הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, בעלי ניסיון של עשרות שנים בתחום האדריכלות, שותפים לתכנון מבני ציבור חשובים וחתומים על פרויקטים משמעותיים, אבל כשהם מספרים על מה שעשו בשנתיים וחצי האחרונות - ניכרות בהם ההתרגשות, חרדת הקודש. בפרויקטים האלה הם ביקשו לא רק לבנות בתים ומבני קהילה, לתכנן גנים ונוף, אלא לתת תקווה, להציע עתיד לחבל הארץ שאדמתו ספוגה בדם - לשקם את יישובי עוטף עזה, להחזיר את החיים למקום שבו הרבה יותר מדי חיים נגדעו באיבם.
גורדון ממשיך: "הייתה שם יחידה אחת שנשרפה, היו הרבה נזקי ירי, היו נזקים שמקורם בתנועת כלי רכב של צה"ל, וכמובן, ניכר שם בלאי של 50 שנה. התפתח דיון והבנו שלא די בהחזרת המצב לקדמותו. לא מספיק לתקן חור בקיר או לעשות מתיחת פנים - צריך ממש לבנות מחדש כדי להגדיל את הפוטנציאל שיבואו חבר’ה צעירים לחיות שם. הפשטנו את 16 יחידות הדיור בשכונה עד לרמת השלד, הקמנו תשתיות חדשות, אלומיניום, הכל - עד לרמת הריהוט והאבזור. המטרה הייתה שכמו שאנשים נאלצו להתפנות משם עם שתי מזוודות, כך הם יוכלו לחזור - עם שתי מזוודות. כי יש הכל".
יותר מעשרת אלפים מתנדבים השתתפו בפרויקט המרשים הזה, שעליו ניצחה עמותת "בונים מחדש". חלקם אנשי מקצוע שביקשו לסייע בתחומי ההתמחות שלהם, כמו אינסטלטורים, רובם - אנשים טובים שביקשו פשוט לעזור. "היו שם כולם, חרדים וחילונים וימנים ושמאלנים וצעירים ומבוגרים. אפילו אמא שלי בת ה-76 באה וערבבה בטון", משתף גורדון. "כל עם ישראל היה שם, זה לגמרי חצה את הדיון המכוער שהתנהל מסביב, והיה חשוב לנו לומר שהדלת באמת פתוחה לכולם. רשימות ההמתנה להתנדבות היו ארוכות כל כך, שלא יכולנו לאפשר לאנשים להגיע יותר מפעם אחת. לאנשי המקצוע הצעתי תשלום, והם סירבו. זה היה מרגש ברמות הכי גבוהות".
המתנדבים, כמה עשרות בכל יום, נקלטו בתחנת הדלק בקיבוץ, קיבלו תדריך, עבדו עבודה פיזית קשה במשך כמה שעות, ואחר כך השתתפו בסיור מודרך ברחבי הקיבוץ ושמעו את סיפורו של המקום, ש-64 מאנשיו נרצחו ו-20 נחטפו ב-7 באוקטובר.
העבודה המאומצת, מספר גורדון, בעצמו מתמודד עם פוסט-טראומה הקשורה לשירותו הצבאי כקצין צנחנים, נמשכה כחמישה חודשים: "רק בדיעבד הבנתי את המשא הכבד של להיות שם בכל יום למשך תקופה כזאת, שבחלקה היו עדיין חמישה חטופים מהקיבוץ בידי חמאס ובמהלכה הוחזרו שלושה מהם. חווינו אירועים סוריאליסטיים.
"באחד הימים, למשל", מספר גורדון, "עבר לידנו זוג. התחלנו לדבר והתברר ששניהם נמלטו משכונת דור צעיר, נורו ונפצעו אבל הצליחו להסתתר וחולצו כעבור כמה שעות. הם הראו לנו איפה התחבאו. זה היה לא נתפס. והכרנו חברת קיבוץ שהתגוררה בעבר באחת היחידות, וסיפרה איך הסתתרה מתחת למיטה במשך 16 שעות. היא ביקשה להשאיר אזור אחד לא משופץ בביתה עד שכל החטופים יוחזרו. מתישהו נשלים אצלה את החתיכה החסרה בקיר".
