השנה זכה חבר קיבוץ מרום גולן יהודה הראל בפרס ישראל בתחום ההתיישבות והחקלאות בנימוק שהוא "אבי ההתיישבות הישראלית בגולן, אחד ממפעלי ההתיישבות הציונית המפוארים ביותר". לסיום הסדרה על אבות ההתיישבות בשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת הימים, הגעתי לרמת הגולן בציפייה למצוא אדם מאושר שהוביל להקמת 33 יישובים - שהרי אין מדובר בהתנחלויות - וזכה להוקרה על פועלו. אבל מצאתי אדם הסבור כי מפעל חייו נכשל. לא שהוא מדוכדך. לדבריו הוא מאושר בחיק משפחתו, ילדיו ונכדיו, אבל בניגוד למה שסברו מעניקי פרס ישראל, הראל חושב כי המשימה לא הושלמה במלואה. בתחום ההתיישבות הוא נכשל. מבחינתו, זהו כנראה פרס ישראל הראשון שמוענק על כישלון.
הראל, תלמידו של יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית ומנהיג הקיבוץ המאוחד, הגשים את חזונו והוביל כאמור להקמת עשרות יישובים ברמת הגולן. נוסף לכך, היה ממקימי מפלגת הדרך השלישית ומיוזמי חוק שריון רמת הגולן, שיעשה חיים קשים למי שיבקש להיפרד משטחי הרמה. מה עוד הוא ביקש לעשות ולא הספיק?
"חנן פורת, ממקימי גוש אמונים, היה חבר טוב שלי", הראל פותח. "עשינו יחד דברים רבים. הוא ארגן מהפכה בתנועת בני עקיבא - התנגשויות עם הממשלה. לעימותים האלה היה ערך חינוכי עצום. הוא הלהיב נוער צעיר לבוא בלילה לגבעות הסלעים בשומרון, ללכת בשבילים העוקפים את המחסומים, להקים אוהלים בתחנת הרכבת בסבסטיה - ולרקוד. הוא חולל מהפכה אדירה אצל הנוער הדתי־לאומי, שינה את המצב במדינת ישראל. אני לא הצלחתי לעשות את זה בתנועה הקיבוצית. המהלך שלו הוא היסטורי".
"תנועת העבודה הישראלית סיימה את תפקידה ההיסטורי. יש לה מקום חשוב בהיסטוריה, אבל לא במציאות. נלחמתי במשך שנים כדי להכניס חיים בתנועת העבודה. כמה שלחמתי, היא הקימה בגולן רק שבעה יישובים. השאר יישובים קהילתיים דתיים. 30% הם מושבים. במבחן הזה נכשלתי. ולכישלון היו תוצאות.
"לעומתי, חנן פורת הצליח מאוד. הוא אמר שיחולל מהפכה כללית ולא מגזרית. הוא וחבריו הקימו את מפלגת התחיה, העמידו בראש את פרופ' יובל נאמן, שהיה אדם חילוני. ניסיתי להסביר שאין לו סיכוי להצליח בדרך הזאת, כי הנוער נדלק מנימוקים דתיים־לאומיים. אני מכיר את הרבנים שלהם. קראתי את הרב קוק. היו לי גם המון פגישות איתו. הערצתי אותו על זה שלא היה לו שום תפקיד רשמי. הוא אפילו לא היה מוסמך לרבנות. ראש ישיבה, ישב בקומה העליונה במרכז הרב. אז לא היה אז סלולרי והשתמשתי בטלפון של הישיבה לסידור עניינים בירושלים עבור ועד יישובי הגולן. המשרד שלי בירושלים היה בישיבת מרכז הרב.
"אליקים העצני הבין שלמחנה שלו אין סיכוי והצטרף לגוש אמונים. בצעד הזה הוא למעשה הרים דגל לבן והודיע שעבר זמנו של המחנה החילוני. אני לא. אני סיפור אחר. התעקשתי שנים, אבל זו מלחמה שלא הסתיימה באופן מוצלח. האבן עדיין מתגלגלת בחזה".
