חשיפה ראשונה: הפרויקט ההומניטרי יוצא הדופן מעבר לגבול הסורי

זו הייתה הודעה קצרה, לקונית כמעט, שהועברה לאחרונה אל כלי התקשורת, ובה מסר דובר צה”ל על תום פעילותה של מינהלת “שכנות טובה” הצה"לית עם חזרת המשטר הסורי לאזור דרום סוריה, בתום שנתיים של פעילות הומניטרית ורפואית שסייעה לרבבות אזרחים סורים. “במסגרת הפעילות נפתחו מרפאת יום ‘מזור לדך’ שפעלה במשך כשנה ובה טופלו כ־7,000 ילדים סורים, בית החולים בברייקא, מרפאה בג’בתא ובית יולדות, ויושמו מבצעי ‘ביקור רופא’ שבהם טופלו יותר מ־1,300 ילדים ועשרות נותחו בבתי חולים בישראל”, נמסר בהודעה. “במסגרת מאמצי הסיוע הנרחבים שהוביל צה”ל הועברו מזון, ציוד רפואי, ציוד לוגיסטי, ביגוד ועוד”.

מאחורי הצירוף “בית יולדות” מסתתרים אינספור סיפורים של נשים שלא ויתרו על החיים; של משפחות שלא רצו לעצור את המעגל הבסיסי של ילודה, גם כשהמוות אורב בכל פינה. הזיכרון במכשיר הטלפון הנייד הצבאי של ד”ר סא”ל סרגיי קוטיקוב, קצין הרפואה של אוגדה 210 ולשעבר רופא המינהלת, שהופקדה על מבצע “שכנות טובה”, כורע מעומס צילומים של יולדות מחויכות המשתחררות עם תינוקות בני יומם בזרועותיהן, תינוק שנולד זה עתה אחרי ניתוח קיסרי, תאומים שנולדו בניתוח קיסרי, ועוד צילומים שמספרים על ראשיתם של חיים חדשים שנוצרו בבית יולדות שהוקם על ידי צה”ל בתוך סוריה, תחת התופת המתחולל שם יותר משבע שנים.

עם שני כירורגים כלליים, מתמחה בגינקולוגיה, שני מתמחים בכירורגיה, שתי מיילדות, שישה אחים ומנהל אחד, בוצעו בבית היולדות הזה מאות ואולי אלפי לידות. רוחות המלחמה מנשבות, אבל הצורך לשרוד חזק מהכל. באמצע חודש אוגוסט נותק הקשר עם הצוות של בית היולדות, שאת שמות אנשיו אין להזכיר מפאת הסכנה המרחפת על ראשם נוכח שיתוף הפעולה ההדוק עם צה”ל בתחום ההומני, שהקים את המקום לטובת הנשים הסוריות לפני שנה. השמועה תפסה מהר מאוד כנפיים, ובחודש אחד בדק הצוות המצומצם בבית היולדות שהוקם על ידי מינהלת “שכנות טובה” יותר מ־750 נשים בהריון שהגיעו למקום.

“זו הייתה בשורה למרחב”, אומר ד”ר קוטיקוב. “אין לנו מידע לגבי מספר הלידות בשנה שבה בית היולדות היה קיים. מעבר לזה, לא התעקשנו על זה שידעו שמדובר בבית חולים ישראלי. זה מבצע צבאי לחלוטין, ואתה ניגש אליו רק כאשר אתה יודע שאתה יכול לעבוד בצורה שקטה ומאובטחת. מעורב בכך ציוד יקר ערך – חבילה אחת קטנה או מכשיר אחד במשקל 100 קילו בשווי רבע מיליון שקלים, או 17 מיטות אשפוז שהעברתן כרוכה ברעש. אין סיכוי לעבוד באופן חשאי עם כמות כזו של ציוד.

