השחיקה, התלוש והמעמד: ארבעה מנהלי בית ספר חושפים את הקשיים

שנת הלימודים נפתחת היום (ראשון), ו־2.3 מיליון תלמידים ייכנסו בשערי בתי הספר ברחבי ישראל. כינסנו ארבעה מנהלים לשיחה על מעמד עובדי ההוראה ועל מצב מערכת החינוך ועתידה: עלי סלאלחה, מנהל תיכון מקיף שש־שנתי בבית ג'אן; הרב שרגא פרוכטר, מנהל ישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל; ד"ר אבי בנבנישתי, מנהל תיכון ע"ש קלעי בגבעתיים; וד"ר אושרה אלפסי, מנהלת בית הספר ע"ש איינשטיין בכפר הנוער בן שמן.

סלאלחה מנהל 18 שנה את בית הספר, שנחשב לאחד התיכונים הטובים בארץ, עם 99% זכאות לבגרות. "מערכת החינוך נראית לי מסורתית מדי", הוא אומר. "היא לא מצליחה להשתדרג ולהתאים את עצמה למאה ה־21 או למדינות המערב. יש רפורמות, כמו 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה' (שמטרתן להביא לשינוי בהיבט הפדגוגי, בתחום הניהולי ובתנאי העסקת המורים - ע”ל), אבל הן לא מצליחות להעלות את קרנה של המערכת. זה נוגס בעורפו של זה, יש הרבה מלחמות בין ארגוני המורים, ומי שנופל בין הכיסאות הם בעיקר המורים עצמם. אין יציבות במערכת החינוך של מדינת ישראל".

ד"ר בנבנישתי, שלפני שנתיים חזר לתפקיד המנהל לאחר כמה שנות הפסקה שבהן שימש כראש מינהל החינוך בעיריית הרצליה, מסכים עם בעיית הרפורמות בבתי הספר. "הרפורמה המרכזית שצריכים ללכת עליה, בעיקר בבתי הספר השש־שנתיים, היא לאחד את 'עוז לתמורה' ו'אופק חדש'", הוא אומר. "הרעיון שבבית הספר פועלות שתי רפורמות הוא לא הגיוני ומזיק מאוד לכולם".

ד"ר בנבנישתי ניהל בעבר שני בתי ספר בתל אביב: שבח מופת ועירוני ט'. תיכון ע"ש קלעי שאותו הוא מנהל כיום נכלל לאחרונה ברשימת בתי הספר המצטיינים בתחום הערכי, החברתי והלימודי. "הגישה שלי כלפי החינוך היא שונה", הוא אומר. "אני פחות בא מהכיוון הביקורתי, מה צריך לשנות, אלא איך מצליחים להוביל את המערכות להישגים יותר טובים. אם עובדים נכון, בצורה שיטתית ומסודרת, אפשר לקדם תהליכים למרות כל הבעיות והקשיים במערכת החינוך".

ואכן, יש הרבה בעיות. "אתה לא יכול לעשות שום דבר כדי להוציא מורה לא מתאים מהמערכת, זה עניין בעייתי", אומר הרב פרוכטר, המנהל את הישיבה בגבעת שמואל כבר כמעט 20 שנה וגאה בהישגי תלמידיו – 71.9% ניגשו לבגרות חמש יחידות באנגלית ו־44.5% לבגרות חמש יחידות במתמטיקה, הרחק מהממוצע הארצי. "בכל מקום אחר, אדם שמתחיל להראות סימני עייפות, אומרים לו לעזוב. אצלנו יש מורים לא רלוונטיים, עייפים, אפילו צועקים שהם רוצים לצאת לפנסיה - ולא מוציאים אותם. אתה מחנך את הדור הבא, המנהיגים של הדור הבא נמצאים בכיתות ולפעמים אתה רואה מורה שקשה לו, עושה טובה שנכנס לכיתה ואין מה לעשות".

ד"ר בנבנישתי: "הכיוון נכון. המנהל יודע הכי טוב מה קורה בשטח, ולכן ככל שיקבל יותר חופש, אפשר יהיה להגיע להישגים גבוהים. עם זאת, אני לא שותף לאלה שחושבים שמשרד החינוך לא צריך לייצר בקרות על עבודת המנהלים. האוטונומיה חשובה, אבל במקביל צריכים להיות עם היד על הדופק, להציב יעדים וליצור מנגנונים שבודקים את איכות העבודה".

סלאלחה: "אני לא רואה שיש אוטונומיה. המנהל הוא בורג קטן. אני עושה מה שנוח לי ולמערכת שלי, אבל אני מנהל ותיק ויש לי הצלחות, אז אני יכול להרשות לעצמי, בניגוד להרבה מנהלים אחרים. הם צריכים את האוקיי של מנהל המחוז ואישורים רבים, וזה נופל בין הכיסאות. אין פה דברים ברורים, שמנהל שולט על תקציב ויכול לקבל החלטות, ואחר כך הוא נדרש לדין וחשבון. הוא איזשהו פקיד שאומרים לו מה לעשות".

