לריקרדו (ריקי) הורבט, עולה מאקוודור, יש חלום ציוני ספורטיבי. בחלומו השאפתני יגיע היום שבו קבוצת הכדורגל שהקים ביחד עם חבריו הטובים, יונה דורפצאון ודני מרקוביץ', תהיה בליגת־העל הישראלית ותשמש כמרכז קליטה שוקק חיים לעולים חדשים. תנו לו 15 שנה, אפשר כבר להתחיל למדוד זמנים.
בינתיים מצאנו את הורבט ביום שישי לוהט במיוחד במגרש כדורגל צדדי סמוך לקניון איילון ברמת גן, צופה בבחוריו המצוינים מקבוצת "אינטר עלייה" מפסידים במשחק גביע לשיכון ותיקים, במסגרת ליגה ג'. אך למרות התוצאה המאכזבת ואף על פי שחלק משחקניו דפק נפקדות מהמשחק החשוב, הורבט לא מתייאש. "אנחנו לא מרוויחים כסף. כל מה שאנחנו עושים הוא מאהבת הכדורגל ואהבת ישראל", הבהיר.
זו העונה השלישית שאינטר עלייה קיימת, ועדיין היא לא הצליחה לעבור את מחסום ליגה ג', הליגה החמישית והנמוכה בישראל. עונה אחת סיימה במקום העשירי, בשנייה במקום השמיני, והשלישית נפתחת ממש עכשיו.
"אני לא חושב שיש עוד קבוצה מהליגה החמישית בעולם שמשכה תשומת לב כמונו", הורבט משוכנע. "הופענו בעיתונים בישראל ובחו"ל. אין עוד קבוצה שיש בה שחקנים מכל כך הרבה מדינות".
כמו כולם, גם הורבט חזק בעניין. כבר בזמן שלמד באוניברסיטה בניו יורק העלה ניצנים ראשונים של רעיון הקמת קבוצה. "כשלמדתי עם חבר ישראלי, הבנו שליהודים שחיים מחוץ לישראל לא ממש אכפת מהכדורגל המקומי. הם יתעניינו בלתרום, יתעניינו בפוליטיקה, אבל לא מעניינות אותם מכבי, או הפועל, נתניה, או חיפה. זה בגלל שאין לנו קבוצה בארץ שאפשר להזדהות איתה".
כשהורבט הגיע לארץ למטרת עלייה, הוא פגש כאן את חברי הילדות שלו יונה דורפצאון ודני מרקוביץ', שאותם הכיר עוד מבית הספר בקיטו הבירה, ושאיתם דסקס לראשונה על הרעיון הספורטיבי.
אז למה עולים משחקים כדורגל בנפרד מהישראלים?
"צריך להתרגל למנטליות הישראלית. אני לקחתי קצת מהתרבות האנגלית וקצת מפה, והצלחתי להשתלב. אבל מי שעולה יודע שאי אפשר להיות ישראלי במאה אחוז. תמיד אזכור מאיפה באתי, לכן לעולים יש תמיד משהו משותף ולא משנה כמה זמן הם בארץ ומאיזו מדינה הם הגיעו".
הרשת החברתית
הורבט נמצא שנתיים וחצי בישראל, ועדיין מעדיף לדבר באנגלית. כשביקש לבדוק איך אפשר להקים קבוצה חדשה, הממסד התקשה לקבל את האורח החדש שהופיע בשעריו. "שאלו אותי בהתאחדות לכדורגל: 'כמה חודשים אתה נמצא בישראל?'. עניתי: 'חודשיים'. שאלו: 'אתה מדבר עברית?', אמרתי שלא. אז הציעו לי בנימוס ללכת", הוא נזכר בחיוך. "אמרו לי: 'אין לך מושג למה אתה נכנס'. למחרת הגעתי עם דורפצאון ואמרתי לפקידה: 'אל תגידי לנו לא, רק תני את הרשימה של הדברים שנצטרך לעשות'".
הורבט וחבריו החליטו לייחד את עצמם ולא להשתייך למרכזים המסורתיים, מכבי והפועל. הם בחרו להקים עמותה חדשה בשם "מועדון עלייה". "העמותה היא בעצם אמירה", הוא מסביר. "אנחנו יכולים להגיע למקומות שמכבי או הפועל לא יגיעו אליהם מחוץ לישראל. כשסיפרנו לברזילאים על הקבוצה, הם שאלו אם יוכלו לפתוח קבוצת אינטר עלייה בברזיל. יש לנו פוטנציאל לפתוח מועדונים בכל העולם ולהביא עולים ארצה, אבל אנחנו צריכים עזרה ומשאבים".
