הורה שינהג ברכב ויגרום לתאונת דרכים שבה ימצאו בנו או בתו את מותם – יועמד לדין, הורה שישכח את ילדו ברכב לא יועמד לדין בדרך כלל ואילו במקרה של רשלנות מצד הורה שהובילה לטביעת ילד – יהיה הדבר תלוי בנסיבות המקרה. כך עולה מהנחיה חדשה שמפרסם היום (ראשון) פרקליט המדינה, שי ניצן. ההנחיה נועדה להתוות את מדיניות ההעמדה לדין והענישה, במקרים בהם הורים גרמו ברשלנות למות ילדיהם או לפגיעה קשה בהם.
אחת הטרגדיות הקשות ביותר מתרחשת כאשר רשלנות מצד הורים מביאה למותם או לפגיעה קשה של ילדיהם. בין אם הילד נשכח ברכב, בין אם טבע כשההורה לא השגיח ובין אם ההורה נהג ברכב וגרם לתאונת דרכים, שבה נפגע ילדו או קיפח את חייו. שאלת העמדתם לדין של הורים במצבים כאלה, מציבה בפני התביעה את אחת הדילמות הקשות.
מצד אחד, האינטרס שבהעמדה לדין של מי שהתרשלו והביאו לתוצאות קשות כל כך. מנגד, מדובר ברשלנות שתוצאותיה טרגיות עבור ההורה כנפגע ישיר מהתנהגותו והשפעותיה: תחושת האובדן, ייסורי מצפון ולעיתים אף בושה ילוו את ההורה בשארית חייו. במילים אחרות, ההורה כבר נענש על מעשיו.
עד עכשיו, ההנחיות לתביעה היו עמומות.
במקרי רשלנות הורית, שלא הביאו למוות או לפגיעה בילדים, הנטייה הייתה להעמיד את ההורים לדין, בשל האינטרס הציבורי בהעלאת רף הזהירות של הורים כלפי ילדיהם, והצורך בהרתעה. חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם – דוגמת השארת ילדיהם ברכב לא השגחה – בהם לא יהיה בדרך כלל, עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם.
רשימת פרמטרים לצורך זיהוי מידת הרשלנות
במקרי רשלנות הורית, שלא הביאו למוות או לפגיעה בילדים, הנטייה הייתה להעמיד את ההורים לדין, בשל האינטרס הציבורי בהעלאת רף הזהירות של הורים כלפי ילדיהם, והצורך בהרתעה. חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם – דוגמת השארת ילדיהם ברכב לא השגחה – בהם לא יהיה בדרך כלל, עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם.
רשימת פרמטרים לצורך זיהוי מידת הרשלנות
כעת, כאמור, מפרסם פרקליט המדינה את הנחיה 2.26, המרכזת את הכל ומפרטת את מכלול השיקולים בכל סוג של מקרים. על פי ההנחיה, במקרים של גרימת מוות ברשלנות על ידי הורה בתאונת דרכים, קיים אינטרס ציבורי מובהק בהעמדה לדין. במקרים אלו אף יש להביא לשלילת רישיון הנהיגה למספר שנים או לצמיתות, מה שלא ניתן לעשות בלא להגיש כתב אישום. זאת למעט מקרים בהם גם ההורה הרשלן נפגע קשות בתאונה.
מההנחיה עולה עוד כי הותרת ילד ברכב ללא השגחה, המביאה למותו, במרבית המקרים, מדובר באירוע טרגי שמקורו בהיסח דעת או חוסר שימת לב מצד ההורה. בהתאם לכך, נקבע בהנחיה כי ככלל לא יועמד ההורה לדין, למעט במקרה של רשלנות ברף גבוה, כדוגמת הותרת הילד ברכב תוך מודעות להותרתו המסכנת חייו ומתוך כוונה להשאירו שם לזמן קצר ושכחתו לאחר מכן, שאז תישקל העמדה לדין בגין רשלנות ואף הריגה.
במקרה של טביעה, פרקליט המדינה מנחה להבחין בין סיטואציות שונות. בנסיבות בהן הטביעה אירעה כתוצאה מהיסח דעת רגעי המבסס רשלנות ברמה נמוכה, תימנע התביעה ככלל מהעמדה לדין. מנגד, בנסיבות שבהן הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנות ברף גבוה, כדוגמת כניסה מודעת של ההורה למצב דברים מסוכן כרחצה בחוף ים אסור לרחצה, הותרת ילד קטן בסביבת בריכת שחיה, הותרת תינוק באמבטיה ללא השגחה וללא התקן מיוחד ועוד, ישקול התובע העמדת ההורה לדין.
ההנחיה מונה רשימת פרמטרים לצורך זיהוי מידת הרשלנות. בכל הנוגע לשיקולי הענישה, נקבע בהנחיה כי במקרה שבו הורשע הורה בגרימת מוות או בפגיעה קשה ברשלנות בילדו, ייתן התובע משקל לנסיבות הייחודיות הנובעות מהאירוע הטראגי, והנטייה תהיה שלא לבקש עונש מאסר ממש או בעבודות שירות של ההורה, אלא אם נתקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת רשלנות ברמה גבוהה במיוחד