7:07 אחרי לילה עם אזעקה ורעשי מלחמה אנחנו מתעוררים לרעשי מטוסים ובומים, אבל זה נחשב בוקר רגיל לתקופה זו. גרנו קודם במטולה. הבית ששכרנו שם נפגע בתחילת "חרבות ברזל" פגיעה ישירה מירי נ"ט. כל הציוד שלנו הלך. היינו מפונים. בזמן הפינוי ילדתי את בננו, ראם־טוב, כיום בן שנתיים וחצי. לאחר החזרה צפונה החלטנו להתמקם במשגב עם. חיפשנו קהילה, שייכות.
7:53 דורון, בעלי, יוצא לעבודה. הוא עצמאי בתחום פיקוח מזיקים בגידולים חקלאיים. עובד בגבולות, במלכיה, במרגליות, בכל האזור. כמו החקלאים, גם הוא קו ראשון. אני נשארת בבית עם ראם־טוב ועם קווין, הכלבה שלנו.
7:58 רואה בטלוויזיה שיש אזעקה במטולה בגלל כלי טיס עוין ומבינה שכנראה ממש בקרוב זה יהיה גם אצלנו. המחשבה שלי נקטעת עם האזעקה, שאכן מגיעה. אצלנו, בירי של חיזבאללה זה לרוב בום ואז אזעקה. ראם־טוב נוטה להיבהל קצת עם תחילת האזעקה ונצמד אליי, אבל אז הוא מבין שהכל בסדר ופשוט הולכים לחדר "החדש", שזה הכינוי של הממ"ד. ראם־טוב התחיל לישון בו מתחילת המלחמה. יושבים בממ"ד ומשחקים.
10:00 יוצאים לגן השעשועים. יש קצת שמש, פוגשים חברים שחזרו לקיבוץ אחרי חודש שלא היו כאן. התכנון היה להיות בג׳ימבורי שעשו באחד המקלטים כדי שהילדים יוכלו לשחק, אבל השמש והשקט היחסי ניצחו.
10:58 הורים וילדים רבים נמצאים בגן השעשועים. כיף עם חברים. לרגע שוכחים שאנחנו במצב חירום. נשמעת אזעקה. ראם־טוב רחוק ממני. הוא נלחץ ומתחיל לבכות. אני לא רצה ולא משרה לחץ, רק מרגיעה. אומרת לו מרחוק: "הכל טוב, אני באה אליך". אוספת אותו בידיים. רואים את כולם נעלמים, ואנחנו אחריהם למקלט עם הג׳ימבורי.
11:08 חוזרים לגן השעשועים.
11:11 שלוש אזעקות ברצף ואנחנו במקלט שוב. נראה שהילדים כבר לא פוחדים, זה השוטף שלהם. הם רצים למקלט באופן אוטומטי. ראם־טוב לא רוצה על הידיים ורץ לבד. לאחר כחצי שעה אנחנו כבר בחזרה בבית.
11:50 רצף של שלוש אזעקות שלא נותנות לנו לצאת מהממ"ד. ככה אי אפשר באמת לנהל שגרה.
12:10 מתחילה זום של עבודה, נכנסת לרצף של פגישות. ראם־טוב צופה בטלוויזיה. אני עובדת במשרד הפרסום של תל חי, אוניברסיטת קריית שמונה בגליל. מאז המלחמה העבודה מהבית. מקום העבודה מאוד מכיל, מאוד מבין את ההורים.
"המצב הנוכחי משפיע כמובן על הנפש, אבל מצד שני אני צריכה לתפעל משפחה, לתפעל ילד, שכל הזמן מתפתח בתקופה הזו. ילד שצריך לענות לו על המון צרכים. לפני מבצע 'שאגת הארי' הוא היה בגן בקיבוץ. המסגרת הופסקה איך שהתחילה המלחמה. ילד ללא מסגרת זה מאוד קשה. את חייבת לטפל בו 24/7 בלי להראות לחץ, ובמקביל לעבוד במשרה מלאה"
12:43 מצליחה להתחיל לבשל ארוחת צהריים אחרי פגישת עבודה אחת, ואז נשמעת אזעקה מקריית שמונה. אני לא ליד ראם־טוב. הוא שומע ומתחיל להתקרב לממ"ד בעצמו, ואיתו הכלבה. ואז מתחילה אזעקה גם אצלנו. מתחילים לשחק בלגו בממ"ד.
