אין מושג כזה: לא מעט בתי ספר החליטו שאצלם לא יהיו שיעורי בית

"מחקרים מראים שלשיעורי הבית אין שום תרומה ייחודית להישגי התלמידים. כמו כן, עד היום אני רואה שהורים יושבים ומכינים את שיעורי הבית והעבודות של ילדיהם כדי לסיים מהר־מהר, אז מה עשינו בזה? של מי שיעורי הבית האלה, אם ההורים מכינים אותם? במקום זה תרגלו ותלמדו בכיתה", אומרת לאה שחר, ראשת היחידה ללימודי תעודה והשתלמויות במכללה האקדמית אחווה.

בשנים האחרונות אנו עדים לדיון ער לגבי חשיבותם של שיעורי הבית. לא מעט בתי ספר החליטו שאצלם לא יהיו שיעורי בית, ושיש דרכים מועילות יותר לתרגל את החומר הנלמד. שלשום פורסם כי משרד החינוך בוחן את האפקטיביות של שיעורי הבית בבתי הספר היסודיים בלבד.

שחר עבדה במשך 24 שנים כמורה של כיתות א' עד ח' ושימשה גם כמנהלת בית ספר. "הייתי מחנכת ולימדתי את כל המקצועות", היא מספרת, "אם, למשל, מורים אחרים נתנו 50 תרגילים לשיעורי בית, אני הייתי נותנת שני תרגילים, כי אני לא מאמינה בשיעורי בית כחלק מלימוד, זה לא משהו שעוזר".

ובכל זאת, מה עושים עם ילד שאולי כן זקוק לתרגול נוסף?
"אם המורה עובדת בקבוצות ובשיטה הנכונה של הוראה בכיתה - אז היא יכולה להגיע גם ל־30 ילדים ולראות מי מתקשה במה. כשיש למשל שיעור חשבון, זה לא חייב להיות שכל הכיתה לומדת חשבון. כמו כן, ברפורמת 'אופק חדש' יש טכניקה אחרת של עבודה. יש שיעורים פרטניים, זה מעוגן במערכת, רק שלפעמים גוזלים את זה לטובת דברים אחרים. בשיעורים הפרטניים אפשר לסייע בקבוצה קטנה לילדים שמתקשים בדבר זה או אחר".

את פוגשת במסגרת תפקידך הרבה מורים. מהי גישתם לגבי שיעורי בית?
"סיימתי ללמד לפני כ־20 שנה, ואני יודעת שמורים היו מפוצצים את הילדים בשיעורי בית. לפי מה שאני רואה פה מסביבי, זה עדיין מושרש. מורים מחזיקים בחשיבה של פעם. אני יודעת שהאופנה לגבי שיעורי בית מתחלפת עכשיו, אבל עדיין מורים רבים מקובעים בשיטה הישנה של המון שיעורי בית בכל המקצועות, ובעיניי זה מיותר. ואם כבר נותנים שיעורי בית, אז שבאמת תהיה איזושהי חשיבה מושכלת מאחורי הדברים ולא העיקר סתם לתת".

שיעורים מבית אבא

"אצלנו כל מורה מפעיל את שיקול דעתו לגבי שיעורי בית", אומר אורי גבע, מנהל בית הספר התיכון הניסויי בירושלים. "צריך לזכור שילדים נמצאים במסגרת מספיק שעות, וכדאי שלא נכביד עליהם יותר מדי. אני נותן שיעורי בית רק לעתים, כשאני צריך את זה, אבל ברוב הפעמים אין אצלי שיעורי בית. אני גם מבקש מהצוות שלי שאם הם נותנים שיעורי בית, אז שיבדקו שהתלמידים הכינו והבינו. אני טוען שאם למשל בחשבון המורה לימד חומר, אז שיקדיש חלק מהזמן בכיתה גם לתרגול. כך הוא גם יראה מי מתקשה ומי לא מתקשה. הרבה פעמים את שיעורי הבית עושים בעצם ההורים. עד היום אני זוכר שבהיותי תלמיד, המורה לצרפתית אמרה לאחד התלמידים: 'אבא שלך לא הכין טוב את שיעורי הבית, מה קרה?'".

