אמה של רינת רואס: "זה אור בקצה המנהרה, אבל הכאב רק גובר"

"יש קצת הבדל אחרי שאנחנו יודעים מי עשה את זה, לעומת כל השנים שבהן המקרה היה בגדר תעלומה. אבל רק קצת", היא מספרת. "עם הזמן, הגעגועים גוברים והכאב מקבל עוצמה חזקה יותר. בהתחלה יש אשליה שאולי בכל זאת עוד אפגוש אותה, אראה אותה שוב. אבל ככל שהזמן עובר אין ברירה, אלא להתמודד עם העובדה שהיא לא תחזור לעולם".

רואס, שליוותה את משפטו של שאכר, התעמתה עם בני משפחתו שהגיעו לבית המשפט כדי לתמוך בו. "המפגש עם המשפחה היה מאד טעון. צרחנו וגם הם צרחו. היו חילופי האשמות בינינו. במשך כל תקופת המשפט הוצאתי את הזעם והתסכול של כל השנים עליהם. הם גידלו רוצח ורציתי שידעו שהמשפחה סובלת. הם ניסו לטעון שהוא חף מפשע ושהמדינה מתנכלת להם רק בגלל היותם ערבים – אבל זה לא נכון".

לקראת הכרעת הדין היום הייתה רואס נתונה במתח רב. "תיארנו לעצמנו שהוא יורשע, אבל חששנו שאולי הוא יזוכה מסעיפים מסוימים. הכינו אותנו לכך שאם יש זיכוי, השופטים אומרים זאת בתחילת ההקראה. כשהשופטת התחילה בתיאור המקרה ובסיפורה של רינת, הבנתי שיש הרשעה וחשתי הקלה". 

לדבריה, "בית המשפט עשה צדק. יש לנו פרקליטה שעשתה עבודה מצוינת. בדיון הבא יתקיימו הטיעונים לעונש ואנחנו מקווים כמובן שהוא יקבל לפחות שני מאסרי עולם. בכוונת הפרקליטות לדרוש זאת. אבל היום הוא עדיין יום מאוד קשה. קשה לשמוח. השמחה נגמרה. גם אם אנחנו רוצים בכך, זה בעל כורחנו. אנחנו שמים כל יום מסכה, במיוחד בשביל יתר הילדים. אבל כשאנחנו לבד, בבית, שהוא עדיין אותו בית, מוקפים בתמונות של רינת, זה עולה. בכל מקום זה תופס אותנו".

נמצאה מוטלת מתחת לשיח ללא רוח חיים

רינת רואס הייתה בת 20 בלבד, כששבה בשעות הלילה מעבודתה בחנות בגדים בקניון עזריאלי בתל אביב. מנהלה, שהסיע אותה מתל-אביב לאשדוד, הוריד אותה סמוך לשעה 23:00 בצומת לא רחוק מביתה, והיא החלה לצעוד לכיוון הבית. כשלא הגיעה הביתה, הוריה של רינת החלו לחשוש לה. הם פנו לעזרת המשטרה וארגנו קבוצת אנשים שהחלו לחפש אחריה בסביבות ביתה. שתי חברות של המשפחה מצאו אותה למחרת היום, כ-18 שעות לאחר שנראתה לאחרונה על ידי המנהל, כשהיא מוטלת מתחת לשיח ללא רוח חיים. 

רינת עברה התעללות מינית קשה, ובשלב כלשהו נחנקה למוות בלחץ על צווארה. הרופא המשפטי שבדק את גופתה של רינת, נטל דגימות DNA מכמה אזורים בגופה, וכבר בשנת 2005 נקבע פרופיל ה-DNA המשוער של הפוגע על ידי המעבדה הביולוגית של המכון לרפואה משפטית. המשטרה דגמה עשרות אנשים, כולל פועלים רבים שעבדו בסביבה, אך לא נמצאה התאמה. 

בדיעבד התברר, שאחד הפועלים - הוא הנאשם – נמלט מהמקום מיד לאחר המעשה, אך הדבר לא דווח והיות והמשטרה לא בדקה את הרשימות המסודרות של הפועלים, הצליח הנאשם להימלט מאימת הדין לאורך כמעט עשור. לא הועילה החקירה המאומצת שנעשתה לאורך כל השנים, על ידי צוותי חקירה שונים, עד שבשנת 2014 נעצר הנאשם באופן אקראי באזור קריית-מלאכי, בגין אירוע אלימות כלשהו.

דגימת ה-DNA שניטלה ממנו הוכנסה לבדיקה במאגר, ונמצאה התאמה לשלוש דגימות שניטלו מגופתה של רינת. תחילה הכחיש הנאשם, כי היה אי פעם באשדוד, אך גרסתו השתנתה מדי פעם, עד שלבסוף הודה שעבד באשדוד בתקופות מסוימות, כולל בזמן הרלוונטי למותה של רינת. יחד עם זאת, הנאשם דבק בגרסה שמעולם לא ראה את המנוחה ואין לו הסבר להימצאות ה-DNA ,שנטען שהוא שלו, על גופתה.

היום, כאמור, קיבלו השופטים, פה אחד, את ראיית ה-DNA, והרשיעו את שאכר. "משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, הכולל את ראיית ה-DNA; ההזדמנות שהייתה לנאשם לבצע את העבירות; שקרי הנאשם; והתנהגותו המפלילה לאחר הרצח – אינו מותיר כל ספק בדבר אשמתו בכל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום", כתבו השופטים בפסק הדין. "המסקנה היחידה האפשרית היא, שהנאשם תקף את המנוחה באלימות קשה, אנס אותה וחנק אותה למוות".