אחרי שאיבדו את היקר מכל, שלוש אמהות יוצאות נגד הסכינאות ברחובות

 שנים אחרי שבנה נרצח, אביבה בן שמעון עדיין לא מצליחה להתאבל עליו. אירית מואטי חושבת על הייסורים שהיו מנת חלקו של בנה, שנדקר למוות, בכל פעם שהיא נחתכת מסכין במהלך הכנת האוכל. רבקה אנבייה עדיין לא מעכלת את העובדה שאיבדה את בנה במעשה אלים כל כך, חמישה חודשים בלבד לאחר שאיבדה בן. שלוש נשים הפכו, כמו אבני דומינו, זו אחר זו, לשותפות גורל. נסיבות חייהן הטרגיות הביאו אותן למפגש בדירת המסתור של אנבייה.

מי שקירב בין שלוש האמהות הללו הוא ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שמסייע לאנשים שאיבדו בן משפחה כתוצאה ממעשה אלימות ופועל לקידום זכויותיהם במערכת המשפט. ביוזמת הארגון הגיעה בן שמעון לבקר את מואטי, כשזו ישבה שבעה על בנה. לאחרונה השתיים הגיעו יחד לביתה של אנבייה, במהלך השבעה על בנה שלה. כל אחת מהן חווה את האובדן בדרך אחרת, בהתאם לאופיה, אך עניין אחד מקשר בין שלושתן - הזעם.

הכעס הגדול לא נותן להן להתאבל, להמשיך הלאה, להשתקם. "הבן שלי לא מת ממחלה ולא בתאונה. יש כתובת. יש אדם עם הדם של בני על הידיים שלו", אומרת בכאב בן שמעון. "מי שלא חווה דבר כזה לעולם לא יבין. לעולם", מוסיפה מואטי. "הכתובת הייתה רשומה על הקיר. אם זה לא היה קורה למשפחה שלנו, זה היה קורה למישהו אחר", מסכמת אנבייה.

בעודן ספונות בכאבן, הן צופות מהצד בעוד ועוד מקרים דומים לשלהן. רק לפני כחודש נרצח אריאל ווסה, במהלך קטטה, במסיבת שחרור בפתח תקווה. אבל למרות הכעס, מתהומות הכאב הן מנסות לתמוך זו בזו, להיות אוזן קשבת, וגם לזעוק את הזעקה של מי שנכנסו לסטטיסטיקה המדממת של מעשי האלימות השרירותיים בישראל, וחשים כי הופקרו לדמם על הרצפה, בדיוק כמו בניהם.

סעיף האישום

ב–20 באוקטובר 2016, בשעה 3:50 לפנות בוקר, נשמעה זעקה באזור המתנ"ס בשכונת קריית משה ברחובות. היא הייתה של ברוך אנבייה, תושב המקום בן 18. שכנים ששמעו אותה קראו למשטרה ולמד"א. הכוחות שהגיעו למקום מצאו אותו שרוע על הקרקע, מדמם. הוא פונה לבית החולים, שם נקבע מותו. בקבוקי האלכוהול שנמצאו במקום לא הותירו מקום לספק: עוד צעיר איבד את חייו בגלל קטטה מיותרת.

מכתב האישום שהוגש נגד גביהו טגנה, בן 21 מרחובות, עולה כי בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, היו הנאשם, בת זוגו, חברתה ואחרים, בהם אנבייה וחברו, ברחבת המתנ"ס בשכונה. טגנה נשא סכין מטבח. בשלב מסוים החל דין ודברים בין חברתה של בת הזוג של טגנה לבין חברו של אנבייה. שני האחרונים עזבו את המקום, שבו אליו זמן קצר לאחר מכן, וחילופי הדברים התחדשו. בהמשך, ובנסיבות שאינן ברורות עד תום, החלו אנבייה ובת זוגו של טגנה להתקוטט. בשלב מסוים התערב טגנה ודקר את אנבייה באמצעות סכין. שש דקירות.