13:30 אוכלים צהריים, ואני ממשיכה לעבוד.
15:30 ראם־טוב עייף מכל היום וקצת מנמנם.
16:16 בקיבוץ מתקיים תרגיל של כיתת כוננות, אז יש יותר חיילים מהרגיל.
16:40 דורון מגיע הביתה. גם אני וגם ראם־טוב יותר רגועים בזכות הנוכחות שלו. הערב, לשמחתנו, עובר רגוע יחסית, בלי אזעקות. אנחנו מאוד אוהבים את הצפון. בזמן הפינוי הרגשנו חוסר שייכות, היינו במעין "הולד", רצינו הביתה. למרות כל הקושי, הצפון זה הבית שלנו.
16 באפריל - הפסקת אש: ההכרזה על הפסקת האש מבאסת. אם חיזבאללה לא יתפרק מנשקו ויושמד, אז כנראה בעוד שנה־שנתיים נהיה שוב באותה סיטואציה.
3:44 מתעוררת מרעשי פיצוץ של כוחותינו. חוזרת לישון בתקווה לבוקר שקט.
7:00 נוסעת לעבודה בחברת אקווסטיה בכפר חרוב, שם אני מנהלת רכש ויבוא. הנסיעה אורכת כשעה ועשר דקות ואני עושה אותה על בסיס יומי כמעט. אם יש אזעקות בדרך, עוצרים בצד ומחפשים מיגון. היו מקרים כאלה. זה אומר להיות ערוכים לכל תרחיש, לאזעקה בכל מצב ובכל נסיעה למקום זה או אחר. זה מורכב, כי המצב נמשך כבר הרבה זמן. זה דורש ממך להטעין מחדש את הבטריות, ודורש המון אורך רוח.
8:40 ישיבת בוקר בעבודה.
11:12 + 11:18 מקבלת התרעות על מטולה – חדירת כלי טיס עוין. בודקת מיד ששני הילדים שבבית, בני 13 ו־16, נכנסו לממ"ד. הבן הבכור, בן 19, חייל בשירות קרבי. גם זה תורם ללחץ. הילדים שבבית לומדים בזום. כבר נמאס להם מהזום, מעדיפים לצאת מהבית, ללכת לבית הספר, לפגוש חברים ולחזור לשגרה הרגילה. התקופה הזו, שבה צריך להיות קרובים לממ"ד, מאוד מבודדת.
13:09 שוב התרעה לגבי מטולה – ירי רקטות וטילים. זמן ההגעה למרחב מוגן: 15 שניות. שוב מוודאת שהילדים נכנסו לממ"ד.
"אני דור חמישי במטולה. במהלך מלחמת 'חרבות ברזל' היינו מפונים. ביולי 2025 חזרנו הביתה בתקווה לשקט. המציאות הראתה אחרת. אבל זה הבית שלנו, וכאן אנחנו נשארים. אנחנו מאוד מעריכים את מה שהצבא עושה, ומקווים לימים שקטים יותר. התקווה שלי היא שנצליח להשיג תוצאות משמעותיות לאורך זמן ושנצליח לחיות בשקט ובשלום עם השכנים שלנו"
17:15 יוצאת מהעבודה מכפר חרוב לכיוון הבית במטולה. הנסיעה עוברת בשקט.
18:30 אוספת את שני הילדים ונוסעת איתם ממטולה לקריית שמונה, לחגוג יום הולדת לבני יואב, שמלאו לו 13. תהיה לו גם חגיגת בר מצווה במטולה אחרי יום העצמאות. אנחנו לא מוותרים על כך.
