זו הייתה השנה של יוסי כהן. ראש המוסד לתפקידים מיוחדים הוא איש השנה של "מעריב". כהן לא הרוויח את התואר הזה ביושר אלא בערמומיות, יצירתיות, מעוף, תחבולנות, הרבה אומץ, המון מזל וכנגד כל הסיכויים. זה היה הריון מחוץ לרחם שהוביל ללידת עכוז שממנה נחלץ פג חולני שאף אחד לא נתן לו יותר מדי סיכויים. ובכל זאת, למרות תנאי הפתיחה הקשים, יוסי כהן הגיע לתפקיד שעליו חלם כל חייו והצעיד בשנה האחרונה את המוסד למקבץ הצלחות נדיר. אם לא תתרחש תקלה חמורה בהמשך הדרך, כהן לא יסיים את השירות הממלכתי שלו במוסד. הוא מכוון הלאה. בניגוד לרבים מעמיתיו, הפוליטיקה תפורה למידותיו לפחות כמו חליפותיו הגזורות היטב. בישימון הפוליטי הנוכחי נראה כהן כמי שיכול ללכת עד הסוף. כמו במוסד: הוא שואף לצמרת, ורק אליה.
ההריון מחוץ לרחם: תמיר פרדו, ראש המוסד הקודם, השקיע אנרגיה רבה במאמץ למנוע את מינויו של כהן למחליפו. לפרדו היו שני סגנים: תחילה כהן ואחריו נ'. פרדו סימן את נ' ליורשו. הוא וכהן מעולם לא הסתדרו. הדברים הגיעו לידי כך שלאחר שסיים את תפקיד הסגן ופינה אותו לטובת נ', פרש כהן מהמוסד. הוא העריך, כמו רבים אחרים, שהתנגדותו העזה של פרדו תחסום אותו והעדיף לצאת לדרך חדשה.
הוא פנה לעסקים, פנייה שכמעט ריסקה עליו את התקרה בהמשך. אחר כך זיהה כהן הזדמנות כשיעקב עמידרור פרש מתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי. כהן הוא אדם שמנצל הזדמנויות מבצעיות כאלה. הוא החליט להמר על כל הקופה. חזר לתמונת המאבק על ראשות המוסד בדלת האחורית, ישר אל לב האקווריום המקודש של השלטון: לשכת ראש הממשלה. כהן צנח בעורף האויב למשימה שמעטים ממנה חזרו. שוב, העריכו המעריכים שסופו של כהן ידמה לסופם של רוב קודמיו באקווריום. רבים וטובים שנכנסו לשם בראש מורם וטסו החוצה ערופי ראש. אבל כהן לא התרגש. בעוד מספידיו מרננים, הוא עבד.
גם פרדו עבד. בשלב מסוים הוא השתכנע שנתניהו השתכנע שכהן אינו ראוי לתפקיד ראש המוסד. פרדו טען שאמינותו של כהן לוקה בחסר, וזאת בהמעטה. חודש לפני המינוי, בנובמבר 2015, במהלך קבלת פנים במרכז רבין באירוע לציון 20 שנה לרצח, עמד פרדו, ראש מוסד מכהן, במבואת ה־VIP עם ביל קלינטון, חיים סבן, דובי ויסגלס ואלון פנקס ונשאל אם מחליפו יהיה יוסי כהן. "בחיים לא", ענה. בשלב הזה היה פרדו משוכנע שהצליח לבלום את כהן. הוא כמעט צדק.
לידת העכוז: נתניהו התלבט עד הרגע האחרון. באותו לילה דרמטי בדצמבר 2015 הוא היה כבר בדרך למנות את נ', אבל בלם בשנייה האחרונה וביצע פניית פרסה חדה ביבבת צמיגים צווחנית, כשהוא שובר בפראות לעברו של כהן. זה היה לילה מורט עצבים, רווי תככים, מזימות ומהומות. כהן כבר ידע שהמינוי חמק ממנו. נ' האמין שהמינוי שלו. כהן נסע מאוכזב לבית הוריו, פתח את הטלוויזיה והחל לנחם את עצמו, כשראש הממשלה הפציע לפתע על המסך והכריז עליו כעל ראש המוסד הבא.
לימים ייחסו את המינוי הזה להתערבות של הרגע האחרון מצדו של "כוח עליון", כלומר הגברת בכבודה ובעצמה. לגרסה הזו, בשלב הזה, לא נמצאו הוכחות. חבריו של כהן במוסד סיפרו שבתקופתו כראש המל"ל הוא "גייס" את הסוכנת האיכותית מרחוב בלפור, אילף אותה והפעיל אותה ברגע האמת. גם זה לא הוכח מעולם. כך או אחרת, לידת העכוז הושלמה בהצלחה. רבים סברו אז שנתניהו יתחרט על המינוי. נכון לעכשיו, הם טעו. כהן הפך לתרנגולת המטילה עבור נתניהו ביצי זהב. אם אספקת הביצים תסתיים, התרנגולת תסיים ככל קודמותיה.