מיד אחר כך נטל לידיו אבן, השליכה לעבר אנבייה ונמלט מהמקום. יומיים לאחר מכן נעצר על ידי המשטרה בבית מכרו בפתח תקווה. הסכין לא נמצאה עד היום. סעיף האישום: הריגה. התסכול שיוצר הסעיף הזה יעלה שוב ושוב בשיחה של שלוש האמהות.

רבקה, אמו של אנבייה, שקטה. היא בת 53, הייתה אם לשבעה, כעת נותרו חמישה. היא עטופה בשמיכה, יושבת על הספה בדירה שאליה עברה, יחד עם בני משפחתה, לאחר מות הבן. בקריית משה לא יכולה הייתה להישאר יותר. התקשתה לראות את המשפחה והחברים של הנאשם בהריגת בנה. הכאב הניבט מפניה כל כך ברור ועיניה העצובות נראות כמו חלון שקוף לתוך נפשה המיוסרת. "זה לא הילד הראשון שאיבדתי", היא אומרת בקול שקט. חמישה חודשים קודם לכן, בן אחר שלה שם קץ לחייו.

בתה, אורלי דגו, אחותו של ברוך, לא משה ממנה. זמן קצר אחרי הקטטה, שהסתיימה במותו של אחיה, בשעת בוקר מוקדמת, החריד צלצול טלפון את ביתה. "אבא שלי התקשר וישר הבנתי שמשהו לא בסדר", היא משחזרת. "צעקתי לו 'אבא, מה קרה, מה קרה?', לא חשבתי לרגע שמדובר בברוך". לדבריה, אף על פי שגדל בשכונה קשה, היה אחיה רחוק מעולם הפשע שמתחת לביתו. "הוא היה ילד שתמיד מחייך", היא נזכרת. "רוב החברים שלו נשרו מבית הספר והסתובבו ברחוב, אבל הוא לא היה כזה. ידעתי שכולם אהבו אותו, אבל בהלוויה לא האמנתי כשראיתי שבאו כל כך הרבה אנשים".

"אני לא זוכרת שום דבר מההלוויה", אומרת מואטי. את הערב שקדם למות בנה, אורגיל, במאי 2012, היא דווקא זוכרת היטב. "הוא חזר הביתה וסיפר שהיה מעורב בקטטה", היא משחזרת. "היו לו חתכים בגב ובראש. רציתי ללכת למשטרה ולהתלונן, אמרתי לו שאני פוחדת. אבל הוא אמר שלא צריך".

אך שני נערים, שעמם הסתכסך אורגיל, לא ויתרו. עוד באותו הלילה הם התקשרו לחבר נוסף, ששהה בבית אחותו במגדל העמק, סיפרו לו כי אורגיל חייב להם כסף וסיכמו ביניהם כי ימצאו אותו ו"יסגרו איתו את הסיפור". החבר הגיע מהצפון לרחובות, כשהוא מצויד בסכין יפנית. "הם יצאו לחפש אחריו, עברו מגן לגן", מספרת מואטי. במוצאי שבת, סמוך לשעה 1:30 בלילה, הם מצאו אותו בגינה ציבורית ליד ביתו.

אחד מהם הזמין את אורגיל לגשת עמו הצדה ושאל "איפה הכסף". כאשר נענה על ידי אורגיל שאין לו כסף, חתך שני חתכים בראשו. אורגיל החל להימלט מן המקום, והנער רדף אחריו. בשלב זה הצטרף חברו אל המרדף כשהוא אוחז בידו בסכין מטבח. השניים הצליחו להדביק את אורגיל, שהתחנן בפניהם "קחו את מה שיש לי בכיס... רק אל תיגעו בי". חרף תחנוניו, חתכו אותו עוד מספר פעמים, בגבו ובזרועו, ואחד מהם נעץ סכין בבטנו, דקירה שגרמה למותו. הם הותירו אותו מתבוסס בדמו.

