אז השבוע שעבר, כשבית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע את זכאותו של אמיר בסטיקר שדקר למוות את איתי מור ז"ל, עמית מור, אלמנתו של איתי, איבדה את קולה. היא צרודה לגמרי ולא יכולה להשמיע קול, אלא רק ללחוש. כנראה שלא במקרה, זה מגיע בשיאה של תקופה שבה היא חשה כי קולה, כקורבן עבירה, אינו נשמע. אחרי האובדן הקשה שחוותה בתחילת השנה, נאלצת כעת מור להתמודד עם התווית הנקייה שמתלווה לתואר "זכאי". "כיצד ייתכן שאשב בבית המשפט ואשמע את המילה 'זכאי' מפיו של השופט כלפי אדם שלפני רגע הודה במעשה הנתעב שלו", היא שואלת.


"רוצח שלקח את חייו של אדם יקר ואהוב כל כך, אדם מיוחד שהיה מלא בטוב ואהבה, אבא למופת, בן זוג נפלא, אהוב חיי, שהיה החבר הכי טוב שלי במחצית מחיי. מעשה קשה כל כך שהפך את עולמי ואת עולמם של ארבעת הילדים הנפלאים שלנו. ילדים שכל יום שואלים על אבא שלהם, כל דקה ודקה מתגעגעים אליו", מור מוסיפה. 

"המילה הזאת מכאיבה כל כך", אומרת עינת איצקוביץ', אחותה של עמית. "אנחנו עצובים, מזועזעים ובעיקר מאוכזבים", מוסיפה שני מור־עזריה, אחותו של מור. "בסופו של דבר, הבחור זכאי. עומד ומודה ויוצא זכאי. זה אבסורד מטורף. הוא ילך לבית חולים לחולי נפש וכשייצא לא יהיה לו שום אישום פלילי. הוא יוכל להיות שכן בבניין שלכם. מי אמר שהקולות לא ימשיכו לדבר אליו? מי יבטיח שהוא לא ירצח שוב?".


החוק בישראל בנוגע לאי־שפיות בדין הפלילי הוא סבוך ומורכב. בצדו האחד נמצאים הנאשמים שכשירים לעמוד לדין, אך לא היו כשירים בעת ביצוע המעשה. נוסף לכך, יש כאלה שהיו שפויים בעת ביצוע המעשה, אך במהלך ההליך המשפטי איבדו את שפיותם ואינם כשירים לעמוד לדין. לצדם קיימים נאשמים שלא היו אחראים למעשיהם כשביצעו את המעשה וגם אינם מסוגלים לעמוד כנאשמים בהליך פלילי. בין לבין יש הסתכלויות ואשפוזים, חוות דעת פסיכיאטריות, עורכי דין והופעות בבתי משפט.

בקו האש נמצאים לא פעם בני משפחותיהם של הקורבנות. מוכי יגון, חלקם נפגשים בפעם הראשונה עם מערכות אכיפת החוק והפסיכיאטריה. הם אינם צד בהליך הפלילי. במקרה הטוב הם מקבלים הסברים ועדכונים מהפרקליטות, אך בטרם הספיקו לעכל את המצב החדש והקשה, הנאשם בפגיעה ביקירם מוכרז בלתי שפוי, על כל המשמעויות החוקיות הנובעות מכך. אחת מאותן משפחות היא משפחתו של איתי מור.

משפחת מור. צילום: באדיבות המשפחה


זוועה ליד ארון החשמל
"אני מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. אני מבין את הדברים. אני מתחרט חרטה עמוקה על מה שעשיתי, נכנס בי השטן". כך, בקצרה, אמר בסטיקר לאחר שקם על רגליו והודה כי רצח את שכנו, מבלי שלרצח קדם כל סכסוך בין השניים.

"אנו מזכים את הנאשם מביצוע עבירת הרצח בשל אי־שפיות הדעת", פסקו דקות לאחר מכן השופטים נתן זלוצ'ובר, דינה כהן ושלמה פרידלנדר. השופטים הסתמכו במלואה על חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של בסטיקר וקבעה באופן חד־משמעי כי הוא אומנם כשיר לעמוד לדין היום, אך לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, בשעות הערב ב־17 בינואר האחרון.