זה לא מבצע שקט, במלוא מובן המילה. ברקע יש הבזקים של לחימה. ניגשנו רק אחרי שכוח לוחם נכנס עם יכולות אש וכשהיה ברור שהשטח נקי. לרגע לא חשבתי שזה אבוד; להפך. העזרה שהגשנו לאורך הזמן במינהלת בכלל, ובשנה האחרונה לבית היולדות בפרט, הייתה לא רק כדי לטעת תקווה, אלא גם מתוך רצון אמיתי לשפר את הקשרים. מעולם לא התניתי את העזרה שלי בדבר. ראיתי שהמטרה של אנשי הצוות הרפואי הסורים היא לעזור לאנשים שלהם. זה עניין אוניברסלי: רופא עוזר למי שזקוק לעזרה. היה מאוד מרגש לראות יולדת יוצאת בליווי אמא שלה עם תינוק ונכנסת לרכב שהעברנו במיוחד להובלת חולים. אתה מבין שעזרת לאוכלוסייה וחשבת על רוב הדברים שאתה יכול לתת. לא צריך יותר מזה”.

יוצאים עם חבילה

רעיון הקמת מינהלת “שכנות טובה” נולד בתחילת 2016, והמבצע הראשון שלה יצא לדרך ב־17 באוגוסט של אותה שנה. לצורך הקמת בית היולדות נעשה מיפוי צרכים של האוכלוסייה שחיה תחת אש ואימת המוות כל כך הרבה שנים. “הבאנו ילדים לביקור רופא בבית החולים זיו בצפת כי הבנו שלא קיימת מערכת רפואית בסוריה”, מספר ד”ר קוטיקוב.

“בערים הגדולות, רוב בתי החולים הופגזו ונהרסו כליל. בית החולים היחיד שנשאר היה בנווה, וכל שאר המקומות היו אלתורים בבתי מגורים או כמו זה שהוקם במעבר קונייטרה, בתוך סככות שהוסבו למחלקות רפואיות. תהליך הלמידה שלנו נועד לבדוק מה יש, מה הצרכים של הצד השני ומה יש לספק כדי להעלות במשהו את רמת החיים באזור. עוד לפני הקמת המינהלת, בשנת 2013, בזמן שהסיוע התחיל, הגיעו נשים הרות. כשבדקנו את הנושא, גילינו שבכל המרחב יש רק בית חולים אחד באל־נאצרייה ובית יולדות עם 7־10 מיטות אשפוז, ארבעה אינקובטורים לתינוקות, וזהו. זה השירות שעומד לרשות כל המרחב שמונה 250 אלף איש: מהצפון באזור חאדר עד לדרום, באזור משולש הגבולות של ירדן, סוריה וישראל, כלומר רמת הגולן הסורית”.

אנשי המינהלת התמקדו ביישובים הממוקמים עד כקילומטר מהגדר, המתאפיינים באוכלוסייה כפרית שמתבססת בעיקר על חקלאות מקומית בלי תעשייה פורה. לרוב המשפחות החיות באזור יש ארבעה ילדים ומעלה. למרות המלחמה, קצב הילודה לא ירד. “בדרך כלל, שליש מהלידות במרחב הזה קורות בבית היולדות”, מספר ד”ר קוטיקוב. “זה לא מה שאנחנו רגילים לראות בארץ. אם לפני המלחמה היה בית יולדות אחד ואת שאר המענה היו נותנים בתי חולים באזור, ברגע שאלו הופגזו - כבר לא היה לאן להגיע”.

פרט ללוגיסטיקה מורכבת, מקימי בית היולדות נאלצו להתמודד גם עם האתגר של רישומים מסודרים, בהיעדר מערכת בריאות ציבורית מתפקדת. “מכיוון שכל המערכת בקריסה, אין מעקב של משרד הבריאות שאנחנו רגילים אליו”, מספר ד”ר קוטיקוב. “מפני שאי אפשר לבנות את כולה מחדש, היינו צריכים לחשוב איפה להשקיע כדי לגעת בכמה שיותר אוכלוסייה ולתת מענה למגוון רחב של בעיות. לפלח של נשים הרות בכל המרחב הזה לא היה כלל מענה.

