לדבריו של אזולאי, "מתחילת המלחמה היה צריך לכתוש את כוחו של חיזבאללה, ולהחליש אותו עד כמה שניתן - אבל בסוף צריכה להיות רגל מסיימת מדינית שעושה תהליך שלום. כדי שממשלת לבנון תפרק את חיזבאללה, צריך להחליש אותו. אני אומר לכם שהסכמי אברהם בלבנון - זו לא מילה גסה". הוא הוסיף כי "צריך שצה"ל יפתח את המבערים שלו וחיל האוויר יתחיל לכתוש. אנחנו יודעים איפה כל הדברים נמצאים, צה"ל הוכיח את זה, המודיעין הוכיח את זה".
"כשבגין תקף בעיראק הוא לא שאל את האמריקנים"
הוא תקף את ראש הממשלה על התנהלותו. "לעניות דעתי האינטרס האמריקני של הנפט גוברים על ביטחונם של אזרחי ישראל, אבל האכזבה שלי היא מראש ממשלת ישראל שאנחנו בחרנו בו כולנו, וגם מכנסת ישראל, בסוף צריך לזכור שהאינטרס של ראש הממשלה שלנו צריך להיות ביטחון לכל אזרחי המדינה וזה לא קורה".
אם כך, האם הוא סבור כי על ממשלת ישראל לא לנהוג בעצה אחת עם האמריקנים? "המנהיג שלי הוא מנחם בגין. כשהוא תקף בעיראק את הכור האטומי הוא לא שאל את האמריקנים", ענה ראש המועצה המקומית מטולה. "גם ראש הממשלה הזה התעקש על ציר פילדלפי, ואמרו לו 'דונט' על רפיח, והוא לקחגם את רפיח וגם את ציר פילדלפי. זו החובה של ראש הממשלה - לתת לי ביטחון, הוא לא נותן לנו".
"לא החיים שאני רוצה לילדים שלי"
לדבריה, תחושת חוסר הביטחון היא יומיומית: "יש בומים בלי הפסקה, יירוטים באוויר בלי התראה, לפעמים שומעים קודם את הפיצוץ ורק אחר כך את האזעקה. אתמול בלילה שוב היו אזעקות. זה לא החיים שאני רוצה לילדים שלי. אין פה שגרה, אין ביטחון, ואני כבר לא אופטימית לגבי המקום הזה".
דריכות מתמדת
לדבריה, הפערים במיגון יוצרים מצבים בלתי אפשריים: "יש מקומות בלי ממ"ד, במיוחד בגיל הרך. אם יש כמה פעוטות ושתי מטפלות, ואת צריכה לרוץ למקלט - את מי את לוקחת קודם? אלו דילמות שלא אמורות להתקיים. זה לא נורמלי".
בקהילה, היא מספרת, מנסים לגשר על הפערים בכוחות עצמם: "אנחנו חיים על מתנדבים. אנשים מלווים הסעות של ילדים, עוזרים בגנים, פותחים מרכזי למידה כי הילדים פספסו המון חומר. כולם נרתמים. להגיד שזה עובד? זה שורד. זו לא מערכת מתפקדת, זו הישרדות".
אין שגרה
לדבריו, ההנחיות אינן פותרות את הדילמות של ההורים: "אני לא מאשים הורה מראש הנקרה שהבן שלו צריך לנסוע לגרנות או למצובה, והוא מפחד לשלוח אותו על הצירים. גם מורים נוסעים על הצירים. כל יירוט הוא סכנה. אין דבר כזה שגרה כשכל רגע יכול לקרות משהו".
אוזנה מתאר מציאות שבה מערכת החינוך מתפקדת חלקית בלבד: "הילדים לא לומדים כמו שצריך, ניגשים לבגרויות, לומדים במקלטים. הורים מתעסקים כל היום בלוגיסטיקה: איך מקפיצים, איך מחזירים, מי מלווה, איפה יש מיגון. אין יום עבודה נורמלי. אלה החיים שלנו היום".
לדבריו, ההחלטה להחזיר את כיתות הכוננות היא צעד חשוב, אך לא מספיק: "לפחות לדבר אחד הקשיבו, גייסו חזרה את כיתות הכוננות שיעזרו בליווי ותמיכה. אבל זה הדבר הכי בסיסי. השאלה היא לא מה עושים יומיים שלושה, אלא מה עושים אם זה נמשך חודשים. כמה זמן ילדים יכולים לחיות ככה?"ֿ.
אוזנה מוסיף כי התחושה בקרב התושבים היא שההנהגה אינה מבינה את עומק המשבר: "אנחנו כבר לא מסוגלים להכיל את חוסר הוודאות. תנו לנו לדעת לאן הולכים. אם הולכים עד הסוף, תגידו. אם לא, תגידו. אבל אי אפשר להשאיר אותנו בטפטופים לעוד חמש עשרה שנה. אנשים פה בחוסר ודאות מוחלט".
התושבים מוחים
לדבריה, הדרישה היא כפולה: "אנחנו דורשים ביטחון יציב וברור, אבל גם מענה כלכלי אמיתי. עסקים קורסים, משפחות לא מצליחות להחזיק מעמד. צריך מענקים וארנקים דיגיטליים שיאפשרו לנו לשרוד. זו לא מחאה פוליטית - זו מחאה של אנשים שרוצים לחיות בביטחון, ביציבות ובכבוד".
למרות שינוי ההנחיות, בצפון מדגישים כי מדובר לכל היותר בהכרה חלקית במצב הקיים, לא במהלך שמחזיר תחושת ביטחון או שגרה אמיתית.
התרעות פיקוד העורף