הראל, בקרוב בן 84, נולד בגרמניה בשנת 1934 להורים שליחי עלייה, חברי קיבוץ גבעת ברנר. אביו, זאב אורבך, נפטר שם מסרטן בהיותו בן שנתיים. אמו חזרה איתו לקיבוץ ונישאה לאריה הראל, שאימץ אותו כבן. הוא היה רופא צעיר שעשה סטאז' בבית החולים בילינסון, פעיל במפלגת אחדות העבודה וקרוב בדעותיו לקומוניזם. לימים היה שגריר ישראל בברית המועצות ופרופסור לרפואה, ובין היתר הקים את בית החולים איכילוב.
"הוא השפיע עלי מאוד", אומר הראל. "בבית הייתה אהדה לברית המועצות. כל מפלגת אחדות העבודה אהדה את ברית המועצות. גם אני כנער הייתי קומוניסט לא מאורגן, יותר קיצוני מהקיבוץ המאוחד. הוא קרא המון ספרים, בבית הייתה ספרייה ענקית. גם אני קראתי. ב־1943 אבי התגייס לצבא הבריטי ושירת בדמשק. הוא קיבל זכות לצרף את משפחתו למקום השירות. אסיפת החברים בגבעת ברנר לא אישרה לאמי לנסוע לדמשק. בקיבוץ היו עוד 150 חברים ששירתו בצבא הבריטי ולא הייתה להם זכות דומה, אז זה נגד את עקרון השוויון. אמי עזבה את הקיבוץ ובזה נגמר פרק גבעת ברנר בחיי.
"כילד בן 10 חייתי שבעה חודשים בדמשק. לא למדתי בבית ספר, טיילתי לבדי כל היום בעיר. אחרי המלחמה התגוררנו בחולון בחדר שכור עם מטבח משותף ושירותים משותפים. נולדה לי אחות וחיינו ארבעה בחדר קטן. אבי נסע כל יום בשני אוטובוסים למקום עבודתו במרפאה בנמל תל אביב. אז השתייכנו למעמד הבינוני. היום זה עוני מחריד. אחר כך שיפרנו את איכות החיים: עברנו אומנם להתגורר בחדר אחד, אבל עם מטבחון ושירותים רק שלנו. ואז הבריטים החרימו דירות מרווחות בתל אביב והשכירו אותם בשכר דירה נמוך לקצינים משוחררים. קיבלנו דירה ברחוב חובבי ציון. אני למדתי בבית חינוך בצפון העיר".
הראל מוסיף ומספר על הרקע האדום שלו ושל משפחתו: "במלחמת העצמאות שירת אבי כרופא בחטיבת גבעתי. אחרי המלחמה הוא שימש סגן קצין רפואה ראשי. קיבלנו מגרש באפקה, אבל לא היה לנו כסף לבנות בית. אחרי שהשתחרר הוא קיבל מהמדינה שנתיים של השתלמות בארצות הברית. חייתי באמריקה. בגיל 17 חזרתי ארצה והשתלבתי בפעילות בתנועת הנוער העובד. קראתי את קרל מרקס, לנין, סטלין ורוזה לוקסמבורג. הייתי בעד ברית המועצות במלחמת קוריאה. התנגדתי לקפיטליזם.
"בהתחלה לא גייסו אותי לצה"ל עקב תת־משקל. חברי הגרעין שלי היו בשל"ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ בית השיטה. הצטרפתי אליהם כאזרח. עבדתי עבודה פיזית קשה, קיבלתי תיאבון, השמנתי והתגייסתי לנח"ל. נשלחתי לקורס חבלה, עברתי לחיל ההנדסה ואת רוב השירות הצבאי העברתי בפינוי מוקשים ממלחמת העצמאות. אחרי השחרור הגרעין שלי עשה השלמה בקיבוץ מנרה. ב־1955 שלח אותי הקיבוץ לסמינר רעיוני של הקיבוץ המאוחד. שם פגשתי את מורי הגדול יצחק טבנקין. ההתיישבות ברמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים נעשתה על פי תורתו ולא על פי תורת רבו של חנן פורת, צבי יהודה קוק".