מואטי משחזרת בדמעות את הרגעים הבלתי נתפסים שעברו עליה באותו לילה. "זה קרה ממש לידנו, אבל לא שמענו כלום", היא אומרת. "אף אחד לא עזר לו. אומרים שאמא מרגישה - אני לא הרגשתי כלום". בארבע לפנות בוקר הגיעו שוטרים לבית המשפחה ובישרו להורים שבנם פצוע. "בעלי אמר לי 'אני הולך לבד'", מואטי מוסיפה, "אבל התעקשתי להתלוות אליו. כשהגענו לבית החולים, הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל זמן ארוך אף אחד לא דיבר איתנו. בסוף בעלי הלך לזהות אותו".

אחד הנערים הואשם ברצח, השני בהריגה והשלישי בקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט המחוזי בלוד זיכה את הנאשם המרכזי מרצח והרשיע אותו בהריגה. הוא נידון ל–17 שנות מאסר. הנער השני הורשע בהריגה ומרצה 12 שנות מאסר. השלישי ריצה שישה חודשי עבודות שירות. "לכל אורך המשפט היה לי ברור שתהיה הרשעה ברצח", אומרת מואטי. "חשבנו שנשנה סדרי עולם. אלה הרי חיות, לא בני אדם. הם בכלא, משמינים, ואנחנו נשארנו עם הכאב. זה לא נותן לי מנוח".

מי נגד מי

אירית מואטי בת 50. אורגיל היה בנה האמצעי והשאיר אחריו שתי אחיות. את ימי השבעה היא זוכרת במעורפל. כך גם את הביקור של אביבה בן שמעון. האם השכולה הגיעה לבית המשפחה, מלווה ביו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, לרה צינמן. "אצלנו בארגון מגיעים לכל מי שקורה לו 'המקרה'", אומרת בן שמעון. "את זה אני דווקא זוכרת", אומרת מואטי. "ישבנו באוהל מתחת לבית והן הגיעו. אבל לא דיברתי איתן. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי עייפה כל הזמן".

לדבריה, "בהתחלה את בהלם. חסרת אונים. בתקופה שאחרי, כולם מביעים הזדהות. אבל זה נקודתי. זה הולך ודועך. אחר כך אין ברירה, צריך לחזור לעבודה, כי חייבים לשמור על הפרנסה. ואז את מבינה שיש לך עוד שני ילדים ואת צריכה לשמור על שפיות. הכי קשה זו ההתמודדות מול החברה. תמיד את מרגישה ששופטים אותך. זה לא כמו לאבד בן בצבא או בתאונה. יש על זה סטיגמה. תמיד נצטרך להוכיח שאנחנו לא מהעולם התחתון".

שתי הנשים המשיכו להיות בקשר טלפוני. "הלכנו יחד לקבוצת תמיכה. לזה פחות התחברתי. אני לא כמו אביבה, שמדברת בחופשיות על המקרה. אני לא יכולה אפילו לקרוא את הכתבות. אני קוראת שורה אחת ונמחצת כולי. לדיונים בבית המשפט לא הלכתי כמעט. זה היה קשה מדי לשמוע. בעלי הלך".

"אני הייתי בכל הדיונים", מציינת בן שמעון. "כל אחת מתמודדת בדרכה".

בימים שלאחר מות בנה של אנבייה, הגיעו בן שמעון ומואטי לביתה. "הן הראו לי תמונות של הבנים שלהן, אמרו שהן משתתפות בצערנו. הסבירו מי הן, שהן בדיוק כמוני - שותפות גורל", היא נזכרת. "פתאום הגיע כתב אישום. לא הבנו מי נגד מי. לא שאלו את דעתנו. המשטרה היא זאת שבישרה לנו שמדובר בהריגה ולא ברצח. לא הסבירו לנו למה. רעדתי כולי. התקשרתי לאירית".

כתב האישום והמשפט שבא אחריו היו הסיוט של האמהות האלה. "אני מגיעה לבית המשפט ורואה את הרוצח מחייך", אומרת אנבייה. "כשהשופט מקבל תיק, בשבילו זה עוד מספר", אומרת מואטי. "הסנגור רוצה להוציא הכי טוב את הלקוח שלו, והוא ישחיר את הצד השני אם צריך. הם למדו משחק. יש סנגורים שהם כמו בני בית. יש להם סמול טוק עם השופטים".