הפג חולני, חלוש ונאבק על חייו: הקדנציה החלה ברגל שמאל. את הרינונים על הדרך שבה נעשה המינוי ירשו הפרסומים על מעורבותו של כהן בפרשיות נתניהו השונות. התקופה שבה שהה באקווריום גבתה מחיר. מערכת יחסים לא תקינה עם המיליארדר ג'יימס פאקר, שכללה גם קבלת כרטיסים להופעתה של חברתו דאז מריה קארי בראשון לציון, דיבורים על ידידות קרובה מדי עם יורש העצר יאיר נתניהו, על מערכת יחסים לא בריאה עם הגברת, על דוח מוזמן שהגיש כראש המל"ל בעניין מתווה הגז ועל חציית קווים אדומים.
אויבים לא חסרים לכהן. הם ליבו את האש ודרבנו את השמועות, אבל כל זה לא הניב יותר מחקירה בנציבות שירות המדינה וסגירת תיק. ורד סוויד, מי שעמדה בראש הרשות לקידום מעמד האישה בלשכת ראש הממשלה, סיפרה ב"עובדה" איך ישבה פעם באירוע ממלכתי בנוכחות ראש הממשלה ורעייתו, כשלפתע ביקש ממנה ראש המל"ל כהן, בלחישה מקפיאת דם, להוריד את הראש. היא צייתה. סוויד הורידה ראש וכהן הישיר מבט לעברה של "הגברת", שישבה ממול. רציתי ליצור איתה קשר עין, הסביר לסוויד אחר כך.
לא סתם הוא נחשב לאחד מגדולי מגייסי ומפעילי הסוכנים בהיסטוריה של המוסד. לפעמים, המבט הנכון עושה את העבודה. מכריו של כהן מסבירים את מה שאירע שם בלשכה בפשטות. "מבחינת יוסי", אומר אחד מהם, "הוא יצא לקרב. הוא היה בתפקיד. הוא הוצנח בשטח אויב וגייס סוכנים. במצבים כאלה חוצים קווים, מעגלים פינות ומקצרים טווחים. המטרה מקדשת את האמצעים. בשורה התחתונה, הוא השיג את המטרה וזה מה שחשוב".
מי זוכר היום, בהקשרי כהן, את פאקר, יאיר ושרה, הכרטיסים למריה קארי או האירוח. כהן הביע, בפורום סגור, חרטה על קבלת הכרטיסים ההם. מודה ועוזב. התיק נסגר כשהוא כבר יושב על כס ראש המוסד. לאחר תקופה לא פשוטה באינקובטור, הפג הנולד התאושש, ניפח ריאות, צימח כנפיים והמריא.
יוסי כהן נולד בספטמבר 1961 בירושלים. אביו דור שמיני בארץ, אמו דור שביעי. משפחה דתית. האב, בן למשפחת לוחמי אצ"ל, ממקימי מאה שערים ובכיר בבנק המזרחי. אמו מורה ומנהלת בית ספר, יקירת העיר ירושלים.
כהן היה חניך בבני עקיבא, תלמיד בישיבת "אור עציון", מחזור אחד מעל רוני אלשיך, לימים סגן ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה. כילד ירושלמי, הוא גדל שני רחובות מהמקום שבו גדל, עשור קודם, בנימין נתניהו. אחיו, לשעבר מנכ"ל דן אנד ברדסטריט, נשוי לזהבית כהן, מנכ"לית קרן אייפקס. כהן נשוי לאיה לבית שמיר, בתו של עיתונאי "מעריב" הוותיק בניו יורק, שלמה שמיר. את איה פגש בבני עקיבא והתחתן איתה זמן קצר לפני שהתחתן עם המוסד. לזוג ארבעה ילדים. בנם השני, יהונתן, הוא סיפור מיוחד, שממנו אפשר ללמוד על הרוח המנשבת במשפחת כהן, על הרוח של יוסי כהן.
יהונתן נולד לפני 32 שנה. כתוצאה מחוסר אספקת חמצן למוח במהלך הלידה נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין חמור, 100% נכות, אפס סיכוי לנהל אורח חיים תקין. הוא יושב בכיסא גלגלים, לא יכול לקרוא בגלל בעיית ראייה קשה, לא יכול לכתוב בגלל בעיה מוטורית קשה, נזקק לסיוע במגוון תפקודים בסיסיים.
כהן היה אז בשנותיו הראשונות במוסד. לידת הבן הפגוע לא ריפתה את ידיו. איה ויוסי כהן השקיעו את כל תעצומות נפשם במלחמה על ועם יהונתן. מהרגע הראשון, כל יום, כל היום. זה היה מאבק יומיומי, סיזיפי, להקל את חייו, לשפר את תפקודו, לדחוף אותו בכל הכוח קדימה, לחיים נורמליים.