18:42 בקריית שמונה תופסת אותנו אזעקה ברמזור. יורדים מהאוטו ונכנסים למיגונית במרכז הקניות "ביג". הילדים כבר מתורגלים בכך. יושבים באחת המסעדות ב"ביג", רואים הרבה מכוניות של מילואימניקים ומעט אנשים שמסתובבים במרכז הקניות.
19:30 נוסעים מקריית שמונה בחזרה למטולה. הנסיעה עוברת רגוע.
20:00 נוסעת ממטולה ליסוד המעלה, לאימון כדורשת. כבר תשע שנים אני מתאמנת, לא מוותרת. עבורי זה מפגש עם החברות, זה לצחוק, להתאוורר ולעשות ספורט קבוצתי. מטעין בהרבה אנרגיות.
22:15 נוסעת מייסוד המעלה לקיבוץ דן, לאסוף את הבת שלי מביקור אצל חברה. רעשי פיצוצים בדרך. זה חלק מהמציאות, מהמצב. כבר רגילים לכך.
23:30 חוזרים למטולה, בתקווה ללילה טוב ושקט.
1:20 שוב לא נותנים לישון בשקט. אזעקה בגלל ירי רקטות וטילים. מיד עוברים לממ"ד, שם יואב ישן.
5:17 אזעקה נוספת, הפעם בגלל חדירת כלי טיס עוין. שוב נכנסים לממ"ד – ומתחילים יום חדש.
16 באפריל - הפסקת אש: יש לי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני מאוד מעוניינת בשקט ובחיים נורמטיביים. מצד שני אני שואלת: כמה זמן זה יימשך? לא ברור עדיין עד כמה ממשלת לבנון מחויבת להוקעת חיזבאללה ולפירוק מנשקו. מקווה שההישגים שהושגו לא ירדו לטמיון ולא יהיו קצרי מועד.
01:19 בלילה הלכנו לישון אופטימיים, אבל אזעקה ראשונה הגיעה במהרה. אני מרימה ביד אחת את יהלי בן השנה וחצי, ביד השנייה תומכת באורי בת ה־6. מוודאת שגם שני הילדים הגדולים איתי, ואנחנו יורדים מהר שתי קומות למקלט המשותף בבניין. אחר כך חוזרים לישון, ומקווים שמה שנשאר מהלילה יהיה שקט.
06:30 מתעוררת עם הקטן, בקבוק וקצת טלוויזיה כדי להתאושש ולהתחיל את היום בתפקיד הראשי בחיי: אמא במשרה מלאה. במקביל, פותחת את המחשב, עוברת על מיילים של העבודה. אני עובדת בהנדסת ייצור ב"אלכם מדיקל". מאז תחילת המלחמה, העבודה מהבית. זה אומר לעבוד ובמקביל לתפעל את הילדים.
07:00 בעלי, איציק, יוצא לעבודה. הוא בצבא קבע, וחוזר הביתה נורא מאוחר. במהלך היום הכל עליי.
07:30 הילדה מתעוררת. אני מכינה לעצמי קפה ראשון בתקווה לבוקר טוב יותר.
09:00 מעירה את שני המתבגרים, אלדר והראל, בני 14 ו־12. יש להם תכף זומים של בית הספר. מאז המלחמה אין מסגרות. הגדולים בזומים, שני הקטנים איתי, והבית – בית משוגעים. צריך להספיק כביסות, להכין ארוחת בוקר ובכלל, לסדר קצת, כי כל הבית על גלגלים לקראת מעבר דירה.
11:08 צבע אדום. כולם יורדים למקלט, מחכים שייגמר.
11:10 שוב צבע אדום. הילדים הקטנים בדממה כשהפיצוצים ברקע.
