תמונות מבוימות ועובדות מסולפות - המצג המוטה של איי.פי על צוק איתן

הסוכנות ניהלה, לדבריה, את הניסיון ה״קפדני ביותר עד היום״ כדי לקבוע מי נהרג בהפצצות האוויריות של צה״ל. היא בדקה 247 הפצצות על בתים, ראיינה עדים, ביקרה באתרים שהותקפו ואספה נתונים על ההרוגים. החקירה העלתה שמתוך 844 הרוגים 508 (קצת מעל 60%) היו ילדים, נשים וגברים מבוגרים, ״שיש להניח שכולם אזרחים״.

חנאן עשראווי, חברת הוועד הפועל של אש״ף, אמרה לאיי.פי: ״או שיש להם את הצבא הכי גרוע בעולם שמפספס בעקביות מטרות ופוגע באזרחים, או שהם הורגים אזרחים בכוונה. אי אפשר לקרוא לזה ׳נזק סביבתי׳״.

לכתבה המקורית של איי.פי»

לתוספת לכתבה המקורית של איי.פי »

לכתבה המקורית שפורסמה באנגלית ב״אובזרבר״ »

באיי.פי לקחו את דבריה צעד אחד הלאה, וציטטו גם ״נתונים מוקדמים״ של האו״ם ש-66% מהרוגי המלחמה בעזה היו אזרחים. בכתבה היו גם כמה הכחשות של גורמים רשמיים מישראל, אבל הגישה הכללית, שעוטרה בשמונה תמונות קורעות לב, נראתה כאילו תוכננה מראש כדי לבסס את טענותיה התקיפות של עשראווי. באיי.פי מצאו ששליש מההרוגים היו ילדים מתחת לגיל 16, שב-83 הפצצות של ״אזורי מגורים״ נהרגו שלושה או יותר בני משפחה, שמתוך ההרוגים היו ״96 שהיו בוודאות לוחמים או חשודים ככאלה״, המהווים רק כ-11% מכלל ההרוגים (״על אף שיתכן שהמספר האמיתי גבוה יותר, משום שהקבוצות החמושות לא שחררו רשימות הרוגים מפורטות״).

בקיצור, הכתבה היתה חומר טוב להגשה לפרסי עיתונות.

התחקיר פורסם בכלי תקשורת רבים, החל מה״ניו יורק טיימס״ וכלה ב״אל גז׳ירה אמריקה״, מה״וושינגטון פוסט״ ועד ABC ניוז. באנגליה הכתבה פורסמה ב״דיילי מייל״ וב״אינדיפנדנט״, ומן הסתם חיזקו את הסנטימנט המאוד לא אוהד ממילא של הציבור הבריטי כלפי ישראל. אפילו ״כוכבים ופסים״, כתב עת צבאי אמריקני, פרסם את החומר ה״בלעדי״ של איי.פי. הצלחה גדולה עבור סוכנות הענק שפועלת ביותר מ-280 מקומות בעולם ובין לקוחותיה נמנים 1,400 עיתונים בארה״ב ואלפי תחנות טלוויזיה ורדיו.

בעצם, יש רק בעיה אחת. התחקיר הבלעדי של איי.פי היה ״מקומבן״ - תפור ביד גסה בכל דרך אפשרית.

ניסינו לקבל תגובה הולמת

ניהלנו תחקיר על התחקיר של איי.פי. הקמנו (בהר ווייס, הכותבים) פרויקט תחקירי ללא מטרות רווח, ה״מיד-איסט ריפורטר״ (ראו מסגרת), ובכוונתנו לנהל עוד הרבה תחקירים כאלה. מצאנו שהסוכנות הגיעה למסקנות שגויות שבוססו על מידע סלקטיבי וציטוטים שנבחרו בפינצטה, ומעל הכול הונעה על ידי ארגונים מוטים פוליטית.

חלק מהבעיות נובעות מכשלים עיתונאיים בסיסיים, כמו כתיבת כותרות מדויקות או ציטוט הוגן ומלא של מקורות עיקריים בנושאים קריטיים. התמונה הראשית הצליחה גם לנצל ילד בן שש וגם לתת זיהוי שגוי של אביו, מפקד בחמאס, שהוצג כ״שוטר חמאס״. כיתובים שהפרו את הקוד האתי של הסוכנות עצמה תוקנו רק לאחר שהצגנו את הכשלים בפני איי.פי, אבל התיקונים נעשו רק בארכיון של הסוכנות שאינו נגיש לציבור, ולא בכתבות עצמן.

