"רק במרץ ציינו שנה לרציחתה של האחות טובה קררו ז"ל, ועדיין, למרות כל מה שנעשה, למרות כל התהליכים, ולמרות שהוקמה ועדה למיגור והתמודדות עם אלימות במערכת הבריאות - האירועים האלה מתרחשים, וזה מזעע ומסתכל". אומרת כלנית קיי, ראש אגף סיעוד בקהילה בשירותי בריאות כללית. "מה שחשוב זה להעביר מסר לאורך כל השנה שיש אפס סבלנות לאלימות, גם כשהיא קורית בתוך המרפאות, גם כשהיא במסגרת ביקורי בית וגם כשהיא מתרחשת בין המטופלים לבין עצמם".
בתגובה לתקרית החמורה בבאר יעקב, שבמהלכה דקר גבר אחות בבטנה וגרם לפציעתה באורח בינוני־קשה, השביתה אתמול הסתדרות האחיות את מערכת הבריאות. מקרה מצער זה מתווסף לשורה ארוכה של גילויי אלימות במוסדות רפואיים. מנתוני משרד הבריאות עולה כי בשנת 2017 היו 2,162 דיווחים על גילויי אלימות, מתוכם 532 אירועים של אלימות פיזית, 168 מתוכם הסתיימו בהגשת תלונה במשטרה.
הצד החיובי הוא, שמשנת 2012 חלה ירידה משמעותית ועקבית בדיווח על אירועי אלימות. יחד עם זאת, כל פגיעה באחות, רופא או מטפל היא חמורה, והדרך למיגור התופעה עדיין ארוכה. במחצית הראשונה של 2018 נספרו 676 אירועי אלימות, 58 מהם היו מלווים באלימות פיזית, באחרון שבהם האחות בבית החולים בבאר יעקב נפצעה באורח בינוני עד קשה.
צל"ש לחולים
לאור התופעה המדאיגה, הוקמה באפריל 2017 ועדה למיגור והתמודדות עם אלימות במערכת הבריאות, בראשות פרופ' שלמה מור־יוסף. הוועדה מצאה שיש צורך בתקציב להצבת שוטרים בחדרי מיון בכל בתי החולים. כמו כן היא המליצה על פיתוח אפליקציה לאזעקת עזרה, הגברת אבטחה בקהילה מונחית משטרה ומתן סמכות נוספת למאבטחים. הוועדה התייחסה בהמלצותיה גם לסביבת העבודה, שלעתים מגבירה לחץ נפשי של חולים ובני משפחותיהם, וציינה כי יש צורך בפיתוח אמצעים טכנולוגיים שיעבירו מידע למטופלים ובני משפחותיהם, ובכך יפחיתו את תחושת אי הוודאות שלהם וכי יש לשפר את סביבת העבודה וההמתנה, ולהוסיף שילוט אינפוגרפי שיפחית את תחושת התסכול וחוסר האונים של באי בתי החולים.
"בשלושת העשורים האחרונים התרחש שינוי דרמטי במערכת היחסים בין החולה לרופא במדינת ישראל, ובין המערכת הרפואית לציבור החולים", אומר ד"ר אודי פרישמן, מומחה במדיניות בריאות. "קו הגבול היה בשביתת הרופאים הגדולה בשנות ה־80, אז החל שינוי שבו ממערכת יחסים של רופא וחולה התפתחה מערכת יחסים של נותן שירות ומקבל שירות. לתוך המשוואה הזאת נכנס גם הפקטור של כסף, לאור ההתפתחות המשמעותית של הרפואה הפרטית".
איך בדיוק זה השפיע על המערכת?
"בעבר, כשהיה מדובר על רופא מול פציינט, הדרישות שהחולה הרגיש שהוא יכול להציב היו מינימליות. החולה לא הרגיש שיש לו לגיטימציה לבוא בדרישות לרופא, זו הייתה מערכת יחסים מאוד פטרונית. ברגע שהמערכת הפכה להיות של נותן שירות ומקבל שירות - אז אני בתור מקבל שירות, יש לי זכויות ומותר לי לדרוש שלא ייתנו לי להמתין בתור במשך שעות, שיתייחסו אלי בצורה מכובדת, שייתנו לי תשובות לשאלות, ואפילו מותר לי לדרוש שיהיו נחמדים אלי".
מה יכול להוביל אדם לנהוג באלימות כלפי הצוות הרפואי?
