לדבריו, המציאות בשטח קשה בהרבה מכפי שמבינים במרכז הארץ. "קריית שמונה ריקה. מי שלא יודע במדינת ישראל, כדאי שיידעו: קריית שמונה ריקה. אין אנשים בקריית שמונה, אולי שבעה-שמונה אלפי תושבים מתוך 26 אלף. המון משפחות מחכות ששנת הלימודים תסתיים, וברגע שהיא מסתיימת - האנשים לא יישארו בקריית שמונה".
קמרי מתאר תחושת חרדה עמוקה לעתיד העיר: "אם הממשלה לא תניח תוכנית אסטרטגית אמיתית לשלוש השנים הקרובות, שקריית שמונה מתהפכת לגמרי, אז אני רוצה להגיד לך שקריית שמונה גמרה את הקריירה. גמרה את הקריירה".
לטענתו, לצד פתרון ביטחוני נדרש גם מהלך כלכלי רחב היקף. "צריך רכבת לקריית שמונה, צריך להכפיל את האוניברסיטה, להביא עשרת אלפים סטודנטים, לתת הטבות למי שיגיע ללמוד פה, להקים אזור תעשייה גדול של 500 דונם בעמק החולה - עמק סיליקון של הגליל. אבל זה כסף, זו השקעה, וחזון יש - רק רצון שלהם אין".
לדבריו, הפגיעה הכלכלית כבר הפכה לחמורה מהחשש הביטחוני. "המצב הכלכלי מעיק יותר. חמישים אחוז שלא חזרו - לא חזרו. ומי שחזר, הרבה עסקים בכלל לא פתחו. מספרות, חנויות קטנות, עסקים משפחתיים. אין להם הכנסות, אז הם מפחדים לפתוח. כל המגזר הפרטי הקטן מת".
בהמשך השיחה נשמע קמרי מיואש במיוחד: "אני מסתכל על קריית שמונה, איזה עיר, איזה פנינה. איך לא כואב להם שהעיר הזאת נגמרת לנו בידיים? אני מרגיש כאילו אני מחזיק עיר בידיים שלי והיא מתפוררת כל יום קצת. נולדתי שם לפני 74 שנים. עצוב. עצוב מאוד".
בן אשר הוסיף כי: "כשם שעברת לסדר היום על אי קיום ההסכם שבו צבא לבנון צריך היה לפרק את חיזבאללה מנשקו, כך אנחנו מבקשים שלא תמנע מצה"ל להשלים את מלאכת הכרעת חיזבאללה כדי שהאיום על תושבי ישראל יוסר".
מוגל, אב לשלושה ילדים קטנים, מספר על תחושת הפחד היומיומית: "הילדים במסגרות ואני מחכה לבת שלי בהסעה. אני לא אשקר שמפחיד אותי. הקטנים בגן ובפעוטון פה בקיבוץ, אבל זו תחושה של אי שקט. תחושה שהפקירו אותנו לגמרי. פשוט זנחו אותנו".
גם הוא חושש מהאפשרות של עצירת הלחימה בלבנון במסגרת הבנות מדיניות: "אם עכשיו טראמפ יחליט שמוציאים את צה"ל מלבנון, הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה. כולה. איך אתם מסיימים את זה ככה? איך שוב מפקירים אותנו? השביעי באוקטובר היה בדרום, ואתם רוצים שיהיה עוד שביעי באוקטובר פה בצפון?".
לדבריו, המשבר כבר חורג בהרבה מהביטחון בלבד: "לא מביאים לנו כלום. לא טיפולים לילדים, לא עזרה לעסקים. עוד מעט כל הצפון קורס ואף אחד לא אכפת לו מזה".
מוגל, שגדל בעצמו בקריית שמונה, אומר כי מעולם לא ראה את האזור במצב כזה: "אני גדלתי לתוך הקטיושות. אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. הילד שלי מגיל שנה וחצי לא יודע מה זה חיים בלי מלחמה. זה הזוי".
הוא מספר כי הוא ואשתו כבר שוקלים את עתידם באזור: "אנחנו מחכים שהכול ייגמר ואז נקבל החלטה. אנחנו מאוד אוהבים את הצפון ורוצים להישאר פה, אבל אם המדינה תפקיר אותנו - אין לי משהו להמשיך".
לצד הכעס, מוגל עדיין מנסה להיאחז בתקווה: "אנחנו חייבים שיסיימו את העבודה בלבנון וייתנו לנו לחזור לשגרה ולבנות את הצפון. יש פה אנשים טובים. אני מאוד מקווה שנצליח ושאנשים עוד ידהרו לצפון כמו שהיה פה לפני השביעי באוקטובר. אני רוצה להאמין שבסוף נצליח. יש פה אנשים מזן מיוחד".
התרעות פיקוד העורף