קטע וידאו שהופץ לאחר מכן היה אפילו גרוע יותר. הוא כמעט נבנה כמעין טיעון מולטימדיה שנועד להביא את ישראל לבין הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, והשתמש במקור עיקרי אחד שידוע כמבקר נלהב של ישראל. איי.פי התעלם מהקוד האתי שלו עצמו, וגם מהקוד האתי של איגוד העיתונאים המקצועי.

ניסינו מאוד לקבל תגובה הולמת מאיי.פי. במקרים שבהם ענו לנו שלחנו שאלות נוספות, אבל הניסיונות לקבל את נקודת המבט של איי.פי לעניין לא צלחו. ביקשנו תגובות משלושה כתבים של הסוכנות שהיו חתומים על הכתבה, קארין לאוב, פארס אקראם ומוחמד דראגמה, וכן מצלם עזתי שייצר את שמונה התמונות שליוו את הכתבה, עאדל האנה. אף אחד מהם לא הגיב (למרות שלמען ההגינות, נאמר לנו שהצלם אינו דובר אנגלית טובה).

הצגנו שאלות גם לראש הדסק של הסוכנות בירושלים, ג׳וסף פדרמן, ולעורך האזורי של המזרחי התיכון, דן פרי. לאחר שפדרמן קיבל את ״האישורים הנחוצים״ הוא ענה בתגובה קצרה שהתייחסה לשתיים מתוך 16 השאלות שלנו (הוא הציע להסביר אוף רקורד למה הסוכנות לא התייחסה לשאר השאלות, אבל סירבנו). שאלות נוספות הוצגו בפני עורכת התמונות של אזור המזרח התיכון, מאיה אלרוזו, שסיפקה תשובות קצרות שלא התמודדו עם השאלות האתיות הקריטיות, ובפרט מדוע הסוכנות לא דיווחה למנויים שלה שהתמונות היו מבוימות (המצולמים הועמדו במקום לצורך הצילום, ל.ס).

עבור הסוכנות, מענה נאות לשאלות רציניות הוא לא אופציונלי. מדובר בקואופרטיב ללא מטרת רווח, שבעליו הם כלי תקשורת, והוא מציב לעצמו סטנדרטים אתיים גבוהים. בתצהיר שלו לגבי ערכים ועקרונות עיתונאיים הוא טוען ששאלות לגבי דיווח או כל עבודה עיתונאית יקבלו התייחסות רצינית.  ניגשנו לבדיקת הכתבה של איי.פי בתהייה אם המנויים של הסוכנות יכולים לסמוך עליה בנוגע לדיווחים מעזה, והמסקנה היא שלא.

תגובתו של ראש הסניף הירושלמי של סוכנות איי.פי, ג׳ו פרדמן

תחקיר איי.פי התמקד בהפצצות אוויריות של ישראל מכיוון שזה היה גורם מרכזי במלחמה בעזה. התחקיר היה מוגבל בשל חוסר שיתוף פעולה משני הצדדים. חמאס סירב לתת זהויות של לוחמיו שנהרגו בהפצצות, וצה״ל סירב לדבר על מטרות ספציפיות או לחשוף את סך מספרי ההפצצות. תחת המגבלות האלה, חיברנו את מה שנראה לנו כהסתכלות הממצה ביותר עד כה.

המידע שלנו נאסף באופן עצמאי דרך מספר מקורות. בהתחלה, הישגנו רשימות של הפצצות אפשריות על בתים משני ארגוני זכויות אדם, אל מאזן בעזה ובצלם הישראלית. במשך שלושה חודשים ביקרנו בכל האתרים, ראיינו תושבים, שכנים, עדים, וצפינו בראיות. כדי להגיע למספר ההרוגים השגנו לכל המקרים תעודות פטירה, בהן גם ישראל משתמשת לתיעוד שלה. התעודות מראות תאריך לידה, תאריך פטירה, ומספר זיהוי שניתן על ידי ישראל.