"מצד אחד ישנם הרופאים, שעובדים בתנאים מאוד קשים, בחוסר משמעותי של כוח אדם וציוד, בעומסים מאוד כבדים, לכן היכולת שלהם מוגבלת להשקעת תשומת לב מינימלית לכל חולה. מצד שני, החולים גם הם נמצאים במצוקה, ולא תמיד מוכנים, או לא תמיד יכולים לקבל את ההתנהלות שהמערכת קובעת לרופאים. לא לכל חולה עם חום שסובל ובא לחדר מיון יש את היכולת והסבלנות להמתין בחוץ שלוש שעות עד שיגשו אליו בזמן שכואב לו, ולאחר מכן להמתין שעות עד לקבלת תוצאות הבדיקות ועד שישחררו אותו הביתה. באותה מידה שצריך להוקיע את האנשים שפועלים באלימות, צריך לתת באמת צל"ש לאותם מאות אלפי חולים שמוכנים להתנהל בלי אלימות בתנאים שהמערכת מציבה בפניהם. יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש שבכל מקרה שלא יהיה - אני לא מצדיק אלימות".
מהם הפתרונות למצב הזה?
"צריך להיטיב בצורה דרמטית את שירותי מערכת הבריאות. לצמצם את העומסים בחדרי המיון, למשל, לצמצם את התורים אצל הרופאים במרפאות. אגב, שיפור התנאים במערכת הבריאות לא כרוך רק בתוספת של כסף, יש דברים שניתן לשפר משמעותית באמצעות ניהול וארגון נכון. הדבר הבא זה חינוך.המערכת נמצאת במצוקה, וצריך לחנך את הציבור לגלות אורך רוח כדי להתמודד איתה. אפשר לעשות זאת באמצעות תשדירים בטלוויזיה. אדם צריך לדעת שכאשר הוא מגיע לחדר מיון, במציאות הנוכחית הוא יכול לבזבז שם גם יום שלם. אז אפשר לעשות תשדיר של 'אזרחים יקרים, אנחנו מבקשים את שיתוף הפעולה שלכם', אני מניח שזה יוריד את סף האלימות. כמובן שצריך לתגבר את מערכות השמירה והבקרה במוסדות הרפואיים, שיהיו יותר אנשי ביטחון, שוטרים, יותר מצלמות".
לחצני מצוקה
"אנחנו במרפאות של הכללית פועלים לפי האסטרטגיה של 'אפס סבלנות לאלימות'", אומרת קיי. "אנחנו מעבירים מסר למבוטחים שאנחנו פה בשבילם, נעשה מה שנדרש, אבל הדברים צריכים להיעשות במתכונת מכבדת גם כלפי הצוות המטפל וגם כלפי המטופלים האחרים".
איך בדיוק אתם מבהירים זאת?
"ביצענו מהלך נרחב של הסברה, הדרכה, הפקה של חומרים, פוסטרים ושלטים בכל המתקנים של הקופה. כמו כן העברנו סדנאות לצוותים הרפואיים שלנו, שנתנו להם כלים איך להימנע מאירועי אלימות, וכיצד להתמודד באירועים כאלה. מעבר לזה, בכל המתקנים של הקופה הותקנה מערכת של לחצני מצוקה. כשמטפל מרגיש במצוקה, הוא יכול ללחוץ ולהזעיק את אנשי הצוות שעובדים יחד איתו. אנחנו גם מטמיעים תפיסה של הגברת הגשת תלונות במשטרה, והיו לנו - לשמחתי לא הרבה - מספר אירועים השנה, שבהם חלק מהחולים הורחקו מהמרפאות. רוב המטופלים שלנו נענים ומכבדים את הבקשה שלנו. האקלים בלי אלימות מתאים גם למטופלים וגם למטפלים".
ד"ר פרישמן סבור ששביתת האחיות שהתקיימה אתמול לא תורמת שום דבר למאבק בתופעה. "אם במקום לשבות האחיות היו עסוקות יום שלם בהדרכה של ציבור החולים, זה היה הרבה יותר אפקטיבי", הוא טוען. "צריך להסביר לציבור על המצב הקשה של המערכת הרפואית, ושבנסיבות הקיימות הוא צריך להבין ולהכיל את זה, כי אין פתרונות של בום וגמרנו. אם חסרים בישראל מאות רופאים ואלפי אחיות בגלל רשלנות של הממסד הרפואי בשני העשורים האחרונים - אי אפשר יהיה לפתור את זה מיד. כל צד צריך מצדו לעשות את המקסימום כדי למנוע אלימות, ומצד שני ללמוד לחיות עם המצב הקיים במערכת הבריאות. זה לא פשוט לבוא לרופא שנמצא במשמרת 24 שעות בחדר מיון ולומר לו: 'עכשיו אתה צריך להיות נחמד', אבל אין ברירה. גם אחרי משמרת של 24 שעות הרופא צריך להיות סבלני, וכך גם החולה שנמצא 24 שעות במיון. זה עניין של חינוך ומודעות. אין דרך אחרת".