כשיהונתן היה כבן 10, שהתה המשפחה בשליחות באירופה. יוסי פעל בזהות בדויה, בתפקידו החשאי במוסד, במבצעים מסמרי שיער ורוויי מתח וסכנה סביב השעון. יום אחד הם שמעו על טיפול חדשני למקרים מהסוג של יהונתן, שפותח במדינה גדולה באירופה. יוסי חזר הביתה מעוד מבצע עלום, ואיה סיפרה לו על הסיכוי החדש. "נדרשו לו עשר דקות להחליט", סיפרה פעם איה לידיד המשפחה. "הוא הודיע לי כמעט מיד שמחר בבוקר הוא לוקח חופשה ללא תשלום של שלושה חודשים מהמוסד ונוסע עם יהונתן לקבל את הטיפול".
כך היה. למחרת כבר ישבו האב ובנו הנכה במכונית שכורה. כהן נכנס למכונית הזו בזהות בדויה ויצא ממנה, כעבור 1,500 ק"מ, בשמו האמיתי. יוסי כהן, אבא של יהונתן. הם הגיעו לקליניקה שבה ניתן הטיפול החדשני וישבו שם שלושה חודשים רצופים. כהן לא המתין לבנו בחדר במלון. הוא השכים איתו כל בוקר ויצא עמו לכל סדרת הטיפולים הקשים, לפיזיותרפיה, לתהליכים השונים, כשהוא משמש משענת, פיזית ונפשית, ומדרבן את הבן בכל צעד, תרתי משמע. אתה יכול להרים את העיפרון הזה, אתה יכול למקד מבט, אתה יכול לקום. שלושה חודשים של מאבק משותף, נחוש, סביב השעון.
כעבור שלושה חודשים חזרו האב ובנו הביתה, למדינה האירופית המקורית, שם המתינה איה עם שלושה ילדים קטנים. גם המוסד המתין בסבלנות. השיפור הפיזי אצל יהונתן לא היה דרמטי. בדיעבד התברר כי השיפור הנפשי היה פורץ דרך. הקרבה לאביו, הגיבוי, המאמץ המשותף, קוממו את ביטחונו העצמי של יהונתן ואת אמונתו שזה אפשרי. בשנת 2000 לקח כהן חופשה נוספת מהמוסד, שנמשכה שנתיים והוקדשה אף היא לקידומו של יהונתן. בסופו של דבר, אף על פי שלא תמיד זה נראה כך, הם ניצחו.
לימים התגייס יהונתן לצה"ל, שירת ביחידה 8200, יצא לקורס קצינים והשתחרר בדרגת סרן. הוא נישא לאחרונה והחל ללמוד באוניברסיטה. המאבק שלו, שלהם, נמשך עד היום. לפעמים, בימי שישי, בא יהונתן ללשכת ראש המוסד ויושב עם אביו לשעת איכות. לפעמים הם יורדים לאכול על שפת הים. האב מסייע לבנו לאכול ומביט בו בגאווה. היא הדדית. בנו יהונתן הוא חלק מכונן, בלתי נפרד, מאישיותו ומנפשו של האב, יוסי כהן.
למוסד התגייס כהן, אחרי שירות בצנחנים, בשנת 1982. הוא היה חובש הכיפה היחיד בקורס קציני איסוף של הארגון והתבלט מהרגע הראשון. בינתיים ויתר על הכיפה ויצא בשאלה. הוא לא שומר שבת, אבל שומר מסורת. "הסוד הגדול שלו", מספר אחד מחבריו הקרובים, "הוא האינטליגנציה הרגשית המטורפת שלו. הוא יודע ללוש אנשים כרצונו. מסוגל לגייס כל אחד לכל תפקיד בכל זמן ומזג אוויר. הוא קורא בני אדם כספר פתוח, מסוגל לגרום לך להאמין שמשימות בלתי אפשריות בעליל ניתנות לביצוע. ראינו את זה עכשיו, כשהמוסד הביא את ארכיון הגרעין האיראני מטהרן לתל אביב".
הקסם האישי מסייע לו לדלג על מכשולים לא מעטים. "אתה יכול לרתוח עליו", מספר חבר נוסף, "אתה בטוח שכשתפגוש אותו תיכנס בו בכל הכוח, אבל אז אתה פוגש אותו, והוא ממיס אותך תוך שניות. ומגייס אותך פעם נוספת, למרות הכל".
לצורך הכנת הכתבה הזו שוחחתי עם כמות מסחרית של חברים, מקורבים, בכירי מוסד לדורותיהם ואנשים שנחשפו ליוסי כהן בגלגוליו השונים. ממש כמו במקרה של נתניהו, האנשים האלה מחולקים לשתי קבוצות: אוהדיו ומעריציו השרופים אל מול משמיציו ושוטמיו האדוקים לא פחות.
