"גם ערבייה, גם דרוזית וגם ישראלית": סביל חטאר היא הקול של הנשים הדרוזיות

"היום לא באנו להתפשר. לא נתפשר על חוק שמפלה אותנו, לא נתפשר על להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו. זוהי הארץ שלי, זוהי הארץ שבה נולדתי וגדלתי, זוהי המדינה שלי, כאן צמחתי, חלמתי ושאפתי, ולכן אדוני, ראש הממשלה, אסכם ואגיד: לא ניתן לך להרוס את החלום והעתיד. בקשתנו החד־משמעית הנה ביטול חוק הלאום ללא פשרה", כך אמרה שלשום בלהט סביל חטאר, בת העדה הדרוזית, מעל הבמה בעצרת ההמונית שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב נגד חוק הלאום, בהשתתפות עשרות אלפי אנשים. 

כידוע, לאחר שעבר בכנסת לפני כשבועיים חוק הלאום המעגן את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, פרצה מחאה במגזר הדרוזי, שבניו חשו מופלים לרעה. במהלך השבועיים האחרונים נשמעו בכלי התקשורת בעיקר קולם של הגברים הדרוזים, רבים מהם אנשי צבא לשעבר. כך גם בהפגנה במוצאי שבת, שבין דובריה היו תא"ל (במיל') אמל אסעד, מנהיג העדה, השייח' מוואפק טריף, ח"כ לשעבר שכיב שנאן וג'בר חביש, ממקימי מאהל המחאה בכיכר. 
 

בין כל אלה בלט קולה של חטאר, צעירה דרוזית בת 23, ששימשה כנציגת הנשים והנוער הדרוזיים. "כשעבר חוק הלאום, הרגשתי מאוד מושפלת", היא מספרת יום למחרת ההפגנה, "הרגשתי שזה משהו מקומם ונפגעתי. זהו חוק מפלה למיעוטים, ואם חוק כזה עבר, אז כנראה שחוקים רבים אחרים מפלים יכולים לעבור, ופתאום יכולים גם לומר שלמגזר כזה וכזה לא מגיע כך וכך, וזה מאוד מפחיד". 
 

"אנחנו עדה שמאוד מכבדת את המבוגרים ואת החוכמה שלהם. אנחנו מאמינים שהם יכולים לייצג אותנו בצורה נכונה. אבל שלשום בהפגנה עלה גם קולם של הצעירים ושל הנשים, וראו שיש ערך מוסף לקול שלהם. הראינו שיש אמירה גם לציבור הדרוזי הצעיר לגבי כל מה שקורה". 
 

"אנחנו שומרות על הערכים שלנו ועל הכבוד שלנו, ושלשום כאמור ראינו שהנה, נשים - המהוות חצי מהעדה הדרוזית - יכולות להשמיע את קולן בצורה מכובדת". 
 

"תגובות מאוד טובות. ישנם אולי אנשים, לאו דווקא מהעדה שלי, שפחות מזדהים עם מה שאמרתי; אבל קיבלתי תגובות מאוד חיוביות על כך שהצלחתי להביא את קולן של הנשים הדרוזיות בצורה הכי טובה שיכולה להיות". 
 

שעות ספורות לאחר עצרת המחאה, מצאה את עצמה חטאר מתרוצצת בין אינספור ראיונות כקול החדש של המגזר. היא נולדה בכפר ירכא לאם שהקדישה את כל־כולה לגידול ילדיה, ולאב איש עסקים. היא הבת הבכורה, ולה אחות ושני אחים. בתיכון למדה בבית הספר למדעים ומנהיגות בכפר, עשתה שירות אזרחי במשך שנה, שבמסגרתו פעלה עם בני נוער בנושאי העצמה חברתית, חינוך ומנהיגות.