להירשם בהתאחדות זה כמובן לא מספיק. שלושת החברים מאקוודור היו צריכים לגייס שחקנים למיזם ולכן החליטו לפנות לשחקנים מליגת החובבים, וחיפשו ברשתות החברתיות וגם במקומות עבודה ייעודיים לעולים.
למיניט מדיה יש למעלה ממאה מיליון משתמשים ייחודיים בכל העולם, לכן היא הייתה צריכה אנשים דוברי שפות שונות ובגלל זה לא מעט עולים נקלטו כעובדים בחברה. דורפצאון עובד שם עד היום, סאם סאנק הבריטי עבד שם בעבר. כך נוצר הקליק הראשוני.
כשהתחילה להתגבש קבוצה גדולה של שחקנים באינטר עלייה, צצה בעיה בירוקרטית חדשה. התברר שכדי להוציא כרטיס שחקן פעיל במסגרת הליגה חייבים תעודת זהות ישראלית, ולא לכל המעוניינים הייתה אחת. "יש עולים שהגיעו לישראל עם ויזת עבודה או ויזה שמתאימה ללימודים", מסביר דורפצאון. "רק שאם אתה לא עולה, אתה לא יכול לשחק כדורגל בליגה. שישה שחקנים שהצטרפו אלינו עשו עלייה לארץ רק כדי שיוכלו לשחק".
אחד מהם הוא נתן עובדיה. לפני כשנה הגיע לארץ מברזיל כדי להשתתף במשחקי המכביה והחליט להישאר ולחפש כאן את עתידו בכדורגל. עובדיה נמצא לעת עתה בליגה ג', אחרי שהשלים את תהליך העלייה. "החיים כאן טובים", מסביר הברזילאי את הצעד. "הם יותר קלים מאשר בבית בריו. שם מסוכן, אין כסף ויש הרבה פשע. חשבתי להשתלב בכדורגל הישראלי, אבל זה לא קל. ניסיתי בבית"ר כפר סבא ובבית"ר רמת גן, והיה קשה לתקשר עם האנשים. אני לא מכיר אף אחד. מפה לשם אני כאן. פה יותר קל לי".
לא רק חברים הוא מצא בקבוצה, גם עבודה יצאה לו מאינטר עלייה. לפני חמישה חודשים נחת בארץ אלן קמרוב, גם הוא כמו עובדיה מריו דה ז'ניירו. השניים התחברו בכדורגל והחליטו לפתוח יחד בחוף פרישמן בתל אביב בית ספר לפוצ'יוולי, כדורגל־עף חופים. "רוב החבר'ה מהקבוצה עלו ארצה לבד, וכאן יש להם מקום שבו הם יכולים לפגוש אנשים, לדבר על כל דבר, להתייעץ", אומר מרקוביץ', ודורפצאון מוסיף: "תוכל למצוא כאן אנשים שהפכו שותפים לדירה, חבר'ה שעוזרים אחד לשני בחיפוש עבודה. זו ממש רשת חברתית".
וזו הייתה כוונת־העל של המייסדים: שאינטר עלייה תהפוך לביתם של העולים בישראל. "הרעיון הוא שהקבוצה הבכירה תגיע לליגת־העל של הכדורגל הישראלי, והמטרה היא שנהפוך למועדון פתוח לעולים עם אולפן ובית ספר, ממש כמו מרכז קליטה", אומר דורפצאון.
הספונסר הראשי
דורפצאון, הורבט ומרקוביץ' עוד זוכרים את הימים הארוכים שבהם ישבו בדירתם כשעל הרצפה ערימה של תעודות זהות וניירת מתורגמת מעברית, הכל כדי לרשום את קבוצת הכדורגל שלהם. חלפו שנתיים ומרקוביץ' כבר לא משחק, וזאת בשל בעיות בגב. גם הורבט הפסיק עם הכדורגל בגלל פציעה, ורק דורפצאון היחיד בין שלושת האקוודורים נשאר על המגרש, בתפקיד הבלם האיתן במרכז ההגנה.
לא לדאוג, שחקנים לא חסרים לקבוצה. אינטר עלייה הפכה לשם דבר בין העולים החדשים. "הקיץ היו לנו מבחנים לקראת העונה הנוכחית, ו־50 מועמדים הגיעו", מספר הורבט. "באו מחיפה, מבאר שבע וממקומות נוספים בארץ ובחרנו מתוכם רק תשעה. יש לנו היום כל כך הרבה שחקנים, שיש כבר קבוצת בת 'אינטר עלייה ב'' שמשחקת בליגת העולים והיא למעשה הרזרבה אם במקרה מישהו נפצע".