"מי מבקר את החלטות השופטים?", שואלת בן שמעון. "אני שלחתי מכתב אישי לשר המשפטים דאז, שאלתי אותו למה הם לא נענשו כמו שצריך. קיבלתי בתגובה מכתב רשמי של משרד המשפטים: 'אם קיבלת תשובה מהפרקליטות, זאת התשובה'. הייתי רוצה שפעם אחת שר המשפטים, או ראש הממשלה, יישבו במשפט רצח. יראו איך זה מתנהל. בגלל ההתנהלות הזאת ממשיכים לרצוח".

אף על פי שהנאשמים במקרה של מואטי ובן שמעון הורשעו בהריגה, ואצל אנבייה האישום הוא הריגה, כולן מכנות אותם "הרוצחים". מבחינתן, בניהן נרצחו. "על החזקת סכין העונש הוא עד חמש שנות מאסר", אומרת מואטי. "מי יושב חמש שנים על סכין?", עונות לה כולן פה אחד וצוחקות צחוק מריר.

תוצאות המשפט אכזבו קשות את מואטי ובן שמעון. "זה כאילו אין ערך לילדים שלנו", אומרת מואטי. "אם היה עונש ראוי, הייתי מתפנה לעצמי, היינו מתחילות להתאבל". "הכאב ימשיך כי אין צדק", מוסיפה דגו.

הלך סתם

בספרו המפורסם של טרומן קפוטה, "בדם קר", שעסק במקרה האמיתי של רצח בני משפחת קלאטר בקנזס ב–1959, מספרת דמות מסוימת כי אחת מקורבנות הרצח, אם המשפחה ננסי קלאטר, הופיעה בחלומה. "היא הנידה את הראש ופכרה את הידיים, ואז שמעתי מה היא אומרת", כתב קפוטה. "היא אמרה 'להירצח. להירצח. לא. לא. אין שום דבר גרוע יותר. אין שום דבר גרוע יותר. שום דבר".

נראה כי אין דבר גרוע יותר מלאבד בן במעשה אלימות. לדברי ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית שמתמחה באובדן ומלווה את ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, לאחר שנים שבהן הייתה חלק ממערך הנפגעים בצה"ל, גם האבל במקרים אלה שונה.

"באסון מקרי אין זדון או רוע", היא מסבירה. "אין עיסוק בפוגע או בדברים אחרים שמסיטים מהאבל. כשהבן נהרג בצבא, הסביבה שלו מקבלת את מלוא ההכרה בגבורה שלו. כך גם במקרה של נרצחים בפעולות איבה. בשני המקרים המשפחות לא אמורות להתעסק שנים בניהול המשפט, כי מדינת ישראל נלחמת עבורן. המשפחה מתפנה לתהליך האבל, שהוא חשוב מאוד. משפחות נרצחים הן אוכלוסייה שלמה שעוברת אירוע כל כך קשה ולא מקבלת תמיכה. החוויה היא של סתמיות, של חוסר יכולת למצוא היגיון. הרבה מהם אומרים 'הבן שלי נרצח סתם'. במשפחות נרצחים החוויה היא של בושה ואשמה, איך זה קרה לנו, יחשבו שאנחנו משפחת פשע.

"אחת מהאמהות שבהן טיפלתי, שבנה נרצח כשהיה רק בן 13, אמרה לי: 'אם אספר לך שהוא היה שובב - תחשבי שבגלל זה הוא נרצח'. אנחנו, כחברה, לא רוצים לראות את הדמיון בינם לבינינו, אז מחפשים את השוני. באחת הקבוצות שאני מנחה נכנסו בני משפחה, וישר אחד מהם אמר: 'חשוב להגיד שאנחנו לא משפחת פשע'".