בשנתיים האחרונות הולכת הקבוצה הראשונה וגדלה, אבל גם השנייה מלבלבת. ככל שהוא מגביה עוף, ממשיך יוסי כהן לצבור גם אויבים. ככה זה אצלנו. "אי אפשר להכחיש את העובדה שיוסי הביא למוסד רוח חדשה שצובעת לאנשים את הלחיים", אומר בכיר לשעבר בארגון, שאינו מאוהדיו הקבועים של כהן. "זה לא שהמוסד לא תפקד לפני כהן, הוא קיבל מפרדו ארגון עוצמתי וטוב, אבל אין ספק שהוא העלה אותו קומה או שתיים, עכשיו הוא בפנטהאוז".
בכיר אחר לשעבר מוסיף: "יש לו מגרעות מוכרות, הוא חובב החיים הטובים ונהנתן לא קטן, אבל בתחום המקצועי מה ששלו - שלו. הוא ממוקד מטרה, אמיץ, לוקח אחריות, יש לו ביצים גדולות, והוא נותן גיבוי לאנשים שלו עד הסוף. הוא פדנט אמיתי, יקה מטורף, כל מבצע מתוכנן עד הקצה של החוט האחרון. כל אירוע, כל פגישה, כל פעולה שהמוסד עושה או שיוסי עושה מפורקים לגורמים, מתורגלים ומשוננים מכל הכיוונים. הוא חותר למגע, מגלה מנהיגות ומחזיר לנתניהו דיבידנד שמן על ההשקעה בו. אבל יוסי לא תמים. הוא יודע שבתקלה הראשונה, כשיסתובב אחורה, לא ימצא שם אף אחד. בטח לא את ביבי. הוא לא נבהל מהאפשרות הזו. האחריות עליו, והוא יודע את זה".
כאמור, לכהן יש גם אופוזיציה. במוסד ומחוצה לו. חבורה לא קטנה של בכירי מוסד לשעבר, מהעבר הקרוב והרחוק, שסבורים שהוא רץ מהר מדי, ממריא גבוה מדי, קרוב מדי לשמש, וגם לבוס שלו. "ראש מוסד הוא לא רק מנהל מערכת מבצעית", אמר לי בכיר מוסד ותיק, "הוא גם מנהל מערכת ערכית. כשיש בעיה במערכת הערכית, ואני אומר לך שהיום יש בעיה, אז אנחנו בצרה".
לדבריו, "הקרבה המוגזמת של יוסי לראש הממשלה והסימביוזה עם משפחת נתניהו הופכות את המוסד כמעט לכלי משפחתי. תראה, האנשים במוסד לא עובדים בשביל המשכורת. הם עובדים בזכות הערכים שלהם, וגם בזכות האדרנלין והעניין. החצנת הפעולה באיראן מדגימה עד כמה הבעיה חמורה. יוסי לא היה צריך לשתף עם זה פעולה. דבר כזה לא נעשה מעולם. אצל אף ראש מוסד. והאמן לי, היו פעולות מהסוג הזה גם בעבר. אף אחד לא העלה דבר כזה על דעתו. הוא נתן לראש הממשלה לנצל פעולה מבצעית חשאית לצרכים פוליטיים. הרי אתה יכול להעביר את כל המידע והחומר למי שצריך בשקט, בלי לעשות רעש. אני מפרגן ליוסי, מכיר אותו מצוין, לגייס סוכנים הוא יודע, אבל הסיפור עם הארכיון הגרעיני לא נועד לעולם אלא למצביעים כאן בישראל, וזה פסול".
בכיר אחר, מהעבר הרחוק, נותן דוגמה נוספת: "האמביציה עלתה ליוסי למוח. כשרם בן ברק, שהיה סגן ראש המוסד והתמודד מול יוסי על הראשות, העז למתוח ביקורת על מסיבת העיתונאים של נתניהו עם הארכיון הגרעיני, כל מיני שליחים של יוסי בתקשורת ומחוצה לה הלכו לו על הראש בברוטליות מפחידה. תקשיב, בן ברק עשה בקריירה שלו עשרות ומאות מבצעים מסוכנים. הוא היה זה שהביא את המידע על הכור הסורי. הוא נכנס ויצא במבצעים כאלה עשרות ומאות פעמים. פתאום הפכו אותו למתוסכל על זה שלא קיבל תפקיד. כשהולכים לאיש כזה על הראש, זה סימן שהאמביציה יצאה מפרופורציות. אותי זה מפחיד".