שאלנו את הרופאים הסורים שאנחנו בקשר איתם איך פותרים את הבעיה. הם אמרו שיש להם מבנה מגורים שהם יכולים להסב לטובת בית היולדות – כזה שדורש שיפוץ ותיקון. עכשיו נותרה השאלה הגדולה מה צריך בשביל להפוך את זה לבית יולדות. מן הסתם, לא מדובר בסטנדרטים של איזו 2000 (התקן של מכון התקנים הישראלי – כס”ו). ויתרנו מראש על סי־טי ואם־אר־איי, על מערכת קיטור לסטריליזציה או מערכת חמצון מסודרת. ומכיוון שאין אספקת מים סדורה או אספקת חשמל, כל הדברים האלה צריכים להתבסס על גנרטורים ועל מכלי מים שצריך למלא מחדש בכל פעם”.

את החסר מילאו באמצעות פתרונות חלקיים: 12 בלוני חמצן עם תשתית מחוץ למבנה, ארבעה מעקרים לסטריליזציה ושני גנרטורים. “בתור רופא הייתי צריך לעשות חישוב של צריכת החשמל”, אומר ד”ר קוטיקוב. “כל זה עוד לפני שניגשנו לאבזור הפנימי. בלי רצון ובלי רתימה של הצד הסורי, כל זה לא היה אפשרי. היה להם ברור לחלוטין שזה השירות שהם צריכים לתת. מלחמה או לא מלחמה, החיים ממשיכים”.

פתיחת בית היולדות הייתה פרוצדורה סבוכה שרבים נרתמו אליה: גורמי סיוע מחוץ למדינה, מרכז פרס לשלום, ארגון IFA שהקימה גל לוסקי וגופים נוספים. 95% מהתקציב לפתיחת בית החולים הגיעו מתרומות, והיתר, בהיקף של ארבעה־חמישה מיליון שקלים, הגיע ממשרד הביטחון. בבית היולדות הוקמו שני חדרי ניתוח בסטנדרט שד”ר קוטיקוב מגדיר “טוב עד גבוה”, כולל האבזור המלא – מכונות הרדמה והנשמה, תאורה לתקרה, 17 מיטות אשפוז, שישה אינקובטורים שבכל רגע נתון ארבעה מתוכם פעילים, ציוד לניטור לידה לתינוקות וליולדות, כלים ניתוחיים, חומרים, תרופות ומחממי תינוקות. גם לרגע שאחרי הוקדשה מחשבה. “אצלנו, אחרי שילד נולד, הוא מקבל מענק ביטוח לאומי ויוצא עם חבילה”, מספר ד”ר קוטיקוב. “אמרנו שאנחנו לא רוצים להתפשר גם כאן והבאנו להם מתנת לידה: כ־400 תיקים עם טיטולים, מוצצים ומוצרי היגיינה ואוכל”.

“ראינו אנשים קשי יום, כאלה שהחיים שלהם ב־5־6 השנים האחרונות קשים מאוד”, אומר סא”ל אייל, מפקד מינהלת “שכנות טובה”. “בלי חשמל, בלי מים זורמים, בתנאי היגיינה נוראיים, עם שירותי רפואה ברמה הכי נמוכה שיכולה להיות. במילים אחרות, החוויה הראשונית ביותר היא ההבנה שאנחנו מתעסקים עם סדר גודל של 250 אלף איש שחיים במחסור כבר כמה שנים. מתוך זה, ברגע שהתחלנו להעמיק את הקשר עם הרופאים, גילינו את בני האדם עם הסיפור המאוד מיוחד שלהם, את הכרת התודה ואת הרצון להמשיך ולקבל את הסיוע”.