על פי ד"ר אבלין, השפה היא חלק מהקושי. "בחוויה שלהם בן המשפחה נרצח, לא נהרג", היא מסבירה. "בנוסף, מהרגע שמתחילים בתהליך האבל נפתח המשפט ומלווה אותם שנים. הם חווים את מה שקרה ליקירם מזווית קשה מאוד. רואים תמונות קשות, שומעים סיפורים אכזריים, רואים את הרוצח. החוויה הזאת לא מאפשרת להתאבל. הם חשים שאינם יכולים להתאבל, עד שיסיימו את התהליך החשוב של השמעת קול הקורבן. כשזה מסתיים, נוצר אבל אחר, אבל מושהה, שהוא מורכב יותר. תופעות הלוואי שלו הן הפרעות בשינה, כאבים כרוניים, מחלות שמתגלות פתאום - כמו בפוסט־טראומה. כאילו האבל נתקע בסדקים בתוך הגוף - ולא יצא. תהליך הטיפול כולל הרבה ליווי, סבלנות, לתת להם להיות בכאב הגדול, לעזור להם למצוא את המילים, כך שבסופו של התהליך יוכלו לספר 'זה מה שקרה לי, כך איבדתי את הבן'. ואז מנסים למצוא משמעות. ותקווה".

לדבריה, המשמעות והתקווה יכולות לנבוע מעזרה לאדם אחר. "כך במקרה של לרה צינמן, יו"ר הארגון, שהפכה את הכאב שלה למפעל. כך גם במקרה של האמהות שחברות בארגון, שתומכות אחת בשנייה. מגיעות מאזכרה לאזכרה, מלוות את מי שמצטרף למעגל הנורא הזה. אפשר לבחור בחיים, ליהנות מדברים כמו נכדים ולתת תמיכה לאחרים".

אנשים רגילים

בן שמעון הייתה הראשונה מבין השלוש שנכנסה למעגל השכול. בנה, חי, היה בן 23, עמד להתחתן. "ביום ראשון שלאחר הרצח הוא היה אמור לסגור אולם", מציינת אמו בבכי. באפריל 2010, בליל שבת, יצא לבלות עם חברים, ביניהם מכרו הוותיק ושכנו, שלומי מזרחי. במהלך הבילוי פרצה קטטה בין כמה מהם, שנמשכה מחוץ למועדון. בשעה 3:00 לפנות בוקר עזב מזרחי את המועדון ונסע לביתו, שם התחבר לפייסבוק ושוחח בצ'אט עם אחד מחבריו על מה שהתרחש מוקדם יותר.

"חי בסרט אני לא יעזוב אותו... אני יזיין לו ת'תחת, חכה תראה", כתב מזרחי. בסביבות השעה 3:30 יצא מזרחי מביתו. לאחר שהלך למועדון שוב, וחזר, נכנס לחצר בית שכנתו, שם ישב באותה העת חי בן שמעון עם חברים נוספים. מזרחי התנפל עליו ודקר אותו בחזה ובבטן, באמצעות סכין קומנדו. בשארית כוחותיו יצא הקורבן אל מחוץ לחצר, חצה את הכביש, התיישב על המדרכה ואיבד את הכרתו. הוא מת במקום. במסגרת הסדר טיעון, מזרחי הורשע בהריגה במקום ברצח ונידון ל–15 שנות מאסר.

"זאת הייתה שבת מושלמת", נזכרת בן שמעון, בת ה–48, בשעות שקדמו לאירוע. "השבת נכנסה וחי עזר לי להכין אוכל. הכל היה בשפע, קידשנו וישבנו לאכול, סיפרנו בדיחות וצחקנו. כאילו שהייתה לנו פרידה. הלכתי לישון ובעלי ישן בסלון, מול הטלוויזיה. פתאום שמעתי רעש חזק של אמבולנס. יצאתי החוצה וראיתי בלגן, הרבה אנשים. לא תיארתי לעצמי שמדובר בבן שלנו. הערתי את בעלי והוא רץ לשם. הוא ראה את הילד זרוק על הרצפה, עם קצף בפה. אחר כך הוא ראה את ההנשמה, את מכות החשמל. הוא חזר הביתה ואמר 'אביבה, חי נדקר'".

