קבוצת הרכיבה של נכי צה"ל ממלחמת יום הכיפורים

"בטיולים המשותפים שלנו אנחנו מחליפים חוויות וגם צוחקים אחד על השני בחופשיות, ואף אחד לא נעלב מכלום. אני צוחק על זה שאין למישהו רגליים, והוא צוחק שאני לא כל כך חזק כמוהו. אנחנו פשוט מדברים חופשי על המצב הנוכחי שלנו", מספר שמוליק צור, נכה מלחמת יום הכיפורים. ב־6 באוקטובר ימלאו 45 שנה למלחמת יום הכיפורים, שגבתה מחיר יקר של 2,222 הרוגים ו־7,251 פצועים. צור (65), פנסיונר מראש פינה, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשישה נכדים, הוא אחד מאותם הפצועים. יותר מעשור הוא וחברים נוספים שנפצעו במלחמה זו - ובהם מרדכי שלו, שלמה בן אבי ואיציק אורן - נפגשים באופן קבוע בקבוצת רכיבת אופני יד באגמון החולה. בנוסף הם גם מאמצים נכים צעירים ותומכים בהם בתחילת דרך השיקום הקשה שעומדת בפניהם.

כל אחד מחברי הקבוצה נושא עמו את סיפור הפציעה שלו ואת ההשלכות שלה, המלוות אותו כל חייו. צור הוא נכה בשיעור של 100%. הוא לחם בתעלת סואץ, ובעת היתקלות עם טנקים, נפגע הנגמ"ש שבו שהה כתוצאה מהתפוצצות. צור עף מהנגמ"ש, נכווה, שבר את חוליות הצוואר ונותר משותק. הוא מרותק לכיסא גלגלים וגפיו העליונות מוגבלות; בן אבי (68), מראש פינה, נשוי, אב לארבעה וסב לחמש נכדות. הוא נפצע באורח קשה מאוד ביום השני למלחמה, בהיותו שריונר בחטיבת המילואים 679 בקרבות הבלימה שבין עין זיוון למחנה נפח. הוא עבד כגזבר במועצה המקומית ראש פינה, וב־1999, לאחר שיצא לפנסיה, החל לימודי משפטים וכיום עובד כעורך דין; שלו (76), מיסוד המעלה, פנסיונר שעסק בחקלאות, נשוי, אב לשלושה וסבא ל־11 נכדים, היה מפקד טנק באזור התעלה. יומיים לפני הפסקת האש, נפגע הטנק שלו מטיל סאגר שחדר פנימה בגדה המערבית של התעלה, והוא נפצע קשות ברגלו; ואורן (75), עובד בתחום הנהלת חשבונות, מקיבוץ איילת השחר, נשוי, אב לארבעה, סב לעשרה נכדים. הוא נפצע בשירות מילואים , לאחר שעלה על מוקש שהתפוצץ. בעקבות הפציעה נקטעו שתי רגליו, הוא איבד כמעט לגמרי את ראייתו, וגם נפצע קשה ביד ימין.

"תקלה טכנית"

לא מפתיע שזיכרונות המלחמה ההיא פועמים בהם עד היום. "יש דברים שאני זוכר לפרטים, ויש דברים נשכחים", מספר צור, "בעיקר אני זוכר את ההפתעה כשהמלחמה הזאת פרצה. היינו אז ילדים בני 20, לימדו אותנו שצה"ל הוא כל יכול ופתאום התברר שהכל הפוך. זה הזיכרון הכי מוחשי שלי. מובן שאני זוכר גם את הימים הראשונים של הכאוס הגדול לאורך התעלה, ושרק אחרי יומיים התברר לנו שברמת הגולן יש מלחמה הרבה יותר קשה. ואז כמובן מתחילים להבין שיש פצועים והרוגים ואנשים נעלמים. מבינים שיש בלגן וכאוס מטורף".

אורן: "45 שנה למלחמה לא מהוות עבורי תאריך מיוחד, אבל כשעושים חשבון, רואים שבעצם אני חי כבר 15 שנה יותר עם הפציעה מאשר ללא הפציעה, כי נפצעתי בגיל 30". שלו: "זה קורה בעיקר ביום הזיכרון, כשאני נזכר בחברים. ביומיום השוטף אני זורם. מה שהכי זכור לי מהמלחמה זו ההפתעה עם הסאגרים. בהתחלה לא ידענו שלאויב יש סאגרים ולא ידענו להתגונן מפניהם. זו הייתה פשלה של המודיעין שלנו. לא הכינו אותנו לאפשרות הזאת".