בינתיים המיזם המרתק כבר זוכה להכרה. בתחילת חודש יולי הגיעו נציגי הקבוצה למשכן הכנסת, שם קיבלו תעודת הוקרה על פעילותם למען העלייה. אבל להורבט יש תוכניות צמיחה לעתיד, הוא לא נח על זרי הדפנה. "אחרי שנתיים של פעילות, עמותה יכולה לבקש מהממשלה תמיכה אם היא פועלת שלא למטרות רווח", הוא מסביר. "אנחנו פעילים במשך שנה וחצי, ובעתיד נוכל לקבל תמיכה מהסוכנות ומהטוטו. אז יהיה לנו כסף לשלם לשחקנים ויהיו יותר ספונסרים. יכירו אותנו בחו"ל, ושחקנים ירצו לעשות עלייה בגלל הקבוצה.
"יש לנו פוטנציאל לעזור להמוני עולים. כמעט בכל יום יוצרים איתי קשר דרך פייסבוק ומבקשים להצטרף. נשים פנו אלי ושאלו אם הן יכולות לפתוח קבוצה. אמרתי שאולי בעתיד, אבל כרגע אין לנו מספיק כסף. השנתיים הראשונות הן הכי קשות".
"אתה יכול להשיג לי את הטלפון של רומן אברמוביץ'?", הורבט שאל ספק בצחוק, ספק ברצינות. "אחד כמוהו, שעשה עלייה, הוא הפרופיל של מי שאנחנו רוצים שייקח אותנו לרמה הבאה". אבל בינתיים, בלי עזרה של אוליגרכים וטייקונים הצליח המועדון לגייס 32.5 אלף דולר, שיספיקו כנראה רק לעונת המשחקים הקרובה.
נכון לרגע זה הם נעזרים בספונסרים קטנים מאקוודור, מפנמה ומארצות הברית וגם חברת מיניט מדיה תורמת את שלה. "אנחנו תומכים כספית, אבל לא בכסף גדול. עוזרים בביגוד ובשכירת מגרשים", מציין שרון וייס, סמנכ"ל הפיתוח ומנכ"ל החברה בישראל. "כל החבר'ה שלנו בתוך זה. מעודדים, הולכים למשחקים. אנחנו לא חושבים על התרומה כמיתוג, זה לא כמו לרכוש את בית"ר ירושלים, אבל החיים שלנו סובבים את הכדורגל והמעורבות היא חלק מהחיים בחברה הישראלית. אנחנו עוזרים לאנשים האלה בצעדיהם הראשונים בארץ".
לא משלמים, לא חייבים
פגשתי את הקבוצה במגרש בדרום יפו, שם היא מתאמנת פעמיים בשבוע אחרי שעות העבודה. הדרום אמריקאים חולקים ביניהם את המאטה, אותו משקה מסורתי, והורבט מתנצל על כך שסט התלבושות עדיין לא הגיע לקראת העונה החדשה. הבגדים נקנו באקוודור, שם המחיר יותר נמוך. אבל אלו לא היו עיקר הבעיות שלו. המאמן, עולה מאוקראינה, קיבל כמה ימים לפני כן הודעה שלא יוכל להדריך במסגרת הליגה כי אין לו תעודת אימון מתאימה. במהלך בזק מונה לתפקיד אלי משען, צבר מקומי.
זו לא הייתה חריגה מהפרוטוקול. ראשי הקבוצה הסכימו שלא רק עולים חדשים ישחקו ושאפשר לשתף במועדון עד חמישה ישראלים שורשיים. "ישראלים הם מיוחדים, לטוב ולרע", מסביר מרקוביץ'. "הם שונים מאיתנו. יותר תכלס, יותר לחוצים. אנחנו לומדים מהם להילחם, לצעוק כשצריך. לומדים להגיד 'יאללה' ולחתוך. אתה חייב את זה כדי להשתלב. זו תרבות אחרת. באקוודור אף פעם לא יצעקו עליך באוטובוס. אז לפעמים אתה אומר 'פאק, הייתי חוזר מיד הביתה', אבל למחרת אתה נרגע ושמח. זה מקום שטוב לגור בו".