בסטיקר ומור הכירו ממסדרון הבניין באשדוד, היכרות שטחית. לא היה ביניהם סכסוך, לא תגרה, לא חילוקי דעות. בסטיקר בן ה־23 התגורר עם הוריו בקומה הראשונה. מעליו התגורר מור עם אשתו עמית ועם ארבעת ילדיהם – בני 6 ו־10 ותאומות בנות 3. סמוך לשעה 21:00 מור יצא מדירתו אל פח האשפה מחוץ לבניין כדי לזרוק את הזבל. בדרכו חזרה לדירתו הוא עצר בקומה הראשונה ופתח את ארון החשמל של הבניין, שנמצא בסמוך לדירת משפחת בסטיקר. הנאשם, שהיה בדירה, נכנס למטבח, לקח סכין חדה בעלת להב של כ־13 סנטימטרים, פתח באטיות ובשקט את הדלת, רץ לעברו של מור ודקר אותו כמה פעמים, בבית החזה ובכתף שמאל, וכן גרם לו לכמה פצעי חתך. 

מעוצמת הדקירה נשברה הסכין והלהב התנתק מהקת. מור התמוטט על הרצפה כשהוא נאנק מכאבים, ובסטיקר נכנס אל הדירה ונעל את דלתה. כוחות מד"א שהגיעו למקום ביצעו במור פעולות החייאה ופינו אותו לבית החולים אסותא שבעיר, אך למרבה הצער בשעה 22:03 נאלצו גורמי הרפואה לקבוע את מות של מור. בסטיקר נעצר וטען כי שמע קולות שהורו לו לבצע את המעשה. הוא נשלח להסתכלות פסיכיאטרית, שתוצאותיה ידועות.

בני משפחתו של איתי מור נזרקו ברגע אחד לתוך סיוט. הגבר בן ה־45, עובד בנמל אשדוד וגולש גלים מושבע, הסתלק מחייהם באופן אכזרי. "היינו במקום שלא הבנו מה קורה איתנו בכלל", נזכרת איצקוביץ', שהייתה קרובה ביותר לגיסה ומלווה את אחותה מאז הרצח. "לקח לנו חודש וחצי להבין מה המשמעות של הדבר הזה. היינו בערפל מוחלט כשזימנו אותנו לפגישה בפרקליטות מחוז דרום כדי להסביר לנו את האבסורד. אי אפשר היה להבין כשאמרו לנו שהוא חולה אבל כן כשיר לעמוד לדין. איך זה יכול להיות?".

אל המשפחה חברה עו"ד רותי אלדר, אשר מייצגת אותה מטעם תוכנית סנ״ה (נפגעי עבירות המתה של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים). אלדר ניסתה לתווך לבני המשפחה המבולבלים את המונחים המשפטיים, אך גם היא, למודת ניסיון במשפטים פליליים, מתקשה לקבל את הזיכוי המהדהד של בסטיקר. "יש פה מקרה נדיר של נאשם שעומד מול בית המשפט ומודה ואז מזוכה", היא אומרת. "זאת לא הפעם הראשונה שנאשם שאינו אחראי למעשיו מזוכה, אבל כאן מדובר בעבירה הכי חמורה שיש. בדרך כלל נאשם שלא אחראי למעשיו נראה שבר כלי, לא מסתכל למשפחה בעיניים ואומר 'עשיתי את זה'. חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לא מזכה אותו. היא קובעת שלא יישא באחריות פלילית. מדוע השימוש במילה 'זיכוי' כאשר החוק קובע 'פטור מאחריות
פלילית'. יש הבדל מוסרי ותודעתי עמוק בין 'זכאי' לבין 'נעדר אחריות פלילית'״.

סעיף 34 ח' לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה". עם זאת, כאמור, בית המשפט אינו חייב לזכות את הנאשם, אלא לקבוע שאינו נושא באחריות פלילית.

"למילה 'זכאי' יש אסוציאציה של דבר נקי, טהור, זך", אומרת עו"ד אלדר. "זה פוצע. מערער את כל האמון של בני המשפחה במערכת המשפטית והחברתית, שקבעה שהמתה זאת העבירה חמורה ביותר בחוק העונשין, אבל עכשיו בעצם אומרת שלא רק שהנאשם חולה – הוא ממש זכאי. כשבית המשפט קובע שאדם שהמית אדם אחר יכול להיות זכאי, זה מקומם את הנותרים מבחינה רגשית ומוסיף על הטראומה. למילה אחת יש כל כך הרבה כוח".
לזיכוי יש משמעות נוספת לזו הרגשית. החוק נוקב בתקופת אשפוז של 25 שנה במקרים של אי־נשיאה באחריות פלילית. אבל לוועדה הפסיכיאטרית יש סמכות לשחרר גם קודם לכן, וכן לאפשר לחולה לצאת לחופשות. "נכתב בפרוטוקול שהוא זכאי ובהמשך זה יופיע מול חברי הוועדה", אומרת בזעם איצקוביץ'. 