ומה לגבי הרגע שבו נפצעתם?

בן אבי: "אני זוכר את הרגע שבופקחתי את העיניים, ראיתי את השמים הכחולים והבנתי שאני חי. הייתי זרוק בשטח, היה ירי מכל הכיוונים, והמחשבה הראשונה הייתה איך יוצאים משם. אין סיכוי שאתה שוכח את רגע הפציעה, כי אתה נושא את הפציעה ואת התוצאות. יש פה עניין של מצב פיזי שאומר לך כל הזמן 'את זה אתה יכול לעשות ואת זה לא'. יש מגבלות שקיימות. למשל לנסוע לחו"ל עם תרמיל על הגב ולשוטט לבד אתה לא יכול. הפציעה היא סוג של חותמת שקיבלת ואתה הולך איתה. גורלי אולי שפר עלי, כי נשארתי בחיים. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה".

צור: "הייתה איזו רגיעה, ישבתי על הנגמ"ש, וממרחק גדול ירו עלינו ופגעו פגיעה ישירה בנגמ"ש. היינו שמונה איש. חמישה שהיו בתוך הנגמ"ש נהרגו במקום. כשהגעתי להדסה בירושלים, אמרתי שאני לא מרגיש את רגל שמאל. התברר שמהנפילה ריסקתי את הצוואר. לאחר הניתוח בעצם נותרתי משותק. הייתי אז רק בן 20 וחצי".

אורן: "הלכתי בשדה מוקשים במובלעת הסורית, שלא היה נראה כמו שדה מוקשים. אני זוכר שדרכתי על איזשהו שיח ואז התעופפתי באוויר".

איך התמודדתם עם ההבנה שמעכשיו החיים משתנים?

בן אבי: "הפציעה שלי בגיל 23 שינתה את מסלול חיי לחלוטין. הייתי סטודנט לסוציולוגיה, הפסקתי את הלימודים. נפצעתי ברגליים, בידיים, הייתי עם המון כוויות. אתה נמצא במצב של חוסר ברירה. אתה לא יושב וחושב 'הנה, אני במצב כזה ומה עושים?', אלא אתה מקבל מצב חדש, החיים כבר מכתיבים לך התנהלויות. המציאות טופחת על פניך ואתה מתאים את עצמך למגבלות הקיימות".

צור: "אני אולי לא דוגמה, אבל מיד אמרתי לעצמי 'אתה תעשה את הכל, אתה תחיה חיים רגילים עד כמה שאפשר'. לא היו לי משבר או תחושה של כעס. רק באיחור, כשהתגלו כל העובדות, הכעס היחיד שלי היה כלפי הפוליטיקאים שיכלו לדעת קודם שהולך לקרות משהו חמור. חייתי חיים נורמטיביים לחלוטין, התחתנתי, למדתי, עבדתי בעבודה מאוד אתגרית. יש כמובן מגבלות, אבל צריך לדעת לדלג מעליהן, וקיבלתי כל דבר בפשטות. אני אפילו מנסה דברים אתגריים. למשל, בשנת 2008 עשיתי מסע של חודש ימים לטורקיה עם בני ועם חברים על גבי כיסא גלגלים שתכננתי במיוחד. כיום אני גם מעביר הרצאות במכינות ובתיכונים על הסיפור האישי שלי ועל המסע הזה, ואני מרגיש את תחושת ההשראה שהסיפור שלי נותן לצעירים. הם מבינים שהכל בעצם אפשרי".

ובכל זאת, היו גם קשיים במהלך הדרך?

צור: "לא הייתה לי אף פעם תחושה של 'אתה דפוק, אתה מסכן'. היה לי גם מזל שהכרתי את אשתי בבית החולים אחרי הפציעה. השכנה שלה הייתה מתנדבת בבית החולים, ואשתי הגיעה לבקר איתה. ההבנה שלה שאלה החיים עזרה לי המון לחיות את החיים בלי כעס, בלי פחד, בלי חשש, ויכולתי לעשות את כל מה שאני רוצה בלי דאגה".

שלו: "נפצעתי בגיל 32. זו כבר הייתה המלחמה השלישית שהשתתפתי בה. שכבתי בבית החולים, רצו לקטוע לי את הרגל מעל הברך ולא הסכמתי. איכשהו שכנעתי אותם. תמיד גם אמרתי לעצמי שאני אלך קדימה".