איפה הכסף?

"12 שנים אני מנהלת, ובכל שנה אני שומעת את זה", אומרת ד"ר אלפסי, מנהלת בית הספר ע"ש איינשטיין בכפר הנוער בן שמן של המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך. "העבודה אינטנסיבית ותובענית, והאוטונומיה שניתנת לנו היא נמוכה. אתה מנהל ולא יכול להחליט מה הכי טוב לילדים שלך. זה תפקיד מאוד חשוב, ואם לא מראים לך את זה בשכר - אז שיראו באחריות. תסמכו עלינו יותר".

ד"ר אלפסי, המנהלת בית ספר עם אוכלוסיית תלמידים הטרוגנית – יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, עולים חדשים לצד ותיקים – העלתה את רמת הזכאות לבגרות מ"אחוזי גבינה", לדבריה, לכ־80%. היא דווקא מבחינה בשינוי בסמכויותיה: "דברים השתנו קצת, למנהל ניתנת אוטונומיה מסוימת לבחור את תוכנית הלימודים. עוד לא קרה לי שלא קיבלתי אישור. הייתה לי מורה שכלסבית היא רצתה להעשיר את התלמידים שלה בקהילה הלהט"בית, ואישרו לי את זה. מורה נוסף הוא בן לאחד ממנהיגי העדה האתיופית ורצה לדבר על ההנהגה השחורה, הלכאורה חתרנית, זה אושר והוא העביר יופי של תוכנית לילדי י"א. כשרואים שאתה עושה עבודה טובה אז סומכים עלייך. משחררים את החבל. אני יכולה גם להבין למה מפקח של בית ספר לא ישחרר את החבל. החירות צריכה להגיע עם אחריות".

הרב פרוכטר: "התלמידים היום הרבה יותר חכמים ממה שהיה בעבר, הרבה יותר סקרנים. יש המון תלמידים שרוצים ללמוד חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית. יש לנו תלמידים רבים שלומדים גם וגם, זה לא היה בעבר. במחזור אחד, אנחנו פותחים שלוש כיתות של חמש יחידות במתמטיקה, וכך גם באנגלית. אני רואה את האמביציה הולכת וגדלה אצל התלמידים, וזה דבר שקרה במשך השנים האחרונות".

ד"ר בנבנישתי: "כשמציבים יעדים באופן שיטתי ומסודר, משיגים אותם. השקיעו אנרגיה ורואים את התוצאות. בכל תחום שבו ישקיעו את המשאבים הנחוצים, יראו תוצאות".

סלאלחה: "כל שר בא עם רפורמה משלו. כל כך הרבה כספים התבזבזו בגלל הרפורמות השונות והמשונות, ולא יצא מזה כלום. מנהל בית הספר לא יכול לעמוד בכל ההנחתות שמטילים עליו. הוא אדם בסך הכל, עם משפחה ובית, והפכו אותו לשק חבטות. צריך שמישהו ייקח אחריות על כל הדברים וזה בלתי אפשרי".

יש עומס יתר על המנהלים?
ד"ר אלפסי: "המנהלים לא שורדים את השנה השנייה. הם פורשים כי זה התפקיד הכי תובעני שקיים. אני רוצה לעסוק רק בחינוך, ומרגישה שאני מנצחת על תזמורת פילהרמונית. מנהל צריך לאהוב את העבודה שלו, כמו שהתשוקה לאמנות בוערת באמן. אחר כך צריך מערכת תומכת. מכינים את המורה לכך שהוא קופץ למים עמוקים, אבל לא למערבולות ולזה שהמשכורת יותר נמוכה מהתקופה שבה היה מורה. זו עבודה של 24/7. ילד יתקשר אלי בשש בערב עם מחשבות אובדניות, ולא אגיד לו: 'עכשיו אני לא עובדת, תתקשר מחר'. זה לא עובד ככה. מעבר לליווי למנהלים בתחילת דרכם, הם צריכים להיות מתוגמלים, להרגיש שהם מנהלים - אתה לא יכול לפטר, להעסיק, לקבוע מה ללמד. אלה דברים שהמנהלים חווים אותם כסטירת לחי".

סלאלחה: "אם המנהלים המכהנים בורחים ויש בעיה בקליטת מנהלים חדשים, סימן שלא רוצים להיות שם כי המשכורת לא טובה והמעמד לא טוב. הטובים בורחים, אז מי יישאר במערכת? נעניק חינוך לא טוב ונהפוך למדינת עולם שלישי".

הרב פרוכטר: "אני רואה את מלאכת הניהול בתור שליחות לטובת עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל, ולא בתור עבודה. אני נכנס כל יום בהתרגשות גדולה למוסד. נכון שבשנים האחרונות הניהול מאוד תובעני, אתה צריך לעסוק בכל כך הרבה דברים, ובאמת שזה שוחק. צריך לאהוב את זה ואז מצליחים בגדול".

ד"ר בנבנישתי: "לא כולם יכולים להתמודד עם זה. הדרישות מורכבות, הלחצים מורכבים, אבל זה אפשרי".