11:12: שוב צבע אדום. אחר כך עולים הביתה. תוך כדי אני מכינה לילדים ארוחת צהריים. בין לבין רואה שנרגע, ומורידה את הקטנים ממש סמוך לבניין, לנשום קצת אוויר.
12:00 שני הקטנים עושים יצירה, מעט תרפיה. לקראת הצהריים הקטנצ'יק הולך לישון טיפה.
14:08 שוב צבע אדום. אני שולפת את יהלי מהמיטה ויורדים למקלט. הלכה שנת הצהריים שלו. יש חיילים בחוץ, הם מצטרפים אלינו. שומעים פיצוצים מטורפים.
אפשר להתרגל אליו אף פעם. אבל למרות הכל, גם אי אפשר לחיות על מזוודות ולהתחיל לחפש לאן ללכת. זה מאוד מורכב. אני ילידת קריית שמונה, כל בסיס החיים שלנו פה. מצד שני, אי אפשר להמשיך כנגד כל הסיכויים, כי מדובר בחיים שלנו.
"גם כשאין צבע אדום, יש הפגזות ברקע. היינו מפונים ובמרץ 2025 חזרנו לקריית שמונה. הייתה דילמה אם לחזור, אבל הילדים המתבגרים הביעו דעה שהם רוצים לחזור. החלטנו שאם אמרו שבלבנון המצב משתנה, ניתן לזה עוד הזדמנות. והנה, אכלנו אותה, מה שנקרא. לא פשוט לקום וללכת עכשיו. זה לא כמו במלחמה הראשונה, שפינו אותך, שילמו כסף לשכירות – ותנסי את החיים שלך במקום אחר ואז תחליטי"
16:30 ארוחת בוקר/צהריים ראשונה שלי אחרי הקפה הראשון. אני אמא, ואין זמן לנשום עכשיו. חייבים להמשיך בתפקיד חיי. כדי להפריד כוחות במריבות, נותנת אחריות לילדה, להדיח כלים אחרי ארוחת הצהריים. אחר כך מכניסה את הילדים לרכב ונוסעים לקנות השלמות כי המטבח בבית מתרוקן בכל יומיים בערך.
18:23 צבע אדום. הראל באמצע מקלחת. שם מגבת ויורד למקלט.
18:30 יושבים לאכול ארוחת ערב. בין לבין אני עושה כביסות וכלים.
19:00 מקלחות.
19:45 הקטנים הולכים לישון.
20:18 אני פותחת מחשב וממשיכה לעבוד. המשך הערב שקט לחלוטין. אני חושבת על המצב: אין תמיכה בתושבים. רואים אותנו כמובן מאליו. חושבים ש"ככה חיים", ומי שלא רוצה, שילך ויתפנה על חשבונו. אם במצב של 14 אזעקות בקריית שמונה בטווח של כמה שעות, בחדשות עדיין משדרים כרגיל, אבל במצב של אזעקה או איזה בום בתל אביב השידורים משתנים – מה את מרגישה? התקווה שלי היא שיכירו בצפון כחבל ארץ חשוב מאוד, לא פחות חשוב משאר המדינה. שיטפלו כאן בכל מה שצריך. ואז, שמכל הארץ יבואו לכאן וייהנו מכל הטוב והירוק, כמו בעבר.
16 באפריל - הפסקת אש: אנחנו לא עצמאיים. מרגיש כאילו ארצות הברית מנהלת את המדינה שלי, והכל תלוי במה יחליט טראמפ ובאיך הוא מתעורר בבוקר. אני מאוד מאוכזבת. מרגישה ששנתיים היינו מחוץ לבית במלחמה הקודמת, לחינם. וגם מהמלחמה הזו שום תועלת לא יצאה. המצב בצפון הולך ומידרדר מבחינת התפיסה של המדינה. בעוד כמה שנים, לדעתי, כבר נאבד את חבל הארץ הזה, עם כל הרצון הטוב של התושבים. יש איזשהו סף שכבר נשבר, ומרימים ידיים.
התרעות פיקוד העורף