העזתים שעבדו בשטח מדינת ישראל לא דמיינו שיהפכו בן לילה למובטלים. יחסי ישראל־חמאס הובילו לניתוק פיזי ותעסוקתי החוסם את עורק החיים הכלכלי של עזה, והתוצאה הקטסטרופלית היא שעשרות אלפי עובדים הפכו למובטלים חסרי כל אלטרנטיבה.
בעקבות ניצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב־2006 הטילה ישראל סגר הדוק על רצועת עזה, ובמסגרתו בוטלו היתרי הכניסה והתעסוקה של העובדים. כתוצאה מכך, כלכלת עזה נמצאת כיום בשפל החמור ביותר שלה בכל הזמנים, ועל פי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור העוני ברצועה האמיר ל־53% (בגדה המערבית, לעומת זאת, הוא עומד על 5.8% בלבד), ואילו שיעור האבטלה ב־2017 עמד על 43.6% - מהגבוהים בעולם.
בהיעדר תעסוקה, עזתים רבים שהתפרנסו בעבר בישראל נקלעו למצבים קשים. חלקם נאלצו למכור את רכושם כדי לשלם חובות, אחרים נעצרו ונכלאו בגלל הסתבכויות כלכליות. רובם הפכו לקבצנים למחצה, החיים חיי גיהינום בעזה. הם נזכרים בגעגוע בימי העבודה בישראל, כאשר הרוויחו משכורות שסיפקו להם חיים מכובדים. הסיפורים שלהם שונים, אבל לכולם משאלה אחת: הלוואי והימים האלה יחזרו שוב, ובקרוב.
עד 120 אלף
ג'מיל (שם בדוי), נהג מונית בן 50 המתגורר בעזה, חש מאוכזב בשל מחלוקת עם נוסע על מחיר הנסיעה. הנוסע רוצה לשלם שקל בודד, ולדעת הנהג מגיעים לו שני שקלים. הנהג, שהיה רגיל לעבוד בישראל, כועס על המצב: "פעם הרווחתי הרבה, והיום אני מתחנן לפרנסה, לעזאזל".
הוא מספר: "יום אחד ביקשה ממני קשישה ישראלית להסיע אותה לבית שלה, וכשהגענו היא נתנה לי 100 שקל. עבורי היום ההוא הוא בלתי נשכח, מכיוון שהיא הייתה נדיבה כל כך כלפי, והיום - היום אני אעשה הכל בשביל שקל בודד".
העזתים החלו לעבוד בישראל באמצע שנות ה־70. בזמנו הם נזקקו אך ורק לתעודת לידה כדי להיכנס בלי הגבלות לשטח ישראל. בשיא עמד מספר העובדים העזתים בישראל על כ־120 אלף איש, שהרוויחו משכורות ממוצעות של 4,000 שקל בחודש. בעזה, זהו ההבדל בין חיים נאותים לעוני מרוד.
מוחמד עיד, בן 70, מעלה בעצב זיכרונות מהימים ההם: "בין 1975 ל־2006 עבדתי בישראל כמכונאי במוסך ברמת גן. המעסיק שלי התייחס אלי בכבוד רב. הוא לא הפלה בין העובדים הישראלים וביני. הרווחתי 6,000 שקל בחודש, ומעולם לא חוויתי בעיות בעבודה".
עוד מספר עיד: "יום אחד פרץ ויכוח ביני לבין עובד ישראלי, ובעקבותיו החלטתי לעזוב את העבודה. כשהמעסיק שלי שמע על הבעיה, הוא התייצב לצדי והודיע לכולם שבתוך החברה אין דבר כזה, ערבי או ישראלי. כשהייתי במצוקה כספית הייתי מבקש ממנו כסף, והוא מעולם לא דחה אף אחת מהבקשות שלי להלוואה. את החוב פרעתי בתשלומים. לפעמים הוא ביקש ממני שלא אחזיר את יתרת החוב".
עיד מבהיר שהם נהגו להגיע לעבודה במכוניות שלהם עד מלחמת המפרץ ב־1991, אבל אחריה הותר להם להיכנס לשטח ישראל אך ורק באוטובוסים, ובכפוף לסידורי ביטחון קפדניים יותר.
בנוגע לדרך שבה התנהלו החיילים הישראלים במעברים כלפי העובדים, עיד מספר כי הדבר היה תלוי בסיטואציה הביטחונית. בתקופות רגיעה הליך הכניסה התבצע בקלות, ובתקופות מתוחות הוטלו יותר הגבלות.
לעיד, מפליטי יפו, יש עדיין חברים ישראלים, והם משוחחים בין היתר על המבצעים האחרונים של ישראל ברצועה. כאשר הוא נשאל בנוגע למצבו הנוכחי, הוא מתאר ייאוש: "את הילדים שלי שלחתי ללמוד בחו"ל, מכיוון שאז יכולתי להרשות את זה לעצמי. היום הם משלמים לי בחזרה. הם מקציבים לי למחייתי משכורת חודשית של 200 דולר, ובלעדיה אהפוך לקבצן".
ב־2006, אחרי ההתנתקות מהרצועה, עשרות אלפי עזתים איבדו את מקור הפרנסה שלהם. חלופות תעסוקתיות קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא. אחרי הסגר הישראלי שהוטל על עזה ב־2006, עיד פתח בית מלאכה קטן, אבל כשהעסק הפסיד, נאלץ לסגור אותו.
"היו לנו זיכרונות יפים וחברים טובים", הוא מסכם. "יצאנו מרצועת עזה לישראל וחזרנו עם המון כסף, ובעזרתו גידלנו את הילדים שלנו, בנינו בתים, צברנו חסכונות וזכינו למעמד חברתי גבוה. עבדנו קשה, אבל זה היה לחלוטין שווה את זה. אני מתגעגע מאוד למקומות שבהם עבדתי, ולחברים שעבדתי איתם".