"אצלנו אין מושג כזה שיעורי בית, אבל זה לא סותר את העובדה שלפעמים יש משימות שצריכות להשלים את תמונת הלימוד שנרכשת בכיתה בחיי היומיום בבית ובמשפחה", אומר יוסי אוד, מחנך כיתה ד' בבית הספר האנתרופוסופי "בראשית" בקריית אונו. "למשל, כשלומדים על מידות ומשקלים, ואחרי שהילדים יצרו בבית הספר סרגלי מדידה מעץ, הם יצטרכו למדוד בבית את המיטה שלהם, את השולחן, את המרחק בין המטבח לבין הסלון, וכשהם יתרגלו חשיבה של מידות, הם יצטרכו לדעת את ההפרש במידה בין רוחב המיטה לאורך המיטה.

הם לא יתרגלו כמה זה שני מטר פחות חצי מטר ולא ישננו תרגילים במחברת או בספר הלימוד, אלא יכניסו את התרגול לחיי היומיום והמשפחה. ככה גם נרוויח שהם יתרגלו חשיבה מתמטית ופתרון סוגיות בחשבון, אבל הם גם יעשו את זה בהתאמה למציאות החיים שלהם. אני חושב שלמידה צריכה להתאים למציאות החיים, ובטח בכיתות היסוד, ולא לשנן אותה כדבר בפני עצמו. כל חומר, אם זה בחשבון, בשפה, בגיאוגרפיה או בהיסטוריה, ניתן להתאים למציאות החיים ולסביבת החיים הטבעית של הילד, ואז החומר נטמע בו לאורך זמן ואולי לכל חייו, ולא נשאר רק ברמה של הידע והשכל".

במקצועות ריאליים, התרגול דווקא אמור לסייע.
"אם למשל לומדים לפתור תרגילי חילוק, אולי צריך לשנן בבית, אבל אם הילדים מכינים פיצות בתנור, ומחלקים לארבעה ילדים, אחר כך לשמונה ילדים, ואחר כך ל־16 – אז לא צריך שינון נוסף, כי הילדים עשו זאת באופן פיזי בבית הספר. או כשעובדים בשיעור נגרות ומודדים משהו בסרגל סנטימטרי, מילימטרי או דרך אינצ'ים - אז אפשר בדרך זו לתרגל אינספור תרגילי חשבון וחישובים. החומר מוטבע במי שלומד בצורה חיה ואקטיבית, כך שהוא לא צריך את השינון הדוגמטי בבית, אלא תרגול כחלק מסביבת החיים בבית ובמשפחה - מה שנכון במיוחד לכיתות היסוד".

מינון נכון
"המוטו שלי כמורה בעבר וכמרצה היום הוא שלכל מטלה צריכה להיות מטרה עם רציונל ברור, ותפקידי כמורה לבדוק שהמטרה הושגה", אומרת ד"ר היידי פלביאן, מרצה בכירה וראש החוג והמסלול לחינוך מיוחד במכללה האקדמית אחווה. ד"ר פלביאן, בעברה מורה לכיתות ז' עד י', לא נהגה לתת שיעורי בית. "אם נותנים שיעורי בית, צריכה להיות מטרה שתשרת את תהליך ההוראה שהתחיל בכיתה", היא אומרת. "כלומר, שזה יהווה למידה מקדימה למה שאלמד בפעם הבאה, וגם מטרת שיעורי הבית צריכה להיות מטרה גלויה למורה, לתלמידים ולהורים. אם למשל לימדתי ילדים את לוח הכפל והילדים הבינו ורכשו זאת מצוין, אין שום סיבה שאתן להם לתרגל עוד עשרות תרגילים על לוח הכפל, כי הם כבר הבינו את זה".

התרגול לא תורם להבנה?
"אם אני רואה שזה הושג, שיש הבנה, אז אין צורך בשיעורי בית; ואם אין הבנה, הילד לא יכול הרי לעשות את זה לבד, אלא חייב ליווי של מורה כדי למנוע טעויות. מחקרים מראים שאם את כבר זוכרת, אז את זוכרת; ואם את רוצה שזה יישאר לך במוח - עדיף לעשות משהו יישומי. למשל, שההורה יגיד ש'אנחנו היום יושבים ארבעה אנשים לארוחת ערב, כמה כסף צריך להוציא?'. אם כבר לתרגל בבית, אז בדרכים שמשפרות הבנה ולא כאלה המציגות ציון של הצלחתי או לא הצלחתי. כמו כן, הדרכים צריכות להיות כאלה שמשתפות את ההורים בתהליך הלמידה ולא הופכות את ההורים למפקחים שבודקים אם הילד עשה שיעורים או לא".