כשדורפצאון שומע את הדברים, הוא צוחק. "אם היינו מנהלים את השיחה הזו באקוודור, היא הייתה נשמעת מוזרה לסובבים. אתה בא 'אהלן, מה נשמע?' שואל אותנו שאלות, אנחנו עונים. ישר נוצר אמון. זה לא קורה אצלנו בבית כל כך מהר. זו התרבות שם".
החיים באקוודור יותר קשים?
מרקוביץ': "לכל אחד מאיתנו היו חיים טובים במדינה שממנה הוא הגיע, אבל קשה לנהל חיים יהודיים ולרכוש חברים שם. אני אוהב את אקוודור, והברזילאים שכאן בטח אוהבים את ברזיל, אבל אתה לא מרגיש שם את אותה הרגשה שיש לך כאן. ישראלים לא יבינו על מה אני מדבר".
איך מקבלות אתכן קבוצות הליגה?
מרקוביץ': "בהתחלה לא משהו, ראו בנו אאוטסיידרים, אבל בסוף הכל הסתדר. לא פעם שחקנים ניגשו ואמרו 'וואו, אף פעם לא ראיתי אווירה כמו שיש אצלכם'. הם מרגישים שאנחנו אחרים".
הורבט: "הקבוצות היהודיות לא ממש אוהבות אותנו. הערבים לא אוהבים אותנו בכלל בגלל המצב הפוליטי ובגלל שאנחנו לא ממש שייכים. לעולים לוקח זמן עד שהם הופכים לישראלים. זו מנטליות אחרת, אבל ספורט הוא הדרך הכי טובה להיקלט בחברה הישראלית".
במשחק הראשון של העונה, שבו צפיתי, מול קבוצת שיכון ותיקים מרמת גן, היו במקרה הטוב 20 צופים, רובם חברים ובני משפחה. הכי רחוק מחלום האימפריה של הורבט וחבריו. אך בכך לא הסתיימו הצרות. בגלל חופשות החגים כמה משחקני המפתח חזרו הביתה למשפחות, ולרשות המאמן עמדו בסך הכל 12 שחקנים, שבקושי הספיקו להרכב הפותח.
"יש לנו הרבה דברים שחייבים לשפר", הורבט מהנהן. "עולים נמצאים הרבה זמן בנסיעות. בשנה שעברה, בפברואר, שלושת הברזילאים שלנו נסעו לקרנבל. בדצמבר וינואר הרבה יצאו לחופשת השנה החדשה. היה לנו משחק שאליו לא הופיעו חמישה שחקנים חשובים. מה לעשות? אנחנו לא משלמים, אז הם לא חייבים".
וזה עדיין לא נגמר, ממש לפני המשחק התברר שכרטיס השחקן של נתן עובדיה לא הונפק בגלל אישור רפואי חסר. "אתה מבין? בגלל אדמיניסטרציה אני לא משחק", הוא נשמע שבור. "איך הם יסתדרו בלעדי?".
הקבוצה אכן התקשתה להסתדר ללא הכוכב וללא השחקנים שהבריזו. שיכון ותיקים כבשה מיד בפתיחה, הוסיפה שער נוסף לפני סיום המחצית וניצחה 0-2 קליל, כשהיא משאירה את חלומותיהם של העולים החדשים להמשך העונה.
ליגת־העל היא חלום רחוק, כמעט דמיוני. זה עסק שמגלגל עשרות מיליונים ובדרך כלל נשלט על ידי בעלי הון. בג'ונגל הכדורגל הישראלי ההתרסקות הרבה יותר קרובה מאשר ההמראה למחוזות רחוקים. אבל מבחינת החבר'ה האלה ליגת־העל היא רק נקודת ציון, ובדרך אפשר להגיע להישגים נוספים.
"זה כיף, זה ההובי שלנו", מסביר מרקוביץ'. "ויחד עם זאת אנחנו עובדים ברצינות על פרויקט שאפתני ורוצים לקחת אותו הכי רחוק שאפשר. כנראה שלא נצליח, אבל לפחות נדע שניסינו". "הקבוצה הזו נותנת לנו אפשרות לראות את עצמנו נשארים בישראל, מתחתנים פה", מסביר דורפצאון. "היא נותנת לנו תחושה שיש לנו עתיד ואופק".
תוך כמה שנים, כשישתפשפו, המבטא ייעלם, הנימוסים מהבית יתמוססו גם הם, ויותר לא יראו אותם כעולים אלא כישראלים בני המקום. "וכשהמשיח יגיע, כל היהודים יעלו לישראל", מחייך הורבט. "ואז לקבוצה שלנו יהיה הרבה כסף".