איכות המנהלים ועובדי ההוראה עולה לא אחת לכותרות. בין היתר עולה הטענה כי אין מספיק סינון וכי מגיעים מורים לא מספיק טובים. "זה השתפר לאין שיעור", אומרת ד"ר אלפסי. "פעם תנאי הקבלה לסמינר המורים היה דופק. כששאלת מורה ברחוב למה הוא עובד בזה, הוא היה עונה: 'כדי להיות בחופש עם הילדים'. אני חושבת שזה השתנה, כי משכורת המורים עלתה משמעותית. בתחילת דרכי עשינו השלמת הכנסה. אני קוראת את המחקרים על המעמד

הנמוך של המורה, אבל הוא לא כזה נמוך. אני מקבלת מורים מדהימים שבאים מתוך רצון לחנך ולעשות שינוי".

ד"ר בנבנישתי: "אני לא בטוח. תמיד היו מורים טובים יותר וטובים פחות. אחרי 'עוז לתמורה' הייתה דווקא התעוררות מסוימת, אבל מעמדו של המורה הוא לא כזה שמושך אליו את הכי טובים. אני חושב שיש הרבה מאוד אנשים טובים, ואם עובדים איתם נכון, אפשר להגיע להישגים. זה קצת תירוץ להגיד שבגלל המורים או סיבות כאלה ואחרות לא מגיעים להישגים".

הרב פרוכטר: "צריך לעבוד קשה כדי להביא אנשי חינוך משמעותיים. על כל מקום של מורה שנכנס אלינו אני מראיין שלושה־ארבעה, כדי לבחור את הטוב ביותר. אני מחפש את הניצוץ בעיניים, מה שאתה מביא איתך למערכת החינוך, איזו בשורה. אם אדם בא ואומר לי שהוא בא רק לעבוד, אני לא לוקח אותו. חינוך זה לא עבודה אלא ערך, שליחות, דבר עצום, אחריות גדולה. אפשר לראות את זה ממש בראיון הקבלה. אתה רואה אדם שמח שמביא איתו עוצמות. מצד שני, יש כאלה שרק רוצים לסמן וי".

רבים טוענים כי מערכת החינוך עומדת במקום. אתם מסכימים?
ד"ר בנבנישתי: "אף על פי שאומרים שבית הספר לא השתנה לעומת העבר, רואים הרבה תהליכים, למידה אחרת, עזרים טכנולוגיים. להגיד שזה בכל מקום? לא. יש הרבה מקומות שהתקדמו ויש מקומות שעוד דורשים עבודה".

הרב פרוכטר: "עד לפני כמה שנים מורה היה עומד ומדבר, והיום הלימוד הוא למעשה משותף בין התלמידים. הם לומדים וחוקרים. המורה הופך ממורה עומד ומדבר למורה מנחה. אנחנו משתמשים בהמון אמצעים כדי שהתלמידים יוכלו ללכת לחקור ולהביא תוצאות".

סלאלחה: "אני היום בן 67, לקראת הפנסיה, ומקווה שהדברים שעשיתי כדי להכניס את בית הספר למאה ה־21 יישמרו; שיבוא מישהו, מנהל טוב ולא יס־מן שאומרים לו מה לעשות ויש לו פקודות שהוא צריך ליישם. אני רוצה לעשות את כל הדברים לטובת בית הספר עד שאעזוב, כדי שהוא יישאר הכי טוב".

ד"ר בנבנישתי: "להכין את התלמידים לעולם האמיתי שמחוץ לבתי הספר, מעבר למתמטיקה ולפיזיקה, לחשוף אותם לחברות היי־טק, לחו"ל, למצוקות של החברה הישראלית. אנחנו בקשר עם חברות הייטק, תלמידים שלנו נוסעים לסין ולגרמניה ונפגשים עם בני נוער. זו מחויבות חברתית, לחשוף את התלמידים לנושאים שמעבר להישגים הלימודיים".

הרב פרוכטר: "הדבר המשמעותי זה שהתלמיד יאהב את בית הספר. אנחנו משקיעים המון כדי שהם יאהבו את הישיבה. אם טוב לתלמיד בישיבה הוא ירצה להיות בה, הוא יגיע בשמחה. אנחנו כל הזמן עוסקים גם בחדשנות פדגוגית, עובדים על שותפות בין כמה מקצועות. שהמורה להיסטוריה, למשל, לא יהיה בפני עצמו, אלא שתהיה שותפות עם המורה לתנ"ך".

ד"ר אלפסי: "אני רוצה שתהיה למידה יותר משמעותית, לא רק סגירת פערים אלא העשרה - להגדיל את מועדון 'הספר הטוב', לעשות בית ספר מכיל יותר, מרחב למידה אחר, שמאפשר יותר לילדים, להמשיך לעלות בהישגים, כי זה עושה טוב לבית הספר - למורים, לתלמידים, לכולם. ברמה האישית, אני רוצה להמשיך ליהנות. ביום שלא אבוא לבית הספר בהיי היסטרי - אפסיק".