מולקולת הדנ"א היא "הקוד הגנטי" הטמון בתאי גופנו, כך שלכל אדם מבנה גנטי שונה וייחודי רק לו, המבדיל אותו מהאחר. ראיית הדנ"א מבוססת על השוואה בין דגימות גנטיות, תוך התייחסות לשכיחותו של הפרופיל הגנטי באוכלוסייה. לצורך קבלתה של ראיית דנ"א כראיה במשפט, יש להציג שתי מערכות של ראיות.
המערכת הראייתית הראשונה עניינה בעדות מומחה בדבר מידת ההתאמה הגנטית הקיימת בין דגימה שנלקחה מזירת העבירה לבין דגימה שנלקחה מן הנאשם. המערכת הראייתית האחרת מתמקדת בהערכה הסתברותית של שכיחות הופעתה של ההתאמה הגנטית האמורה בקרב אוכלוסיות שונות.
על יסוד ההתאמה בין הדגימות, בצירוף חוות הדעת הנוגעת לשכיחות ההתאמה בקרב אוכלוסיות שונות, נדרש בית המשפט לקבוע אם ישנה זהות בין הנאשם לבין בעל הדנ"א שנלקח מזירת העבירה. על מעמדה ועל חשיבותה של ראיית הדנ"א במסגרת ההליך הפלילי אפשר ללמוד מכך שבמקרים מיוחדים אפשר להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א כראיה יחידה.
ב־2003 קבע זאת בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי. מוראד אבו־חמאד, תושב שכונת צור באהר שבמזרח ירושלים, הורשע באונס תיירת מאוסטרליה. התיירת הרתה בעקבות האונס ולאחר שעברה הפלה, נלקחו מהעובר דגימות דנ"א. אבו־חמאד נעצר שנתיים לאחר מכן והדנ"א שלו נמצא תואם. בית המשפט המחוזי הרשיעו באונס ובית המשפט העליון חזר על ההרשעה.
אף שלראיית הדנ"א היו חיזוקים נוספים, השופט מישאל חשין ייחס לה משקל מכריע, וקבע כי אף אם קיימת אפשרות סטטיסטית לכך שאדם אחר ביצע את העבירה, אין בכך כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם, שנמצאה התאמה בין דגימת הדנ"א שלו לבין דגימה שנלקחה מזירת העבירה.
"בדיקת הדנ"א אינה כה שונה מזיהויו של עבריין על פי מראהו. נעלה היא על זיהוי בידי אדם, ולו משום שזיהוי בידי אדם עשוי להיות שגוי או אף שלא בתום לב", כתב. "לדעתי, בדיקת דנ"א בהסתברות סטטיסטית גבוהה ראויה היא שדינה יהא כראיה של טביעת אצבעות. ובהיעדר הסבר סביר – יהא ניתן להרשיע את הנאשם אך על פי ראיה זו".