גם מזל לא חסר לו. טפו־טפו. את התהילה הביטחונית בישראל גורף בדרך כלל הרמטכ"ל. כך היה פעם. בעידן הנוכחי, קשה למצוא רמטכ"לים שיצאו מהתפקיד בשלום. בוגי לא קיבל שנה רביעית ולמעשה הודח, חלוץ איבד את עולמו בלבנון השנייה, אשכנזי חטף מאהוד ברק את פרשת הרפז, גנץ הושפל בקבינט בצוק איתן, איזנקוט חוטף מהבייס הימני המתלהם על היצמדותו לערכי צה"ל.
המוסד, שפועל מתחת ומעל הרדאר ובמחשכים, ולא מתלכלך בביוב הפלסטיני ובביצה הפוליטית המקומית, פועל בעצם בתנאי מעבדה סטריליים. כל עוד הוא מצליח, כמובן. כהן הפך בשנתיים האחרונות לשם דבר גם בתקשורת, אף על פי שהמוסד לכאורה לא מדברר את עצמו כמו צה"ל והשב"כ ואין לבכיריו קשר כלשהו עם עיתונאים. בניגוד לקודמו, כהן נוטף כריזמה ומצויד בלוק של כוכב קולנוע. הוא הגיבור הביטחוני שהציבור מחפש בימים אלה. הוא גם מצליח להשתרבב פה ושם לפריים הטלוויזיוני. המצלמה נמשכת אליו, נדמה לי שהמשיכה הזו הדדית. פה הוא אומר "כיף לגנוב מפרסים" באיזה אירוע מתוקשר לאחר העברת ארכיון הגרעין האיראני לתל אביב, שם הוא אומר ש"לנינינו נוכל לספר מה עשינו כאן", וכן הלאה. המיתוס סביבו מתפתח בהתמדה. כשיפשוט מדים וירטואליים, לא יהיה אלמוני כפי שהיו רוב קודמיו במהלך שירותם.
כהן פועל בסביבה נוחה בהרבה מזו שפעל בה פרדו. גם כאן, זה עניין של מזל. קודמו בילה את רוב הקדנציה תחת ממשל ברק אובמה הפציפיסט־ליברל ובמערכת יחסים לא פשוטה עם וושינגטון. כהן קיבל שנה אחרי שנכנס לתפקידו את דונלד טראמפ, את ג'ון בולטון ואת מייק פומפאו, שאיתו יש לו מערכת יחסים צמודה ורבת שנים. במצב הדברים הזה יכול ראש המוסד להניח שגם במקרה של כישלון חמור, המטרייה האמריקאית תהיה שם. בניגוד להגבלת שיתוף הפעולה המבצעי שהטיל אובמה על שירותי המודיעין שלו בכל הקשור למוסד, הרי שבעידן טראמפ השמיים הם הגבול. "יוסי יודע לנצל את זה לטובת הארגון והמערכת", מעיד בכיר לשעבר במוסד. "בתקופה שהיה ראש מל"ל הוא חרש את הגלובוס והמשיך לבנות מוטת קשרים בינלאומיים ענפה, היום הוא קוצר את הפירות".
מעטים יודעים, אבל כהן מתפקד כהרבה יותר מסתם ראש מוסד. מבחינת נתניהו, הוא השליח האישי, החשאי, המדיני, הביטחוני ומה לא בכל מקום על פני כדור הארץ. כהן נהנה מהעובדה שהיועץ לביטחון לאומי הנוכחי, איש השב"כ מאיר בן־שבת, אינו דובר אנגלית. לכהן אנגלית מלוטשת, ערבית ברמת שפת אם וידע בשפות נוספות. פעמים רבות משגר אותו נתניהו לשליחויות גם מחוץ למוטת תפקידיו כראש המוסד.
"לא תמיד בן־שבת אוהב את זה", מספר גורם מדיני בכיר. "היו גם כמה התנגשויות וכמה ניסיונות של היועץ לביטחון לאומי לעשות שרירים, אבל זה לא הצליח. יוסי כהן הוא ברירת המחדל הראשונה של נתניהו כמעט לכל שליחות, בעיקר עכשיו, בעידן פוסט־מלכו. אפשר לגמרי להגיד שיוסי הוא המלכו החדש".
היריבות בין כהן לבין פרדו נעוצה בשנתיים שבהן כיהן כסגנו. פרדו הגיע אז להחלטה שכהן אינו אמין. שורשי הסכסוך אינם עובדתיים אלא אנושיים. לכהן ופרדו מבנה אישיות ורקע מבצעי שונים לחלוטין. פרדו הוא איש המבצעים המיוחדים (אגף "קיסריה" במוסד). עולם חשאי שבו שורה דממת מוות והקפדה על דיוק מושלם, סדר מופתי ופרטי הפרטים. כשאיש מוסד צריך להגיע לנקודה מסוימת בעיר ערבית ולמצמץ בעיניו מול פינת רחוב, הוא יעשה את זה בדיוק ביום, בשעה, בדקה ובשנייה שאמור היה לעשות את זה. כהן מגיע מעולם ה"יומינט", הפעלת הסוכנים המקומיים שמגייס המוסד סביב העולם (אגף "צומת" במוסד). זוהי זירה כאוטית, אנושית, מניפולטיבית, המבוססת על קסם אישי, יכולת אלתור והתמצאות בזמן אמת, ניווט בג'ונגל של תככים ומזימות. הנגטיב המוחלט של המבצעים המיוחדים.
