה. למען זה הוא בעצם נתן את החיים שלו, ועשה זאת לא רק למען המשפחה שלו, אלא כדי לאפשר לכל העם לחיות בשקט ושלווה".