עורכת דין קוראת לנשים: "אל תתלוננו 30 שנה לאחר הטרדה מינית"

לדבריה, "הדברים שצייצתי נעשו על דעת עצמי ולא בגלל הכובע והתפקיד המקצועי שלי. בציוץ שכתבתי טענתי שכשנשים מחליטות לקום ולהתלונן אחרי 30 שנה כנגד אדם מסוים, יהיה עליהן לספק ראיות או שהן יועמדו לדין. הדברים שלי נכתבו מתוך הבנה שיש קושי להוכיח את הדברים. אי אפשר להסתמך על גרסה אחת ולבטל לחלוטין גרסה של האחר".

"יש אמנם סעיף ההתיישנות על פרשות, אך כמה פעמים יצא לכם לראות שאכן אכפו את הסעיף? הצליחו להרוס חיים שלמים ומבלי להוכיח את הדברים בבית המשפט", הוסיפה מי שמכהנת גם כיו"ר הוועדה הארצית לטיפול בתלונות שווא. 

 

אראל סג"ל התייחס לדבריה: "אם אדם טוען שנעשה לו עוול מפרסום כזה או אחר הוא רשאי לתבוע דיבה את אותה מתלוננת ולדרוש את נטל ההוכחה עליה. מתנהלים כעת שני משפטים שיהיו להם השלכות עצומות על החברה בישראל. הראשון הוא של אלכס גלעדי כנגד אשרת קוטלר והשני הוא התביעה המדוברת של נתן זהבי כנגד הדס שטייף".
 

סמון טענה כי "הדרך להתמודד עם הטענות היא בזמן אמת או בתקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק. אי אפשר בחברה מתוקנת לטעון למשהו שנגרם לפני 30 שנה ולצפות שתתקבל רק הגרסה של מי שמעלה את הטענה, ולא מי שנפגע באותו הרגע. זה פשוט לא אפשרי מבחינה ראייתית. הדרך שבחר נתן זהבי להתמודד עם הפרשה היא אכן שיטה אחת להתמודד, אך בפועל הוא שילם עליה מחיר. במשך כמה חודשים נתן זהבי שמר על פרופיל נמוך ולא בא למקום עבודתו. כעת הוא מנהל משפט שעולה לו לא מעט כסף בזמן ארוך. הנזק כבר נגרם עצם הציוץ עצמו. מי שרוצה לפרוק ולספר יכולה מבלי לציין שמות. במקום להצדיק את ההתנהלות הזו אני קוראת לחברה ללמד את הדור החדש איך לפעול. נשים היו מוחלשות לפני 30 ו-40 שנה והיום הן הרבה יותר חזקות".

סג"ל הוסיף: "העלאתי אותך לשידור לא רק בגלל העמדה שלך אלא גם בגלל המתקפה שהייתה כלפייך בסוגיה. רבים חושבים שחופש הביטוי הוא הדבר המשמעותי ביותר שיש בדמוקרטיה כחירות הבסיסית. בדברייך את מנסה למנוע את חופש הביטוי של המתלוננות".

"ממש לא", הסבירה, "ההפך. קומו ודברו, אך אל תעשו את זה 30 או 40 שנים לאחר המעשה. אם אנחנו נלמד את הציבור איך להתנהל בחברה מתוקנת נגיע לזה. איך זה מקדם את הנושא שחושפים את השמות כיום? מה זה נותן?".