איך למשל משפרים את קריאתו של הילד ללא תרגול בבית?
"בתהליך רכישת הקריאה ילד צריך לתרגל הרבה מאוד. לתת לילד שיעורי בית ולהגיד 'תקרא' - זה להעצים את תהליך התסכול שלו והשנאה לתהליך זה. אם הילד לא מצליח, אז מה הוא מתרגל? אבל אם אתן לו משימות של הצלחה בקריאה, זה יהיה אחרת. למשל, כשהוא מצליח לקרוא משהו בכיתה, אז המשימה שלו תהיה 'תקריא לאמא ולאבא' - ואז גם שיתפתי את ההורים לא תסכלתי את הילד, ויש לו מוטיבציה להמשיך".

עד כמה שיעורי בית עלולים לפגוע במוטיבציה?
"בכמויות אדירות, בגלל ששיעורי הבית הפכו להיות מטלה ללא משמעות. המורים לא בודקים אחר כך את תהליך ההבנה, אלא אם הילד ביצע או לא ביצע, ואז המטלה הופכת למאוסה, לא רוצים לעשות אותה ותופעת הלוואי הכי חמורה היא שהילד לא מאמין שהוא יכול ללמוד לבד, כי הכל זה משימות של תסכול".

כשהיית מורה, לא התפלאו שאין אצלך שיעורי בית?
"לפעמים ההורים שאלו אותי לגבי זה. כששיתפתי את הרציונל, הם שיתפו איתי פעולה. ויותר מזה, כשרציתי לתת שיעורים, תמיד צירפתי להורים את המטרות, כדי שזה יהיה משמעותי".

ד"ר פלביאן מספרת שגם הסטודנטים שלה לא מקבלים מטלות משיעור לשיעור, "אבל כשהם כבר מקבלים - אני אומרת להם מה נעשה עם אותה מטלה בשיעור הבא. במפגשי הורים בהשתלמויות שאני מעבירה, הם לפעמים אומרים שהילד משתעמם אחר הצהריים אם אין לו שיעורי בית; אבל זו לא מטרת שיעורי הבית. אני לא נגד לתרגל, אבל אני בעד שזה יבוא מהילד. אגב, אני גם מסבירה לסטודנטים שלי, שיהפכו בעצמם למורים, ששיעורי בית צריכים לשרת תהליך למידה וששיעורי בית זה לא בייביסיטר ולא עונש להורים".

"לפני שנתיים יצאנו לדרך עם תוכנית בתי ספר פורצי דרך. הבנו שאנחנו צריכים לסלול דרך חדשה, לשנות את התפיסה של מה זה בית ספר, ולהפוך אותו ממקום שבו ילדים לומדים למען ציונים, בתחרות ביניהם ותחת לחץ, לבתי ספר שבהם עוסקים בידע, בהשכלה, במיומנויות חברתיות ובין־אישיות, ובסביבה נעימה שמאפשרת צמיחה מיטבית", אומרת שירלי רימון ברכה, מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב־ יפו.

"ישבנו עם מנהלי בתי הספר ומורים ורצינו לבדוק איזה שגרות יש בבתי הספר שמהוות ניגוד לאיך שהיינו רוצים שבית ספר יהיה. למשל, להרבה מנהלים ומורים חורה שציונים הם מספרים ולא משוב כתוב, והם החליטו לשנות את התעודות לתעודות ללא מספרים עם משוב ארוך. יש בתי ספר שחשבו גם שהדרך של שיעורי בית לא מתאימה, כי הורים עושים את שיעורי הבית ולא הילדים, כי למורים אין זמן לבדוק את שיעורי הבית, כי הילד לא מקבל משוב וכי זה מגדיל את הפערים בגלל שיש ילדים שיש להם עזרה בבית, ויש כאלה שלא".

מה עשו אותם בתי הספר בנוגע לשיעורי הבית?
"יש מנהלים שהחליטו להפחית ברמה משמעותית את שיעורי הבית, וגם אם יש שיעורי בית – הרי שזה יותר שיעורים מהנים שנועדו להפוך לתהליך של למידה ולא תהליך של בקרה. כיום יותר מעשרה בתי ספר יסודיים בתל אביב לא נותנים שיעורי בית. זו לא הייתה הנחיה שלנו, אלא למנהלים ולמורים ישנה אוטונומיה לפי מה שמתאים לתפיסה הפדגוגית שלהם. עדיין יש הרבה מנהלים ומורים שחושבים שיש חשיבות לשיעורי בית. לי מה שחשוב זה שהמנהלים ירגישו שהם יכולים להביא את המקצועיות שלהם לידי ביטוי. אין פה משהו גורף, זה לא בעד ונגד, אלא כל דבר צריך להיות במינון הנכון, בקצב הנכון ומותאם לילדים".