גורדון ממשיך: "מבחינתי, בסופו של דבר, אנחנו זה המדינה, ובאנו לתת יד, כי זה מה שהיה צריך. רצינו גם לתת דוגמה, וזה הצליח. היה פה טוב אבסולוטי. נורא כיף להיזכר. הייתה פה עשייה משמעותית ברמת הפרקטיקה המקצועית שלי, התחדשות באמצעות בנייה. אבל בנוסף היה פה מעשה חלוצי אמיתי - לפעול מתוך אידיאל ובשותפות אמיתית ונכונה עם כל מי שרצה לקחת חלק. הייתה לי הזדמנות לסייע במקום שבו צריך אותי וגם לברוח לעשייה למען עתיד טוב יותר".
"לולא ברחתי לשם, אני לא יודע איפה הייתי היום. העשייה מבריאה, משקמת, שומרת על השפיות. כי בסוף, יש מלחמה בחוץ ואני מוצא את עצמי נוסע לעוטף מהבית בתל אביב מוקדם בבוקר, ויש זריחה מדהימה, ומרבדים ירוקים, וחבר’ה צעירים ומבוגרים שעובדים ועומדים באתגר - זה לגמרי אחד השיאים בחיי", אומר גורדון.
עוד מוסיפה: "חשבנו שזה רעיון מיושן שממחזר טעויות שנעשו בעבר ומציע פתרון דל, לא שיקומי, לא כלכלי ולא סביבתי. הרגשנו שמגיע לקהילות האלה הטוב ביותר אחרי כל מה שהן עברו. היינו חלק מתהליך שבו שכונה בת כ-70 יחידות דיור נבנתה על שטח ההרחבה של רביבים, עם פיתוח ותשתיות שיוכלו לשמש את הקיבוץ בעתיד. כ-%30-40% מהיחידות נבנו בבנייה טרומית איכותית, ולא כקראווילות זמניות וירודות".
"איכותה של הסביבה הפיזית, תשומת הלב בתכנון, בבנייה, הן בעינינו חלק משמעותי מהשיקום. לבית, לתחושת הבית, לגינה שאפשר לצאת אליה, לנוף שניבט מהחלון, למרחבים בחוץ שבהם חברי הקהילה יכולים להיפגש - יש יכולת להרחיב את הלב. זה מה שביקשנו לעשות, וזה הצליח, לפי מה שאנחנו שומעים מחברי חולית, גם אם לא הגשמנו את החזון במלואו", אומרת מייזליץ-כסיף.
"הבנו שהמשימה שלנו הפוכה מבדרך כלל - שעלינו מצד אחד לשמר את המרקם הנופי בקנאות, בקפדנות ובכבוד רב, ומצד שני לבנות מחדש קיבוץ, כי רובו נדרש לבינוי מחדש. עסקנו הרבה בחשיבה איך הכאב יכול להפוך לתקווה בעזרת הבינוי, ואיך מקימים בתוכנית אחת יישוב שלם שעבר טראומה כזאת. התמודדנו עם שאלות כמו איך מייצרים מערכת בריאה וצומחת לצד הזיכרון ושימור סיפורו של המקום", אומרת מייזליץ-כסיף.
המחקר המעמיק החל בפורום נרחב של מעגלי ידע שהוקם כדי ללמוד את מורכבות הנושאים שעל הפרק, וכלל, מייזליץ-כסיף אומרת, תהליך שיתוף קהילתי מוקפד ופגישות רבות עם חברי הקיבוץ לכל אורכו. כך הוחלט, למשל, להמשיך ברוחו המקורית של הקיבוץ ולייצר תכנון ששומר על תחושת החיים בגן, לשמר את חדר האוכל (ולהוסיף לו מרחב מוגן), את גן המשחקים הייחודי, את הזולה שהצעירים אוהבים, את הפיקוס הבנגלי הצומח באמצע רחבת הדשא הגדולה ואת המקום שבו שותים יין בסמוך לכרם.
בקרוב ייכנסו חברים לבתי שכונת החלוץ שנבנו מחדש, ומייזליץ-כסיף מקווה להשלים את הקמת 225 מבני הדיור בקיבוץ. בקרוב גם יתחיל שיקום האסם שיהפוך למועדון רב-שימושי וייבנה מחדש המטבח של ניר עוז, שנשרף ב-7 באוקטובר.
"בעבודה עם ניר עוז מצאנו המון משמעות", אומרת מייזליץ-כסיף. "התקרבנו מאוד לאנשי הקהילה, שאבנו מהם כוחות ונחשפנו לכאב הבלתי רגיל שהם חווים. אנחנו כל הזמן לומדים תוך כדי התהליך ומשתדלים לעשות הכל בצניעות וברגישות אל מול האירועים הטרגיים שקרו שם והאתגר שבהקמת בית חדש וטוב לקהילה".
התרעות פיקוד העורף