"הושבתי את אמא שלי ואת ההורים של אשתי במקום הכי קרוב לממ"ד", הוא מספר על ההכנות המקדימות, "ועשינו תרגול יסודי איתם ועם הילדים איך עוזבים את שולחן החג ורצים לממ"ד כדי שלא יהיה מצב שלא נספיק להגיע אליו בזמן. ההורים של אשתי בטראומה, כי הטיל האחרון של חיצי הצפון פגע בבניין שלהם, פצע אותם והרג את השכנה בדלת ממול. כשנופל עליך טיל, החלונות מתפוצצים, הבית אפוף עשן ואתה כל כך חרד, שאתה לא יכול להרשות לעצמך להישאר חסר אונים כשנשמעת אזעקה".
זמן ההתרעה בין האזעקה לנפילת הטיל בנהריה הוא כמעט אפסי. דור של תושבים גדל בעיר המטווחת כשצליל הסירנה, פסקול ילדותו וחייו, לא הועיל כמעט. אומנם במערכות האחרונות המרכז הופגז לא פחות מהצפון, אבל זמן ההתגוננות הנדיב בין ההתרעה לאזעקה שם עשה את ההבדל. "הבעיה שלנו היא לא שירו עלינו יותר, אלא היעדר הזמן להתגונן מהירי", מחדד ראש העיר. "זה יוצר חרדה נוראית. זה תופס אותך בדרך למכולת, לרופא הילדים, למגרש המשחקים ואין שום סיכוי שמרגע האזעקה תספיק להגיע למרחב המוגן. אנשים בנהריה היו נתונים לחסדי האל מתוך ידיעה שבכל מטח ירי יש סיכוי גבוה לטילים ורסיסים".
"אז יש לנו מרכז חוסן ושירות פסיכולוגי מדהים. וגם חילקנו לכל ילדי נהריה בובה וספר שפיתחנו בעקבות מחקר בהווארד על התמודדות של ילדים בתקופות של מלחמה. הילדים קיבלו את הערכה אחרי שיחה עם הורה ופסיכולוג ובעזרתה הם דיברו והשליכו עליה את הפחדים והחרדות. ילדים בנהריה הלכו לישון עם הבובה. דיברו איתה ודרכה. ראיתי אפילו ילדים שיושבים בשיעור בזום מחובקים עם הבובה. זה הפחית את החרדות".
החוסן של נהריה הוא פלא סוציולוגי, אופטימיות ייחודית שמאפיינת את התושבים שממשיכים לצאת לטיילת גם בימים מורכבים. בחרבות ברזל ושאגת הארי ערים שכנות פונו, אבל נהריה נשארה אי של שגרה שגם אחרי הפסקת האש עדיין מייצרת פסיפס של תגובות. מחרדה ואדישות ועד אנשים שמחים בחוף הים ובבתי הקפה. אם היית צריך לבחור תמונה אחת מהשנה האחרונה שמסמלת את נהריה, אני שואלת את מרלי, לא זו של המהדורות אלא זו שאתה פוגש ברחוב בבוקר, מה היינו רואים בה? "היינו רואים ילדים, בוודאות", הוא מחייך. "ילדים במוסד חינוכי, ילדים בפארקים, ילדים במרפסות. החיים בנהריה הם גן עדן לילדים".
מרלי, לשעבר קצין אג"ם של פיקוד הדרום, מפקד חטיבת ביסלמ"ח, מפקד עוצבת ברעם ומפקד גדוד צבר - מביא עימו לנהריה גם את הניסיון הצבאי. הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל הכיר את הצירים ותרגולות ההגנה ברצועת עזה. אולי לכן הזווית שלו על טבח 7 באוקטובר היא לא רק של ראש עיר מודאג אלא גם של מי שישב בבור פיקוד הדרום והכיר מקרוב את הקונספציה שקרסה. "אני יהודי מאמין", הוא מעיד על עצמו. "בא מבית מסורתי, מניח תפילין כל בוקר, וככזה, האירוע ביום כיפור שלפני 7 באוקטובר בתל אביב, כשיהודים לא הורשו להתפלל במרחב הציבורי, קרע לי את הלב. אמרתי לאשתי, אם הגענו למצב שבמדינת היהודים שנבנתה בגלל שבגולה יהודים נאלצו להסתיר את בתי הכנסת ולשמור על התפילות והמסורת אלפיים שנות גלות כאנוסים וכפליטי שואה - יהודים לא יכולים להתפלל ביומם הקדוש ביותר בעיר שלהם, אז אין לי ספק שיבוא עלינו אסון. והאסון בא, למרות שלא שיערתי שהוא יבוא כל כך מהר".
עבור תושבי נהריה, 7 באוקטובר היה הצצה לסיוט שהם חששו ממנו שנים: תרחיש של חדירת מחבלים מהגבול הסמוך. גם היום, כשהעיניים עדיין נשואות למשא ומתן עם טהרן, נהריה עדיין בחזית, וכשהיא מתבוננת על הצבא שנלחם בחיזבאללה מעבר לגדר, היא זוכרת את אזרחי הדרום שהופקרו ב־7 באוקטובר.
"אני רואה צבא שנכשל כישלון נוראי, הבין, התעשת, יצא להילחם ושינה את התמונה", אומר מרלי. "והוא עדיין נלחם אבל כבר בהתחלה אמר לעצמו ולאנשיו, לעולם לא עוד. בתקופתי כמפקד, כשהייתי חתום על הגדר, לא הייתי ישן בלילה מרוב דאגה ותחושת אחריות, כי הרגשתי שאני הממונה על גבול מדינת ישראל, והאחריות שלי היא שלא יעבור בו מפגע, בטח לא אלפי מחבלים. אז מהמקום הזה אני אומר שנכשלנו את הכישלון הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו כמדינה, אבל היום אנחנו מתקנים, וגם בעתיד כבר לא נהיה צבא שהולך לישון בעמידה אלא צבא חד ומוכן בכל שעה לכל תרחיש".
העבר הביטחוני של מרלי כאלוף משנה במיל', והעובדה שהוא מוביל בעירו רשימה עצמאית, "דרך חדשה", המאגדת קואליציה רחבה, מעוררת עניין פוליטי בכמה וכמה מפלגות. מרלי עצמו סולד מהנושא ומתרחק מכל סממן פוליטי. "אני מנהיג ציבור, לא פוליטיקאי. לא מעניינת אותי הפוליטיקה. אף אחד אפילו לא יודע במי אני בוחר", הוא נחרץ. "אכפת לי רק ממדינת ישראל, עם ישראל ונהריה".
ועדיין, בעולם פוליטי מקוטב, מרלי מצליח לנהל את העיר עם קואליציה שכוללת את ש"ס והציונות הדתית לצד סיעות ליברליות. "אנחנו סיעה של שמונה אנשים, שש נשים ושני גברים", הוא מחייך בגאווה.
התרעות פיקוד העורף