"בעוד 25 שנה הוא ייצא. הוא יהיה בחור בן פחות מ־50 ויתחיל את החיים שלו, בלי רישום פלילי", מוסיפה שני מור־עזריה. ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, הפועל למען בני המשפחות שנותרו מאחור, נחשף בעבר לסוגיית רוצחים שאינם נושאים באחריות פלילית ופעל לתיקון חוק טיפול בחולי נפש, שהתקבל בכנסת רק ב־2014. "עדיין לא התקבלו דרישות מהותיות שלנו", מציינת יו"ר הארגון לרה צינמן. "האבסורד הוא שאין תקופת אשפוז מינימלית, ובאופן תיאורטי ולעתים מעשי, רוצחים עלולים להשתחרר מהאשפוז בחלוף תקופה לא ארוכה. אם זה יקרה לגבי הרוצח בסטיקר הוא יוכל לחזור לסביבת המגורים של משפחתו של מור. האם המשפחה צריכה לרדת למחתרת? לעבור דירה?"

זירת הרצח. צילום: באדיבות המשטרה


רק אהבה תנצח
בני משפחת מור עדיין מנסים לאסוף את השברים. "אנחנו מוקפים באהבה מצד אוהביו של איתי ובאופן מיוחד מצד קהילת הגולשים של אשדוד", מתארת אחותו של איתי. "ההורים שלנו במצב קשה מאוד. הם הגיעו לגיל 70 עם ילדים מסודרים, שישה נכדים, חשבו שנגמרו הצרות, אבל הן רק החלו. אמא שלי אומרת 'למה אני צריכה למות עצובה?'". 

"הבן של איתי היה צריך ללכת עכשיו לכיתה א' בלי אבא", מוסיפה איצקוביץ'. "הכוח שלנו זה איתי. יש לנו הרבה דברים ללמד את הילדים, על גלישה, על מוזיקה, על שמחת החיים שלו".

אחרי שבני המשפחה ניסו זמן רב לשכנע את עמית לעזוב את הדירה שבה התגוררה עם איתי, שנמצאת מעל דירת משפחת בסטיקר, מעט לפני החופש הגדול פונה הבניין בשל תמ"א 38 ושתי הדירות השכנות עומדות כעת יתומות. אך גם משפחת מור וגם משפחת בסטיקר אמורות לשוב ולהתגורר בסמיכות מקום ולא מן הנמנע שהבן,  אמיר, ישתחרר ואף יצא לחופשות. 

"הילדים שואלים כל יום על אבא שלהם, כל דקה ודקה מתגעגעים אליו", מגוללת עמית מור. "זה חוסר שלא נתפס. אני מתמודדת בכך שאני הולכת במסע הכל כך קשה הזה, צועדת צעדים אטיים. צעד קדימה ושניים אחורה. רק למען ארבעת הילדים שלו אלחם בכל הכוח. אלחם כדי להראות להם שבתוך כל הרוע הזה קיים גם טוב. אנשים, חברים שהפכו למשפחה רק אהבה תנצח. ככה איתי לימד אותנו וככה נמשיך".

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה: "במסגרת ההליך בית המשפט הביע השתתפות בצער המשפחה על אובדנה.על פי דין, הצדדים להליך הפלילי הם התביעה והנאשם. לנפגעי העבירה מוענקות זכויות כפי שנקבעו בחוק זכויות נפגעי עבירה ואולם הם אינם צד ישיר לדיון. אשר להכרעת הדין, הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית הניתנת לערעור על־ידי מי מהצדדים להליך".

סנגורו של אמיר בסטיקר מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד שרון דניאלי, מסר בתגובה: "מדובר בטרגדיה נוראית. אמיר הביע חרטה עמוקה על המעשה שבוצע בשל מחלתו וללא שליטתו. בית המשפט קיבל את חוות הדעת המקצועית שקבעה כי בסטיקר היה חולה בזמן האירוע ולא היה אחראי למעשיו".