"המערכת פועלת בתנאי עומס קיצוני. מספר הרופאים והאחיות אינו מספיק, לנוכח היקף הפניות של האוכלוסיה", אומרת גם ד"ר ארנה טל, סגנית מנהל המרכז הרפואי אסף הרופא ומרצה בכירה בתכנית למנהל מערכות בריאות באוניברסיטת בר אילן. "אין מספיק תקנים לאיוש רופאים ואחיות, והנתונים של מספר הרופאים, מספר האחיות ומיטות האשפוז נמוך מאוד בישראל בהשוואה ליתר המדינות בארגון הארצות המתועשות (OECD). ההקצאה לבריאות מכלל התקציב בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי".
לאור המצב, איך אפשר לצמצם את גילויי האלימות במערכת?
"מצד אחד, הגדלת המשאבים של המערכת, העלאת מספר הרופאים והאחיות וויסות נכון שלהם למחלקות בהתאמה לגודל האוכלוסיה במרכז ובפריפריה. כמו כן, צריך להגביר את הנגישות לבדיקות - כולל בדיקות מעבדה ודימות, והגדלת התשתיות של בתי החולים, בדגש על חדרי המיון. כמובן שיש גם היבט של חינוך האוכלוסיה לסבלנות, וגם הדרכה והסברה לאוכלוסיה לגבי ניהול נכון של תהליכים. כלומר, איך פונים נכון למיון ומתי, וחשוב גם לחזק את מעמדו של רופא המשפחה, כדי שהוא יוכל לתת חלק מהפתרונות בקהילה, וכך ייחסכו חלק מהפניות למיון".
שמוליק בן־יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולים, מבקש להפנות את המבט גם כלפי התנאים הקשים של ציבור המטופלים. "אנחנו מתנגדים לאלימות", הוא מבהיר באופן חד משמעי, "זו דרך פסולה לחלוטין וצריך להעניש את האלימים, אבל יש כמה דברים שצריך לקחת בחשבון. האחד, זה חוסר במשאבים במערכת הבריאות שהופך אותה למערכת צפופה, קשה, עם תורי המתנה ארוכים. זו אחת הסיבות שגורמות למתח לשני הצדדים – הן למטופל שכואב ודואב במשך שעות ארוכות עד שהוא מקבל את הטיפול, והן לצוות המטפל, שבגלל לחץ של הזמן והאילוצים מתרכז בעיקר בטיפול ואין לו יכולת להרגיע ולהוריד את רמת החרדה שקיימים אצל המטופל. לכן ענישה בלבד לא תספיק, חייבים להגדיל את התקציב למערכת הבריאות. אני אומר בביטחון מלא שאם היו משקיעים יותר כסף בבריאות, האווירה הייתה רגועה יותר, וזה היה מוריד באופן דרסטי את רמת האלימות. כל עוד לא יהיה תקציב ריאלי למערכת הבריאות, בחיים לא יפתרו את הבעיה הזו. כסף זה הפתרון. היום כל מנכ"לי הקופות, כל מנהלי בתי החולים אומרים שיש גרעון במערכת הבריאות, שהמערכת מתקרבת לקריסה, ואחד הבטויים לכך הוא אלימות, שכאמור, אינה מוצדקת".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הנתונים מצביעים על מגמת ירידה בכמות האירועים בשנים 2016־2017, אותה ניתן ליחס לפחות בחלקה לתוכנית הלאומית להתמודדות עם אלימות כנגד צוותים רפואיים, ובמסגרתה להצבת שוטרים בבתי חולים כלליים. מאידך, אנו מזהים בתקופה האחרונה התגברות בעוצמת האלימות, שבאה לידי ביטוי באירועים קשים ביותר כמו דקירת האחות בשמואל הרופא, ותקיפות קשות שכוונו למאבטחים במספר אירועים בבתי החולים איכילוב, רמב"ם, וולפסון ועוד. אנו ממשיכים בפעילות מאומצת במסגרת התוכנית הלאומית, וגם כחלק מיישום המלצות ועדת מור־יוסף, במגמה להפחית את כמות אירועי האלימות וחומרתם, ולשפר את רמת הביטחון האישי של הצוותים הרפואיים וכל באי מוסדות הבריאות".