דוח "דגל שחור": הצלחה להקש בגג, בעיה בקבלת ההחלטות

הדו״ח עוסק בהפצצות של בתים ברצועה במהלך המבצע ופגיעה בחפים מפשע. התמונה שמעלה הדו״ח מציגה הצלחה יחסית לשיטה הצה״לית ״הקש בגג״ עם אחוזים נמוכים יחסית של פגיעה בחפים מפשע. 

עם זאת, כל פגיעה באדם חף מפשע היא פגיעה קשה וכואבת, כפי שמוצג בדו״ח, שמכוון את הביקורת נגד המדיניות של הממשלה להורות על הפצצת בתים ברצועה. 

הדו״ח סוקר 70 מקרים שתועדו בהם נהרגו יותר משלושה אנשים בבית שהותקף וסקרו סה״כ 600 מקרים בהם נהרגו אנשים, שעל פי הערכותיהם של כותבי הדו״ח, לפחות 70% מהם לא השתתפו בלחימה. 

בצבא מעריכים כי האחוזים נמוכים בהרבה ועומדים על אחוזים נמוכים בהרבה. במסגרת נוהל ״הקש בגג״ משוגר טיל קטן שפוגע בסמוך לבית או על הגג ומטרתו להודיע על תקיפה, ורק לאחר מכן משגרים את הפצצה שמשמידה את הבית. 

"הקש בגג": הנזקים בבתים הסמוכים

אחת הבעיות עם ״הקש בגג״, כפי שעלתה מעדויות שאספו אנשי בצלם, היא כי בחלק מהמקרים, מה שהם מעריכים כעשרה אחוז, יש נזקים גם בבתים הסמוכים, ובחלק מהמקרים התושבים לא זיהו את קול הנפץ של הטיל. 

ב- 24 ביולי 2014, בסביבות השעה 1:30  תקף חיל האוויר בית במחנה הפליטים ג'באלייה, שבצפון הרצועה. אחד מבניו של בעל הבית שהותקף הוא פעיל בזרוע הצבאית של חמאס. טיל אזהרה ״הקש בגג״ נורה, ולאחריו הבית הופצץ. 

בבית הסמוך היו איבראהים עבדאללה איבראהים אבו עייטה, בן 66, ג'מילה סלים עיד אבו עייטה, בת 55 וילדיהם: מוחמד איבראהים עבדאללה אבו עייטה בן 32 , אחמד איבראהים עבדאללה אבו עייטה בן 31 והנכד, בנו של אחמד, אדהם אחמד איבראהים אבו עייטה, בן 4. כולם בני אותה המשפחה. כולם נהרגו. 

מחמוד אבו עייטה, הבן הצעיר, בן 30, גר בקומת הקרקע של אותו בניין. הוא מספר כי הם גרו בבית מזה 15 שנה. 

״ישבנו כולנו בקומה הראשונה אצל ההורים שלי, שוחחנו איתם והיינו שמחים. בסביבות השעה 23:30 ירדנו אשתי, אני והאחיות שלי אלאא ומנאל לדירה שלי בקומת קרקע. צפיתי בחדשות ושמחתי כשאמרו שיתכן שתהיה הפסקת אש בימים הקרובים״, הוא משחזר את אירועי אותו הלילה, ״בסביבות השעה 1:30 אחרי חצות שמענו פיצוץ חזק וקרוב מאוד. אחי אחמד, אשתו והילדים שלו ירדו לדירה שלי, כי קומת הקרקע בטוחה יותר. אחר כך ירדו גם ההורים שלי, אחי איסמאעיל ואחי מוחמד עם משפחתו. ישבנו על המזרנים ועל הספות והילדים שיחקו לידנו. ואז שמענו ירישל טיל אחר, שדומה לקול של טיל האזהרה ממל"ט. רצינו לצאת מהבית כדי לראות לאיזה בית ניתנה האזהרה אבל אבא שלי סירב ולא אפשר לנו לצאת, אז חזרנו וישבנו״.

על הרגע שאחרי הפיצוץ מספר עטייה, ״אחרי פחות משתי דקות לא הרגשתי פתאום שום דבר. למחרת התעוררתי וראיתי שאני בבית החולים. הרגשתי כאבים. ראיתי את אחי איסמאעיל והוא אמר לי שאשתי נמצאת בטיפול נמרץ. כעבור כמה שעות שוחררתי מבית החולים. חזרתי לביתו של חמי ואז סיפרו לי שיש הרוגים במשפחה שלי. הייתי בהלם כששמעתי את זה, והתמוטטתי". 

נקודה מעניינת שעולה מהדו״ח היא הדגש שניתן על הביקורת שעולה ממנו. ביקורת זו, בשונה מביקורת שנשמעה בעולם, לא מכוונת כלפי המוסריות של חיילי צה״ל, שבהן הדו״ח לא מטיל ספק או דופי, אלא באופן מודגש כלפי מקבלי ההחלטות: ״התקפות אלה לא היו יוזמה פרטית של החייל בשטח או הטייס בשמיים, אלא היו ביטוי למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני והצבאי הבכיר, מדיניות שנמשכה גם אחרי שנודעו תוצאותיה הקשות״, נכתב בדו״ח שסוקר, בין היתר, את המשמעויות המוסריות והמשפטיות של מדיניות זו.