מהי אותה ציונות של טבנקין שאימצת?
"במונחים של היום הוא היה ימני מאוד. חסיד ארץ ישראל השלמה, שכללה אפילו את עבר הירדן. טבנקין אמר שנהר הירדן זה לא הגבול אלא עמוד השדרה של ארץ ישראל. לפני הכרזת העצמאות הוא היה בעד דחייה של הקמת המדינה ורצה להקים קודם קיבוצים. הגישה האנרכיסטית שלו מנחה אותי עד היום. בשנות ה־30 הוא אמר: 'חסד עשתה איתנו ההיסטוריה, שאפשרה לנו להגשים עד היום את הציונות בלי מדינה'. הוא היה מודע לכך שצריך מדינה בסופו של דבר, אבל מדינה מבחינתו היא שלטון, ושלטון זה דבר רע. עבורו ציונות הייתה התיישבות יהודית בארץ ישראל ולא הקמת מדינה. לכן ההתנחלויות ביהודה ושומרון מגשימות את תורתו. כשמפ"ם התפלגה ב־1954, דרשו ממנו להגדיר מהי המטרה שלנו. הוא אמר: 'עם ישראל כולו בארץ ישראל כולה. רובו בקומונות, בברית עם העמים הקומוניסטיים'".
ואיפה המדינה היהודית העצמאית בכל הסיפור הזה?
"הוא הרי היה קומוניסט. והקומוניזם אמר על עצמו: בסוף ייעלמו המדינות. הפרדוקס הוא שהדרך להגשים אידיאולוגיה סוציאליסטית היא על ידי המדינה. ובגלל זה סוציאליזם, גם הדמוקרטי, תמיד מחזק את המדינה. זה אטטיזם (Étatisme), המדינה מתערבת בכל. אי אפשר לקיים שוויון בלי מדינה חזקה. סוציאליזם חייב להיות אטטיסטי. הסוציאליסטים צריכים מדינה בשביל הכפייה. קוראים לזה דיקטטורה של הפרולטריון.
"הטרגדיה היא שטבנקין לא קיים אישית את כל הדברים שלהם הטיף. זהו המשבר הקשה של חייו, שהרי העיקרון הראשון בתפיסתו הוא הגשמה אישית. הוא לא הצליח בעבודה פיזית בימי העלייה השנייה וזה אכל אותו. הוא לא הצליח ללמוד לפני שעלה ארצה. הוא לא הצליח לכתוב אף מאמר. יש שישה כרכים שבכולם מופיע מה שרשמו מפיו, הרצאות לא מאורגנות שלו. הוא לא הצליח להיות חייל. היה חבר בארגון השומר עד שהארגון התפרק, בגללו ובגלל אליהו גולומב. שניהם נכנסו לשומר כשישראל שוחט, מנהיג הארגון, ישב
מה משך אותך ורבים אחרים בטבנקין?
"התורה שלו התבססה בראש וראשונה על הגשמה אישית. אם יש אידיאולוגיה, צריך לעשות ולא לכתוב. לכן הוא היה בין מקימי התנועה הקיבוצית. לכן הוא חשב בשנות ה־20 שהקיבוץ המאוחד צריך להתפשט בכפר, בעיר ובמושבות. הייתה לו יכולת גבוהה מאוד להשפיע על אנשים בשיחה אישית. היו לי איתו מאות שעות יחד. לדעתו התיישבות היא הדרך להגשמת הציונות. שם תהיה תרבות ועבודה. הוא הסתייג מפוליטיקה וממדינה. בשנות השיא של הקיבוץ המאוחד, עד השואה, התנועה שהנהיג מנתה 100 אלף צעירים. בעיקר בפולין, וגם בגרמניה ובארץ ישראל. הקיבוץ המאוחד עמד להשתלט על תנועת העבודה, ולכן בן גוריון פחד מטבנקין. ראה בו את האיום הכי גדול על מנהיגותו".