כהן גדל ב"צומת", בתקופת מאיר דגן הוא היה ראש "מוקד" (המקביל לאוגדה בצה"ל) באגף. ראש "מוקד" אחר באותה תקופה היה דוד מידן. הם התחרו ביניהם על תפקיד ראש "צומת". רבים היו משוכנעים שדגן יבחר במידן, אחד מגדולי מפעילי הסוכנים בהיסטוריה של המוסד וערביסט בעל יכולות מופלאות. דגן הפתיע. כהן, שנתפס כבעל כישורים דיפלומטיים וחלקלקים המתאים יותר לעמוד בראש אגף "תבל" (המופקד על הקשרים הדיפלומטיים של המוסד ברחבי העולם), קיבל את "צומת". בדיעבד, לו היה דגן בחיים, היה היום מרוצה מאוד מהחלטתו. בערוב ימיו אמר דגן בשיחות סגורות כי מועמדו לתפקיד ראש המוסד אחריו היה כהן. נתניהו, שיחסיו עם דגן היו מעורערים, בחר באפשרות השנייה. כהן המתין קדנציה נוספת להזדמנות, שניתנה לו לבסוף, והוא, כרגיל, התנפל עליה בכל הכוח.
המהלך החשוב ביותר שביצע כהן, עם כניסתו לתפקיד ראש המוסד בינואר 2016, היה החזרתה של איראן למרכז לוח המטרה, או הצי"ח המוסדי. לחבריו סיפר אז שמצא במוסד "אווירה הסדרית". הסכם הגרעין שנחתם בין איראן למעצמות הוריד את המתח גם בישראל. המוסד, אמ"ן וצה"ל הרימו ראש והורידו את העיניים מטהרן, כדי להתמקד במשימות דחופות אחרות. כהן הפך את זה. על פי חבריו, לא מדובר בהשפעה של נתניהו. "זה לא ביבי", אומר חבר קרוב, "זה יוסי. אסור לשכוח שאצל דגן, יוסי היה מחזיק תיק סיכול הגרעין של איראן. זו הייתה המשימה שלו, הוא עסק בה והתמקד בה, הוא המומחה הכי גדול בענייני איראן שיש במוסד. הוא הבין שהאווירה ההסדרית היא שגיאה, שהאיום האיראני לא הלך לשומקום אלא רק ירד למתחרת".
באותם ימים החלו להצטבר רסיסי המידע הראשונים בעניין ארכיון הגרעין האיראני. כהן הלך על זה בכל הכוח. "הוא ננעל, כמו לסת של בולדוג", מספר בכיר לשעבר בארגון. "אם הוא לא היה מחליט להמשיך את מאמץ האיסוף על איראן, לא היינו מגיעים לגרעין. ברגע שהארכיון התגלה, היה ליוסי ברור שהוא מביא אותו".
מבצע גניבת ארכיון הגרעין האיראני הוא מלאכת מחשבת של ממש, שיא נדיר בהיסטוריה של המוסד בפרט והמודיעין בכלל. "זה לא נכון שהארכיון לא חידש דבר", אומר אדם שהיה בסוד העניינים. "הוא חידש הרבה דברים, הוא הביא את האוריגינל, את האקדח המעשן, את המסמכים של האיראנים בפרסית, עם החתימות של המנהיגים, עם אתרי הניסויים, עם התוכניות והשרטוטים המפורטים, עם תוכנית הנשק, ראשי הקרב. הכל היה שם, ישר מליבת הסוד האיראנית. זה מבצע של פעם במאה שנה".
כהן תדרך לפני כמה שבועות באופן אישי נציגים של שלושה עיתונים אמריקאיים גדולים על פרטי המבצע. גורם מודיעיני אמריקאי אמר לי ש"ראש המוסד שלכם ישב בלשכה שלו וצפה בשידור חי על מסך גדול בסוכני המוסד מרוקנים את הכספות בטהרן. זה מבצע עוצר נשימה של ממש".