לאחר מכן פנתה ללימודים אקדמיים ועברה להתגורר בתל אביב. היא סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, וכיום עוסקת בהנחיית קבוצות בנושאי מגדר, מנהיגות ורב־תרבותיות. "גדלתי בבית על ערכים של לכבד את האחר, לא להסתכל על אנשים באופן היררכי - שמישהו נמצא מעל מישהו או מישהו יותר טוב ממישהו", היא משתפת.

"גם את ההעצמה הנשית קיבלתי מהבית: תמיד הרגשתי שאני שווה לשני האחים שלי, ומשם זה התפתח לכיוונים נוספים. כמו כן, תמיד הרגשתי שאני ישראלית, שאני תושבת המדינה, שאנחנו חלק מהמדינה. לא גדלתי על שיח של צבא וימין, אנחנו לא בית שמתבטא מבחינה פוליטית באופן ברור ומובהק, אנחנו בית רגיל שנמצא באמצע - בית שהוא חלק מהמדינה. אני יכולה לומר לך שגם קשה לי להגדיר איך מרגשים ישראלים, כי אף פעם לא נתקלתי בשיח הזה ולא הייתי צריכה לעסוק בכך, כי בשבילי זה היה מובן מאליו. רק בתקופה האחרונה, כשנושא חוק הלאום עלה על הפרק, התחלתי לדון בכך".
 

בזמן לימודיה האקדמיים שימשה חטאר כרכזת ייעוץ וקריירה לבני החברה הערבית באוניברסיטת תל אביב. "אם את מסתכלת על האוכלוסייה הערבית המשכילה, את רואה שאין הלימה בין הלימודים שלהם להשתלבות שלהם בחברה", היא אומרת, "למרות שרובנו דוברים מצוין את השפה, עדיין השפה והשוני התרבותי יכולים להוות מכשול. גם המדיניות של הארגונים השונים יכולה להיות מפלה. כאמור, בן אדם שלא דובר עברית כשפת אם, נתקל בקשיים להשתלב בשוק העבודה בארץ, שלא לדבר על מי שנמצא בפריפריה, שבה אין הרבה מענה במקומות עבודה. גם לעבור כל מיני מכרזים ולהיכנס לחברות גדולות זה משהו כמעט בלתי אפשרי עבור הסטודנטים הערבים, על אף הפוטנציאל הטמון בהם, האיכויות שלהם והאנשים המצטיינים". 
 

"באופן אישי אני פחות יכולה להצביע על גילויי גזענות, כי אני חושבת שהחברה הישראלית מתייחסת ביותר סלחנות לדרוזים מאשר למיעוטים אחרים כגון מוסלמים, נוצרים, אתיופים, פליטים וכדומה. אומנם עצם היותי דרוזית מפחית את הסיכוי שלי להיתקל בגזענות, אבל אני אומרת שאף אחד בכלל לא אמור להיתקל בגזענות. אני יכולה לומר לך שהיה מעצבן אותי שלפעמים כשהיו מגלים שאני דרוזית, אז הייתי שומעת משפטים כגון 'את לא נראית ערבייה'. חשוב לי להראות שאין סתירה בין הדברים. כלומר, אני יכולה להיות גם וגם וגם - גם ערבייה, גם דרוזית וגם ישראלית. אני מאמינה בשוויון בכלל, וגם בכל מה שקשור לשוויון בין נשים לגברים. דיברתי לא רק בשמם של הדרוזים, אלא גם בשמם של כל המיעוטים, וזה עלה כמה פעמים בנאום שלי". 
 

"אני חושבת שכל דבר בעולם יכול להשתנות. אין שום דבר שהוא מוחלט. אי אפשר לדעת מה יקרה בסופו של דבר עם החוק הזה, אבל עדיין יש בי תקווה שאחרי כל מה שהיה ובזכות כל האנשים שתומכים בנו ושטוענים שהחוק הזה צריך להתבטל, אכן יקרה משהו ויהיה קץ לגזענות ולאפליה".