מה דעתך על בן גוריון?
"דעתי עליו כולה שלילית, חוץ מדבר אחד: בזכותו קמה מדינת ישראל. הוא הצטיין לכל אורך חייו בקטנוניות פוליטית מדהימה. הוא האשים את בגין בנאציזם, כי לא היה במחנה שלו. פקד להפציץ את אלטלנה, כי ראה בו מתחרה".
אחרי הסמינר באפעל הדריך הראל בתנועת המחנות העולים וחזר למנרה. טבנקיניסט מלא ואוהד ברית המועצות. כעבור כמה שנים למד היסטוריה כללית אצל צבי יעבץ באוניברסיטת תל אביב. הוא לא הצטיין בלימודים בתיכון, אבל באקדמיה עשה חיל.
"אחרי שסיימתי תואר ראשון הומלצתי למסלול ישיר לדוקטורט", מספר הראל. "התאהבתי בהיסטוריה, זה עיקר נושאי קריאתי עד היום. אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים. שירתתי בהגנה מרחבית בגליל העליון, עם חדירות אחדות ללבנון. אחרי זה, במקום להמשיך באוניברסיטה פניתי להקים יישובים ברמת הגולן. הרמה אף פעם לא נכללה בגבולות המנדט הבריטי על ארץ ישראל. טבנקין אמר שאין גבול. איפה שנתיישב, שם יהיה הגבול. לפי התוכנית שלו הגבול בצפון הארץ צריך להיות לפחות נהר הליטני".
חודש לפני המלחמה הופגז קיבוץ גדות, הסמוך לגדת הירדן. מאות פגזים נפלו. למחרת ביקרה ביישוב מזכירות הקיבוץ המאוחד עם טבנקין. הראל: "הוא אמר שם שזאת רמה פשיסטית. שלא יהיה שקט עד שיהיו בה יישובים שלנו. כולם חשבו שהוא לא נורמלי. כשהסתיימה המלחמה הייתי משוכנע שיש הזדמנות לחזור לימים הטובים של התיישבות התנועה הקיבוצית בכל ארץ ישראל, לרבות יהודה, שומרון ורצועת עזה. למעשה השליתי את עצמי. בתנועת ארץ ישראל השלמה לא הייתי. אבי חתום על הכרוז הידוע שלהם. כרוזים לא העסיקו אותי. אני לא מאמין בתנועות פוליטיות ופטיציות אלא במפעלי התיישבות. הלכתי עם אבי לטבנקין באפעל. הוא אמר שצריך להקים מיד יישובים למעלה, על הרמה הסורית. אבי שאל: 'הוא לא מגזים, הזקן? הוא לא מגזים?'".
היוזמה הראשונה להקמת יישוב ברמת הגולן לא הייתה של הראל אלא של איתן סט מקיבוץ גדות. "הקיבוץ נפגע מאוד מההפגזה הסורית לפני המלחמה, באפריל 1967, ונהרס כולו במהלכה", מספר הראל. "עשרה ימים אחרי סיום המלחמה הזמין איתן כ־30 נציגים מקיבוצי הגליל לישיבה בגדות. ממנרה באנו רחל רבין (כיום: רחל רבין־יעקב) ואני. ישבנו במועדון של גדות. בלי חשמל, היו חורים בקירות. בראש שלנו היה סיום מבצע קדש. חששנו שאחרי כמה שבועות נחזור לגבול הישן, שארצות הברית וברית המועצות ידרשו מאיתנו לסגת. אנשי גדות היו בחרדה מהאפשרות שהסורים יחזרו להיות מעל לראש שלהם. איתן אמר שהדרך למנוע זאת היא להקים מיד יישוב אחד ברמה הסורית, לא השתמשנו אז במונח רמת הגולן. הוא באמת חשש מנסיגה על פי המודל של אחרי מבצע קדש. ובאמת, ארבעה ימים אחרי המלחמה ועדת השרים לביטחון קבעה כי אם הסורים יסכימו לשלום, הגבול איתם יהיה הגבול הבינלאומי. כלומר, ביטול ההשתלטות הסורית על האזורים המפורזים בחמת גדר, תל עזזיאת ורצועת החוף הצפונית־מזרחית של הכנרת".