כהן פיקח עליו באופן אישי. הסוכנים נכנסו למכולות הארכיון הענקיות בשעה 22:30 ויצאו מהן, אחרי שהכספות רותכו ותוכנן נאסף (חצי טונה של מסמכים ודיסקים), בשעה 4:59, דקה אחת לפני הדד־ליין. לכהן היה ברור שהאיראנים ייצאו למרדף הגדול בתולדותיהם במטרה לחסום את הוצאת הארכיון מארצם. היה לו ברור גם שאם המצוד יצליח, לא רק הסוכנים והארכיון בסכנה, אלא גם הראש שלו. לאנשיו אמר באותה תקופה שהאחריות עליו והוא לא יבוא בטענות לאיש אם העסק ייכשל. אבל העסק הצליח.
"זה דומה לכניסה לחדר השינה של האייתוללה חמנאי וגניבת המיטה שלו, בעודו ישן עליה", אומר לוחם לשעבר במוסד. "המבצע הזה היה מתוכנן על השנייה, האנשים תרגלו עשרות פעמים את מסלול הבריחה. בסופו של דבר ההצלחה הייתה אדירה. זה שיא של כל הזמנים".
את הביקורת על כי המוסד לא התנגד לחשיפת המבצע על ידי ראש הממשלה נתניהו, דוחה כהן בזלזול מסוים. מישהו ששוחח איתו על כך מספר שאף שערה משערות ראשו של סוכן מוסד לא נפלה כתוצאה מהחשיפה. "זה היה דבר שחייבים לחשוף, מחויב המציאות", אומר המקורב, "אף אחד לא נחשף".
היום שומר כהן על האוצר שבא מאיראן בגופו. יש חשיבות רבה לאותנטיות, ליכולת להוכיח שאלה אכן המסמכים המקוריים, כולל בדיקת הדיו שעל הנייר, האותנטיות של החתימות, האוריגינליות של מאות אלפי המסמכים. המוסד מחזיק את ארכיון הגרעין האיראני בתנאי מעבדה, כפי שמגינים על המגילות הגנוזות או על פפירוס מתקופת מצרים העתיקה. אף אחד לא נוגע בזה בלי כפפות, הטמפרטורה והלחות מנוטרות בקפדנות, הניירת הרגישה מוחזקת במכלי ואקום, וראשי ארגוני מודיעין זרים מורשים לעשות סיבוב על הממצאים בפיקוח הדוק שאינו נטול גאווה.
ארכיון הגרעין האיראני אינו חזות הכל. השנתיים האחרונות היו מוצלחות גם בכל שאר ההיבטים. כהן הכריז מלחמה על מאמצי חמאס וחיזבאללה להתעצם, לפתח טכנולוגיות ונשק מתקדמים. פרסומים זרים מייחסים למוסד את העובדה שברחבי העולם אנשים החלו להתפוצץ או להיהרג בנסיבות חשודות. זה קרה בתוניסיה, במלזיה, בצידון ובפעם האחרונה בסוריה, כשד"ר עזיז אסבר נרצח בידי מתנקשים אלמונים שנעלמו שניות לאחר שביצעו את משימתם. ד"ר אסבר עמד בראש המרכז למחקרים מדעיים בסוריה, המקביל לתעשייה הצבאית הסורית. המרכז הופצץ בידי חיל האוויר הישראלי פעמים רבות אבל הרמז לא הובן, מה שגרם לד"ר אסבר להפוך לבן מוות.
התקשורת הבינלאומית וארגוני ביון זרים מייחסים את שלל החיסולים הללו למוסד. המטרה פשוטה: חיסול מוקדי איום טכנולוגיים בשלב העוברי. כשמישהו מתכנן צוללת לא מאוישת זעירה שתתפוצץ על אסדת הגז, הוא מתפוצץ בעצמו. כשמישהו מתכנן מל"טים חמושים, כשמישהו מנסה לבנות בחשאי מפעל רקטי עבור חמאס בתוך לבנון, כל אלה מסולקים מהדרך.
לפעמים מסתפקים האלמונים השוקדים על המלאכה הזו באזהרות. לא מדובר במכתב נזיפה אלא באזהרה מהסוג המטלטל. לא תמיד מוצא "דין רודף" על כל האנשים האלה. הפורום המאשר בישראל מבצעים מהסוג הזה הוא ור"ש, ועדת ראשי השירותים החשאיים. ראש המוסד הוא נשיא הור"ש, המתכנסת בלשכתו. יושבים בה גם ראש אמ"ן וראש השב"כ, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה נוכח אך לא משתתף בהצבעות. הם דנים במבצעים המיוחדים המתוכננים לעתיד, ורק בהצבעת קונצנזוס בין שלושתם מתקבלת החלטה על חיסול אחד מאויבי המדינה. את ההחלטה הזו צריכים לאשר גם שר הביטחון וראש הממשלה. ככה זה עובד. בשנתיים האחרונות זה עובד ככה על סטרואידים.