בלי פוליטיקה
אבו מוחמד, בן 55, משתף בחוויות דומות: "עבדתי בישראל במשך 18 שנה, מאז הייתי בן 16. עבדתי במוסך בחיפה כמכונאי מרצדס, והרווחתי 200 שקל ליום. לצערי, ב־2001 בוטל היתר הכניסה שלי, בעקבות המצב הביטחוני המתוח ששרר בין ישראל ורצועת עזה".
הוא מספר על היחס שזכה לו מהמעסיק: "הוא התנהל מולי בצורה מכבדת מאוד. לא היו בעיות, מכיוון שהם התייחסו אלינו בלי טינה או דעות קדומות. מדי פעם הם היו נותנים לנו מתנות או מענקים כספיים, מתוך ידידות. לא דיברנו על פוליטיקה בכלל. הפרנסה זה כל מה שעניין אותנו".
בתקופה שבה עבד במוסך, אבו מוחמד עבר תאונה ונפצע. מכיוון שזו הייתה תאונת עבודה, הוא קיבל פיצויים בסך 60 אלף שקל, וטופל בבית חולים ישראלי. העובדים נהגו להיכנס לישראל באמצעות היתרים שסיפק המעסיק הישראלי, שהיה צריך להפקיד ערבות עבור העובד. בהתאם לכך, בהיתר נכלל ביטוח בריאות שמגן על זכויות העובד בכל מקרה של פציעה.
כשהוא נשאל על רצונו לזכות בהזדמנות נוספת לעבוד בישראל, הוא אומר: "אני מקווה שאוכל לחזור, כי העבודה שם טובה מאוד מבחינה מעשית וכלכלית. אתה מרגיש שמעריכים את מה שאתה עושה. בעלי המכוניות מגיעים מוקדם בבוקר כדי לתקן את המכוניות שלהם, עם כוסות קפה וארוחת בוקר וחיוך על הפנים. הם היו נותנים לנו טיפים, ובתמורה אנחנו התאמצנו לעשות את המיטב בעבודה".
אבו מוחמד, אב לשישה ילדים, מובטל כיום. הוא מקבל הקצאות מזון שמספקת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א), ובלעדיהן הוא עלול להיאלץ לפשוט יד.
טיפים, סיגריות וזהבה בן
ישראל התירה בזמנו את כניסתם של עובדים עזתים בעלי אשרת עבודה במגוון תחומים: בבנייה, בתעשייה, בחקלאות ועוד. רבים מהם עבדו גם בהתנחלויות.
אבו יוסוף, בן 62, עבד במסגרייה ביפו במשך 20 שנה. "הרווחתי 280 שקל ליום", הוא מספר. "הבוס שלי היה קצת קמצן, אבל הוא תמיד שילם את המשכורת בזמן. עבדתי בייצור חישוקי מתכת, עבודה שנחשבת רגישה מאוד ושבה המשקל משחק תפקיד מכריע, ולכן על העובד להקדיש תשומת לב רבה לכמה חישובים ספציפיים".
הוא מוסיף: "כשהמעסיק שלי נפטר ב־1994, התפטרתי בגלל ויכוח שהיה לי עם הבנות שלו, שאיתן הרגשתי שלא בנוח. הן היו חסרות ניסיון, וכשהמלצתי להן לעבוד לפי כללים מסוימים, הן דחו אותם סתם, אז עזבתי".
הבעיות של העובדים העזתים התחילו בתחילת שנות ה־90, כאשר התחילו פיגועי תופת באוטובוסים, ובעקבותיהם ננקטו הגבלות ביטחוניות על כניסת פועלים מהרצועה. עומאר עבדאללה, בן 45, אב לשישה בנים, מדבר על התקופה הקצרה שבמהלכה עבד בישראל: "עבדתי בחברת שטיפת מכוניות באזור רחובות. התפקיד שלי היה לייבש מכוניות לאחר השטיפה, וכן לנקות אותן מבפנים מאבק ומחול. הייתי מרוויח 3,000 שקל בחודש".
על אופן ההתייחסות של הלקוחות הישראלים כלפיו, כערבי, עומאר מספר: "לא הייתה שום אפליה על רקע אתני. כולנו שם עבדנו בשביל לעשות כסף. הם היו נותנים לי סיגריות והרבה טיפים. למרות העייפות היה ממש כיף לעבוד שם. לפעמים הייתי מוצא כסף כשרוקנתי את שואב האבק. אני מקווה שאוכל שוב לעבוד שם, משום שהמשכורת משתלמת מאוד".
מפתיע לשמוע שניים מהפלסטינים שעבדו בישראל נפגשים ומקוננים על העבר, כשהם משוחחים ביניהם בעברית. זאת משתי סיבות: ראשית, הם רוצים להיזכר בימים שבהם עבדו בשטחי ישראל; שנית, הם לא רוצים שאחרים בסביבה יבינו את השיחה, שנסבה על הגעגועים לישראל כמקום עבודה וכמקום לחיות בו. בבעלותם של חלק מהם עדיין מוצרים ומזכרות מישראל. לפעמים הם לובשים חולצות שעליהן כיתובים בעברית. חלקם מאזינים לזמרים ישראלים כמו זהר ארגוב, חיים משה וזהבה (זהבה בן, שמוכרת ברצועה בשמה הפרטי).
לאחרונה היו קריאות מצד גורמים בכירים בישראל לחדש העסקת פועלים עזתים, מתוך הנחה ששיפור מצבם הכלכלי של תושבי הרצועה הוא גם אינטרס ישראלי. נכון לעכשיו, לעזתים רבים נותרו רק הגעגועים, נוסף לחור גדול בכיס.