“בסטנדרט שלכם”

“ערב טוב, יקיריי”, אומרת יולדת אחת שפניה וקולה טושטשו בצילום הווידיאו שנשלח אל אנשי המינהלת. “אנחנו סיימנו ויוצאים. יישר כוח. שאלוהים ירבה לכם את הטוב ואנחנו מודים לכם מאוד־מאוד”; “אני מאחלת לכם כל טוב ואני מודה לכם מאוד על העזרה ועל כך שעמדתם לצדנו”, אומרת יולדת נוספת. “בעזרת אללה, הדבר הזה לא יישכח ונספר לבנינו על מה שעשיתם”. ההודעות מהרופאים בבית היולדות לא פוסקות מלהגיע לצוות הישראלי. באחת הם מדווחים על לידת תאומים, באחרת על ניתוח קיסרי.

"הסיפור של בית היולדות נוצר כתוצאה מקשר של אמון שנבנה", משחזר סא"ל אייל. "ערב לפני ביקור רופא שתוכנן, הבנתי שצפוי מזג אוויר מאוד קשה ושאולי ניאלץ לדחות את הביקור. הרופא הסורי שמעבר לקו אמר לי: 'זה לא יכול לקרות. אין לי פרצוף להגיד לאמהות שאני לא יכול להתחיל את הטיפול של הילדים. נופלים עלינו עשרות טילים כל יום, כך שכמה טיפות גשם זה לא מה שיעצור אותנו'. כאן נולדו יחסי אמון. לאט־לאט התחילה להבשיל ההבנה שיש פה רצינות מהצד הישראלי. מבחינתם, עד הקמת המינהלת היה מדובר באויב: מדינת ישראל, יהודים. כך חינכו אותם.

מתוך ביקורי הרופא התחילו להתפתח אמון והכרת תודה. זה דבר שנבנה לאט, ואחרי שנה בערך אמרו לנו מנהל ורופאי בית החולים שעבדו איתנו שהם מבקשים להקים בית יולדות. למדנו מהם שנשים, כדי להגיע לבית יולדות, צריכות לנסוע 40 קילומטרים בדרכים לא דרכים ולשלם כסף, ועוד עבור טיפול לא טוב. כמה ימים אחרי שנחנך המבנה, נולדו בו תאומים. על הקו היה קול שאמר: 'שש שנים רק הורסים לנו, וסוף־סוף משהו מוקם פה, בזכות מדינת ישראל'.

לשמוע סורי אומר דבר כזה - זה כמעט הזוי. מאותו רגע הם התחילו לשלוח תמונות של הנולדים, לשתף בחוויה של הנשים שמגיעות למקום שמתייחס אליהן יפה, כשהביטוי החוזר הוא 'בסטנדרט שלכם', כלומר סטנדרט מערבי. זה כמובן יצר אהדה לישראל. מבחינתנו, זה אומר שיש היום בסוריה מאות ילדים שנולדו בזכותנו, כולל ניתוחים קיסריים ומעקבי הריון".

אף לא פעם אחת ביקרו אנשי המינהלת בבית היולדות. "נחכה שיגיע השלום עם סוריה, ואולי נבקר שם פעם. בינתיים, שיטת העבודה הייתה שהמינהלת ומדינת ישראל מסייעות לשכנה מעבר לגדר, אבל אנחנו לא נמצאים בפנים, אנחנו לא ריבונים ואין לנו אחריות על המרחב הזה", אומר סא"ל אייל. "החוויה היא פסיבית, אבל הומניטרית גרידא. הפרויקט הזה, שהוא הגדול ביותר שלנו, נתן מענה ל־60 אלף תושבים וחסך מהם כל מיני תלאות. כ־20־25 פעמים חתכנו גדר כדי להעביר ציוד מארגוני סיוע שעובדים איתנו. זהו מבצע ארוך ומורכב של חצי שנה, שבכל פעם מועבר בו חלק מן הציוד.

בסופו של יום, למרות שזה נגמר, מה שאני לוקח איתי זה הידיעה שיש בסוריה כמה מאות ילדים שנולדו וחיים בזכותנו ואני מניח שהוריהם יספרו להם את זה. ילד כזה מתישהו יידע את זה. זה משהו שהולך הלאה ומספרים אותו. עוד שנים קדימה ידברו בסוריה על המדינה שנחשבה מדינת אויב והחליטה להושיט יד לאנשים בצרה".