עיקר הביקורת הנוכחית על יוסי כהן קשורה ליחסיו ההדוקים מדי עם הבוס, ראש הממשלה נתניהו. בחודשים האחרונים "השתמשה" לשכת ראש הממשלה לפחות פעמיים במבצעי מוסד כדי ליצור ספין שיסייע להטות לכיוונים הרצויים את סדר היום התקשורתי, שהיה נוח פחות לנתניהו. המקרה הבולט היה ביום הגשת כתב האישום נגד הגברת נתניהו, כשלפתע, ביום חמישי אחר הצהריים, "צץ" בתקשורת המבצע להחזרת שעונו של המרגל אלי כהן. מקרה נוסף, זהה כמעט לגמרי, אירע עם חשיפת המידע שהעביר המוסד על פיגוע טרור בצרפת.
מקורביו של כהן דוחים מכל וכל את תיאוריית הקונספירציה הזו. "זה לא עובד ככה", אומר אחד מהם, "זה לא שביבי מרים טלפון ליוסי ואומר לו: 'בחייך, שחרר לי משהו, הורגים אותי'. המבצעים האלה מבוצעים ומאותו רגע הם יוצאים ממטה המוסד והופכים לנחלתה של לשכת ראש הממשלה. רק שם מחליטים מה מפרסמים ומתי. ליוסי אין קשר לזה, וגם לא יהיה".
אגב, כהן שקל כשנכנס לתפקידו לפתוח מעט את המוסד לתקשורת, דוגמת המהלך שבוצע בימי דיכטר בשב"כ (לשב"כ יש היום מערך דוברות צנוע ויעיל). שקל, והחליט לא ללכת על המהלך הזה. "עדיף", אומר מישהו שקרוב אליו, "להשאיר את המוסד עלום ואת הנתק מהתקשורת בעינו. כשצריך להוציא משהו, יוסי יודע לעשות את זה בעצמו". בדיוק כמו במקרה ארכיון הגרעין.
אישיותו מורכבת. מצד אחד, יש בו ציניות, מניפולטיביות וערמומיות טבעית. מצד שני, חינוכו במסגרת הציונית הדתית הטביע בו את תחושת ה"ממלכה" והממלכתיות, והוא מתייחס לעיסוקו, מקצועו והדרג המדיני שמעליו בכבוד, לפעמים אפילו ביראת קודש. הוא ציוני אדוק, המחזיק עדיין בתפיסה הרומנטית של עם נרדף שהקים את מולדתו מחדש וצריך לבצר אותה. הוא מבין מצוין את הסביבה שבה הוא פועל, כולל לשכת ראש הממשלה וכל המתרחש ב"בלפור", אבל לא נותן לרעשי הרקע לבלבל אותו. הוא ממוקד. המבט לא מוסט מהמטרה לרגע.
יוסי כהן נמצא בתנופת עשייה. יש לו קארמה טובה. עושה רושם שהכל הולך לו. הוא ממנף מהפכה נשית נרחבת במוסד, מקפיץ את אחוזי הנשים המשרתות בכלל, ואת המפקדות בפרט, באופן ניכר. תחום הסייבר הפך למפלצתי, והמוסד נתפס כמי שמחזיק ביכולת מעצמתית בנושא הזה. הסד"כ והתקציבים גדלים בהתמדה וסייעו להפוך את המוסד, נכון ל־2018, לאחד מארגוני הביון הגדולים והמצוידים בעולם, עם למעלה מ־7,000 משרתים, חלק ניכר מהם באגפים הטכנולוגיים. כהן, בינתיים, נהנה מכל רגע.
לא כולם מתלהבים ממנו. סגנון החיים הראוותני מעט, הנהנתנות, הגינונים, כל אלה מצמיחים לו דורות חדשים של שונאים או קנאים. בכיר בצה"ל שהתיישב פעם במחלקת תיירים במטוס אל־על הספיק להציץ בכהן נכנס, עם החולצה הלבנה המגוהצת למשעי וענן האפטרשייב היוקרתי, למחלקה הראשונה. "לא ראוי", אמר הבכיר, "מיותר לגמרי". יכול להיות שהוא צודק. אם ההצלחות יימשכו בקצב הנוכחי, אף אחד לא באמת יזכור את זה. כהן קורץ מהחומר שיאפשר לו להמשיך הלאה, אל השיא הבא. כן, הוא ישאף להגיע לפסגה גם בעולם הפוליטי. הוא מצויד בלוק הדרוש, במרפקים הנחוצים, באינסטינקטים החייתיים ההכרחיים להישרדות במפה הפוליטית הישראלית. מי שלא רצה אותו בראשות המוסד עוד עלול למצוא אותו בראשות הממשלה. הכל, כמובן, כפוף להמשך ההצלחות. במקצוע שלו, פרט קטן שמשתבש בעיר רחוקה יכול להפוך צל"ש לטר"ש וראש ממשלה בפוטנציה למישהו שכמעט הגיע, בדמנציה.