ב־16־19 ביוני 1967 דנה הממשלה בהצעת ועדת השרים וקיבלה החלטה בנושא הסורי: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל. עד לכריתת השלום תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שהיא מחזיקה בהם היום".
"בפגישה ההיא אמרתי שאני לא יודע אם יוזמת איתן סט תצליח או לא", נזכר הראל. "הרעיון היה די דמיוני. אם יוחלט שיורדים מרמת הגולן, לא יעזור יישוב אחד. ואם יחליטו שלא יורדים, לא צריך יישוב אחד. טענתי שברוב המקרים המצב הוא כזה שלא ברור אם מחליטים לרדת או להישאר - ואז יישוב אחד יכול לשנות את ההחלטה. איתן סט ראה שאין לו רוב בקרב המשתתפים ולא התקיימה הצבעה. הוא שאל אם מאפשרים לו לברר אפשרויות. אמרו שכן. זה היה המנדט שקיבל - לברר".
הראל חזר למנרה. אחרי מספר ימים כתב לסט: "למה לא קם היישוב שעליו דיברנו? יש לנו עכשיו הזדמנות ליישם את חזון הקיבוץ המאוחד - גם הקמת יישובים וגם שלמות הארץ. יש להתחיל מיד".
בקיבוץ דפנה התכנסה ישיבה של נציג יישובי הגליל העליון עם טבנקין. זה קרא להתיישבות מהירה והמונית בכל "השטחים ששוחררו". זו הייתה פגישה גורלית. השתתף בה אדם נוסף שחשב על התיישבות ברמה הסורית - אלוף־משנה בשירות פעיל, במדים, דן לנר מקיבוץ נאות מרדכי, אז ראש מטה פיקוד צפון. איתו הגיע רפאל בן יהודה, גם הוא מנאות מרדכי, חקלאי ותיק ובעל כושר ביצוע. נוצר קשר בין פיקוד הצפון לבין סט, לנר ובן יהודה, בתמיכת אלוף הפיקוד דוד אלעזר. "נמצאה דרך להקים יישוב", מספר הראל. "לאנשי הכיפות הסרוגות של חנן פורת לא היה קשר כזה. הם התיישבו בשומרון תוך כדי עימותים חריפים וכבשו את הציונות. אנחנו התיישבנו ברמת הגולן תוך עקיפת המוסדות הרשמיים. לכן לא זעזענו את תנועת העבודה".
האם לנר השתתף בישיבה כנציג רשמי של צה"ל?
"לא. כתושב הגליל העליון. גם האלוף אלעזר תמך, בלא אישור רשמי של הדרג הפוליטי. שניהם היו מפקדי גדודים בפלמ"ח במלחמת העצמאות ומושפעים מטבנקין. ברמת הגולן נשאר אחרי המלחמה רכוש רב. הערבים ברחו. אף על פי שהאזור היה עני, נותרו כורסאות, טרקטורים ומכוניות, המון רכוש צבאי ואלפי פרות שהסתובבו בשטח. חלק מהן עלו על מוקשים. משרד החקלאות לא הסכים שייכנסו לארץ בגלל חשש ממחלות. הקימו קרנטינה (מכלאת בקר בהסגר, א"מ), אספו לשם את הפרות והחזיקו שלושה חודשים. את הבריאות הכניסו לארץ, וצה"ל - שהן היו למעשה רכוש שלו - קיבל את התמורה. בהתחלה עסקו באיסוף הפרות בדואים מטובא־זנגרייה. הם קיבלו רישיון להיכנס לגולן ולאסוף בקר. אבל התברר שהם אוספים נשק ומוכרים אותו בשוק השחור. אז לנר סגר עם דדו שבמקום הבדואים יטילו את המשימה על החבורה של איתן סט".