בניגוד למואטי ולאנבייה, מילותיה של בן שמעון יוצאות בשצף וקולה מתחזק כשהיא מדברת על האירוע הקשה. "אלוהים לא נתן לי לראות ככה את חי, אלא רק תמונה אחרונה שלו בארוחת שישי, יפה כמו מלאך", היא אומרת. "אבל בעלי צריך להתמודד עם המראות. מאז הוא שונא את ימי שישי. זה יום דיכאון".

האמהות חיות יום–יום, שעה־שעה, את אובדן הבנים. "הדוקר של הבן שלי יוצא לחופשות ואני רואה תמונות שלו ברשתות החברתיות", אומרת בן שמעון בכעס. "אורגיל היה צריך להיות בן 22 היום", אומרת מואטי. "אני כל הזמן חושבת איך הוא היה נראה היום, איך היה מרגיש בחתונה של אחותו. מה הוא פספס. אני רואה את כל החברים שלו משתחררים מהצבא ובונים את חייהם. אני שמחה בשביל כולם, אבל זה צובט לי בלב. אני נמצאת בחתונות וחושבת שזה יכול להיות הוא. הרבה פעמים אנשים חוששים לגשת אלינו, לדבר איתנו. אנחנו אומנם כואבים, אבל נשארנו אותו הדבר כמו קודם. אנשים רגילים, כמו כולם".

הן צופות מהצד במקרים שהולכים ומתווספים לסטטיסטיקה העגומה. "פעם, מקרים כאלה היו מזעזעים את המדינה", אומרת מואטי. "אני זוכרת במיוחד את מקרה אסף שטיירמן (שנרצח על ידי נערים בכפר סבא ב–1996 - מ"ש), שהחריד אותי. מאז המקרה שלי קרו עוד כל כך הרבה מקרים". נראה שהנשים בכל זאת מתנחמות ומוצאות משמעות זו בזו. בן שמעון ומואטי נותנות היום כתף לאנבייה. כפי שבן שמעון אומרת בחיוך קטן: "חבל שהבנים שלנו היו צריכים ללכת כדי שנכיר אנשים כל כך טובים".

תגובת פרקליטות מחוז מרכז: "הפרקליטות מלווה ברגישות את משפחות הקורבנות, דואגת לעדכן אותן בכל התפתחות בהליך המשפטי וכן בזכויותיהן. ההחלטה בדבר סעיף האישום נעשית לאחר בחינה משפטית מעמיקה של החומר הראייתי. בשניים מתוך שלושת המקרים הגישה הפרקליטות כתב אישום בעבירת רצח, באחד מהם הרשיע בית המשפט בעבירת הריגה ובשני, עקב קשיים ראייתיים, הגיעו הצדדים להסדר טיעון". 

ארגון משפחות נרצחים ונרצחות: "רשימת קורבנות בלתי נגמרת"

כ–120 בני אדם בממוצע בשנה מצטרפים בישראל לרשימת קורבנות עבירות המתה. ארגון משפחות נרצחים ונרצחות הוקם בשנת 1998 ביוזמתה של אורה ברז שבתה, תמר, נרצחה בשנת 1997. בראשו עומדת משנת 2008 לרה צינמן שבתה, גנית, נרצחה ב–1996, כשהייתה בת 22, והוא מסייע לאנשים שאיבדו בן משפחה כתוצאה מרצח או מהריגה ופועל לקידום זכויותיהם במערכת המשפט. בארגון חברים בני משפחה של קורבנות רצח ללא עבר פלילי.

ברמה הפרטנית, חברי הארגון מסייעים זה לזה בתמיכה נפשית ורגשית. במישור הציבורי פועל הארגון בכנסת ובממשלה למען שינוי המעמד של משפחות נפגעי עבירות המתה וקידום זכויותיהן. במישור החברתי מתגייסים חברי הארגון לפעולות הסברה וחינוך כדי להפחית את תופעות האלימות וליצור חברה סובלנית יותר.

כל פעילות חברי הארגון מתבצעת בהתנדבות. היא תרמה בין השאר לחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה והביאה להקמת מרכזי סיוע (תוכנית מטעם משרד הרווחה ומשרד המשפטים), שפועלים, בין היתר, לעריכת ימי זיכרון ומפגשים אישיים.