אורן: "התייחסתי לפציעה ישר בהתחלה כ'תקלה טכנית' ושצריך להמשיך את החיים הלאה. בכלל לא הגעתי למחשבות של למה זה קרה ולא היו בי כעסים. אם זו תקלה טכנית, אז מחפשים פתרון. עם הקשיים הטכניים המשכתי את החיים, קיבלתי הרבה עזרה מחברים וממשפחה, ועם הזמן גם הילדים גדלו והפכו לנהגים ולעוזרים".

ימים טובים יותר

כאמור, ארבעת החבר'ה נפגשים באופן קבוע במסגרת קבוצת הרכיבה "אופני ידיים גליל עליון", הכוללת כ־30 רוכבים. הם נפגשים לרכיבה שלוש פעמים בשבוע, ובימי שישי יש גם מסורת של ארוחת בוקר משותפת. "הקבוצה הזו מיועדת לנכי צה"ל ומתאימה לכל סוגי הנכות - למשותקים, לקטועים. לכל סוג נכות מתאימים אופניים", מספר שלו. "יש לנו באגמון החולה מועדון עם שלושה קראוונים, ושם אנחנו מאחסנים את האופניים. קראוון אחד הפך לסוג של מועדון שבו גם נערכת פעילות חברתית, חוגגים ימי הולדת, מתכנסים לקראת החגים. אנחנו בעצם שלוחה של בית הלוחם בחיפה, והם דואגים לנו לאופניים, לתיקונים, למדריך. מגיעים אלינו גם חבר'ה צעירים נכים. הם מיד מתחברים לחבורה שלנו, כי היא מאוד איכותית ומאוד מכילה. למרות הפרש הגילים הגדול, כולם מרגישים מאוד בנוח. עצם זה שהצעירים רואים את ההתמודדות שלנו, את האווירה, את הנחישות של כל אחד לעבור מכיסא גלגלים לאופניים - זה מאוד מעודד אותם".

"כשהחבר'ה הצעירים רואים אותי - קטוע שתי רגליים שגם בקושי רואה, וגם יד אחת לא מתיישרת עד הסוף - זה נותן להם מוטיבציה אדירה", מוסיף אורן.

שלו מספר שמלבד קבוצת הרכיבה, הוא וחבריו מנסים לתמוך בחבר'ה צעירים שהפכו לנכי צה"ל. "יש לנו גם קבוצה של חברים נכי צה"ל שנקראת 'צוות שמחה', על שמו של שמחה הולצברג ז"ל", הוא מספר. "לפעמים אנחנו לוקחים את הפצועים החדשים ברכבים שלנו ועושים להם טיולים. במסגרת הטיולים הם שומעים איך אנחנו מתנהלים, איך אנחנו ממשיכים את החיים, ואז מבינים שאפשר להסתדר".

יש איזשהו מפגש שאתה זוכר במיוחד?
"באחד הימים לקחנו בחור צעיר מתל השומר, הוא היה קטוע יד והיה מאוד מיואש. ואז הבאנו לו כדוגמה את החבר שלנו, עוזי מור, שהואנ גם קטוע יד, גם עם שריד ראייה, והוא גם עשה סקי, גם רכב על אופניים וגם היה עושה צעדות. ואז אמרנו לבחור הצעיר: 'לך בסך הכל נקטע חלק מהיד', וזה די עודד אותו. או שאחרי מלחמת לבנון הראשונה פגשתי אישה שאמרה לי: 'אל תשאל, הבן שלי שוכב פצוע ברמב"ם, הוא מיואש כי הוא רצה לעבוד בחקלאות'. נסעתי לרמב"ם לבקר אותו עם הבת שלי. הוא היה פגוע ברגל, ואמרתי לו: 'אתה רואה אותי, הרגל שלי מקובעת, קצרה, יש לי דלקות. כשיצאתי מבית חולים אמרו לי שאלך עם קביים ולא אוכל לעשות כלום, ואילו כיום אני מחזיק משק של 250 דונם ועובד על טרקטור'. אמרתי לו: 'תחשוב על עצמך בעוד שנה' והלכתי. לפני כמה שנים הבת שלי פגשה אותו במקרה, והוא אמר לה ששיניתי לו את החיים. הייתי מאוד מבסוט לשמוע את זה. חשוב לי להסביר לפצועים שעם רצון ומוטיבציה אפשר להשתקם, וגם הזמן מרפא. צריך להמשיך את החיים, לא להיכנע לא לכאב ולא לקושי, ולדעת שתמיד יש ימים טובים יותר".