שר העבודה יגאל אלון תמך ביוזמה והיה מודע לפעילות של קיבוצי הגליל ופיקוד הצפון. ב־3 ביולי הוא הגיש לממשלה הצעת החלטה: "מאשרים הקמת שניים או שלושה מחנות עבודה ברמת הגולן. מקומם ייקבע בהתאם לצורכי עיבוד שטחי המרעה ובתיאום עם צה"ל. המחנות יאוישו על ידי אזרחים מתושבי המועצות האזוריות הגליל העליון ועמק הירדן. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית תקים את המחנות. עיבוד הקרקעות ברמת הגולן - קציר, חריש וזריעה - מחייב הקמת מחנות עבודה לאכסון העובדים, כלי עבודה, זרעים ודשנים. לכן מוצע להקים מחנות מתאימים שיישאו אופי ארעי, אך ישמשו גם כניסיון לתקיעת יתד התיישבותית, אם יוחלט על התיישבות כזאת בעתיד".
ב־14 ביולי 1967, חודש וארבעה ימים ממועד קץ מלחמת ששת הימים, הוקם היישוב הראשון של אוספי בקר ברמת הגולן. הייתה זאת ההתנחלות הראשונה בשטחים, לפני גוש עציון ומלון פארק בחברון.
רוב אוספי הפרות הראשונים היו בני קיבוצים ששירתו בסיירת צנחנים בפיקוד מתן וילנאי. הם השתחררו עוד לפני המלחמה וביקשו לייסד קיבוץ שלא ישתייך לשום תנועה. הריב בין התנועות הקיבוציות החליא אותם.
"אני ביקשתי להצטרף אליהם מיד, אבל חברי מנרה סירבו לאשר לי", מספר הראל. "אמרו: 'אנחנו קיבוץ קטן וזקוקים לכל אדם'. אחרי חודשיים עזבתי את מנרה והצטרפתי עם רעייתי ושלושת הילדים לחבורת אוספי הבקר. סט היה הגזבר, אבל הוא נשר. בן יהודה הצטרף לזמן קצוב וחזר לנאות מרדכי. הוא ריכז את המשק והיה בקשר מצוין עם אלוף הפיקוד דדו. די מהר הצטרפו אלינו אנשים נוספים. כשהיינו כבר 70 איש, מחנה עליקה היה צר עבורנו. כעבור שלושה חודשים עברנו לשיכון הקצינים בקוניטרה וקראנו לעצמנו 'קיבוץ הגולן'. רבים כינו אותנו 'קהילת קוניטרה'. חיינו שם ארבע וחצי שנים, עד שעברנו למקום הקבע, מרום גולן, חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים".
ממה התפרנסתם? עסקתם רק באיסוף בקר?
"היה אז קיץ. היה צריך לקצור כמה אלפי דונם חיטה. התחלנו גם לעבד את אדמות פתחת קוניטרה הפוריות מאוד, שמשמשות את קיבוץ מרום גולן עד היום. מיכה פיכמן, בן קיבוץ בית אורן, הנהיג אותנו. הוא היה מוכשר מאוד, בעל כריזמה אדירה, שירת בסיירת מטכ"ל. הוא נהרג בהפגזה סורית ב־1972".
מותו של מיכה פיכמן לא היה האירוע הביטחוני היחיד שלכם. במלחמת יום הכיפורים לא היה חסר הרבה שכולכם תחוסלו.
"בארבע וחצי השנים שחיינו בקוניטרה היינו יעד להפגזות סוריות. בין 24 ל־26 ביוני 1970 התחוללה ברמת הגולן 'מלחמת שלושת הימים', שכללה הפגזות כבדות עלינו וקרבות שריון. ישבנו במרתף של בית הקולנוע. ביום השני, בתשע בערב, הגיע אלינו מפקד החטיבה המרחבית, אל"ם אפרים חירם (פיחוטקה), ודרש לפנות את הנשים והילדים, כי למחרת צפויה מלחמה. הייתי אז מזכיר הקיבוץ. נתתי לו תשובה שהדהימה אותו: 'שמעתי, אביא את ההצעה לאסיפה'. הוא אמר: 'זאת לא הצעה אלא פקודה'. אמרתי: 'אנחנו אזרחים, לא מקבלים פקודות. אביא את הצעתך לאסיפה'. ראה עם מי יש לו עסק ואמר: 'בסדר, אז אני אבוא לאסיפה'. בשתים־עשרה בלילה הערנו את האנשים, אספנו אותם בחדר האוכל והתחילה האסיפה. דיברתי ברוח האידיאולוגיה של מלחמת העצמאות, שאין לפנות איש. הוא אמר שצריך להוציא נשים וילדים. התוצאה: רוב קטן נגדי.
"לא ויתרתי. אמרתי: 'כמה אנשים לא התעוררו בלילה. נכנס שוב את החברים בשמונה בבוקר'. באסיפה השנייה קיבלנו החלטה שנשארים. אבל לא היו מקלטים. רק מרתף של בית הקולנוע בקוניטרה. היו ארגזים. הנחנו אותם ליד החלונות וחיכינו. צה"ל פעל, הסורים לא הפגיזו, ואצלנו זה התקבל כניצחון אידיאולוגי אדיר על המדינה ועל הצבא. נקבע תקדים שקיבוץ מרום גולן לא מפנה נשים וילדים - מה שלא יהיה. מזכיר המשק גדי גולן, שהחליף אותי, כתב לראש הממשלה גולדה מאיר שהוחלט אצלנו שלהבא לא נתפנה אלא אם נקבל הוראה ישירה מראש הממשלה. לא ייתכן שמח"ט יחליט החלטה הפוגעת בעיקרון האידיאולוגי שלנו. אני הפניתי את כל מרצי מאז להקמת יישובים חדשים בגולן. כאמור, חודש לפני פרוץ מלחמת הכיפורים עברנו ליישוב הקבע. גם אז פקדו עלינו לפנות נשים וילדים וגם אז קיימנו על כך דיונים. אבל בסוף פינינו לא רק אותם אלא גם את עצמנו. אחרי ארבעה ימים חזרנו לקיבוץ".
הראל, כאמור, טוען שנכשל בפועלו, אבל מוסיף: "את ההיסטוריה קובעים גם הנכשלים. המטרה שלי הייתה לחדש את ההתיישבות, להביא לשלמות הארץ, מהצד של תנועת העבודה - ובזה חד־משמעית נכשלתי".
אולי נכשלת כי רוב אנשי תנועת העבודה מתנגדים לכיבוש ולהתיישבות בשטחים הכבושים?
"הם טועים. הבטחת השלום 'מזרח התיכון החדש' נראית הזויה גם עבור אלה הנוטים להחליף מצוי ברצוי. נבחרה ססמה חדשה, 'הפסקת הכיבוש', ונבנתה מפלצת נוראה, 'אכיבוש'. מקור כל הצרות והאסונות הוא בכיבוש. עולם שכולו טוב מחכה לנו עם סיומו של 'אכיבוש'. רק חיסולו של 'אכיבוש' יביא שלום אמת לישראל ולמזרח התיכון וימנע את הטרור בפריז, לונדון ובריסל. גם נסיגה לגבולות 67' לא תביא לחיסולו של 'אכיבוש' ולשלום. איך יודעים? כבר ניסינו. ביטול הכיבוש בדרום לבנון והנסיגה ללא תנאי לגבול הבינלאומי, עד המטר האחרון, אולי היו נכונים, אבל לא הביאו שלום אלא עוד מלחמה ועשרות אלפי רקטות המכוונות לכיוון ישראל. הנסיגה מעזה לא הפסיקה את ההפגנות באירופה לשחרור מהמצור. אנחנו עדיין מואשמים בהרעבה של הפלסטינים שם".