מספר האזרחים והלוחמים שנהרגו במהלך הלחימה כנראה ישתנה במשך שנים, כראייה למספרים הסותרים שהגיעו מהאו״ם ומצה״ל. עבור הצרכים שלנו השתמשנו בהגדרה לאזרחים שאנו מאמינים שהיא שמרנית: נשים, ילדים מתחת לגיל 16 וגברים מעל גיל 60. האפשרות להגיע למספר הלוחמים היתה קשה בגלל הסודיות של חמאס. הצלחנו לזהות 96 לוחמים דרך שכנים, אתרי לוחמים וכרזות רחוב. בסיפור הסברנו את המגבלות והערנו שיתכן שהמספר גבוה יותר. בנוסף, הסיפור כלל מסגרת שבה הוסבר שמוות של אזרחים תמיד היה קיים במלחמות לאורך כל ההיסטוריה.

תגובת בצלם

אן ג׳י או מוניטור מנסה - ללא הצלחה - לסנגר על הכיבוש והפרות זכויות האדם שהוא גורר, בצלם מתנגד לכיבוש ומבקר אותו. מאמצים רבים לא סייעו לאן גי או מוניטור למצוא שגיאות או טעויות בפרסומי בצלם, מלבד האשמות כעוסות שעולם הערכים שלנו שונה, עובדה שאנחנו מאשרים בגאווה.

שוטר או טרוריסט?

נתחיל מהתמונות. שמונה תמונות ליוו את הכתבה וניתנות כעת לצפייה כמצגת שקופיות באתר. הצילומים דרמטיים, ומציגים ניצולים הולכים או עומדים בין הריסות בתיהם. התמונה הראשית קורעת לב במיוחד. היא מציגה ילד עומד במקום שבו אביו, אימו ושניים מאחיו נהרגו בהפצצה ישראלית. הכיתוב המקורי לתמונה, שעדיין לא שונה בזמן כתיבתנו, אומר ״ביום שלישי ה-25 בנובמבר 2014, חאלד מאלאקה, 6, עומד על הריסות ביתו בשכונת זייתון בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-9 ביולי. בהפצצה נהרג אביו, שוטר חמאס, אימו ושני אחיו. על השלט בערבית כתוב ״ביתו של הקדוש מוסטאפה ג׳מאל מאלאקה (אבו חאלד)״. הכיתוב צוטט בהרחבה בין מנויי הסוכנות.

התמונה הזו בעייתית מכמה בחינות. הראשונה מביניהן היא שהכיתוב אינו נכון.

המילה ״שוטר״ מעלה אסוציאציות של קצין אוכף חוק, משרת ציבור ששומר על שלום וביטחון. אבל כפי שידעו (או שהיו אמורים לדעת) בסוכנות, ״שוטרי חמאס״ בדרך כלל משרתים כלוחמים עבור הזרוע הצבאית של ארגון הטרור, גדודי קסאם. דווח על כך בהרחבה. הג׳רוזלם פוסט דיווח ב-2010 ש״לפני מבצע עופרת יצוקה בעזה בשנה שעברה, משרד הפנים של חמאס איגד רשמית חלק גדול מהמשטרה לזרוע הצבאית של חמאס״. חמאס מוגדר כארגון טרור על ידי ארה״ב, האיחוד האירופי, אוסטרליה, קנדה, יפן ומצרים - עובדה שלא הוזכרה בכתבה. המדיניות של איי.פי היא להתייחס לחמאס ולקבוצות דומות כאל ״חמושים״ ולא כטרוריסטים.

אם הסוכנות היתה רוצה לבדוק אם המקרה של מאלאקה בכל זאת היה שונה, עמדו לרשותה כמה דרכים. צה״ל הוא מקור מידע אחד. ליבי וייס (אין קשר לכותבים), שעומדת בראש דסק המדיה לצפון אמריקה מטעם צה״ל, אמרה לנו ש״מוסטאפה מאלאקה, יליד 1983, היה חלק מהמערך הרקטי של חמאס בזייתון, ואחראי על שיגור רקטות לתוך אזורים שונים בישראל״.

גם חמאס הוא מקור מידע. אין לדעת איך הוא היה מגיב לבדיקה כזו, אבל ידוע שמאלאקה מוכר כלוחם ולא כאזרח. שמו לא מופיע ברשימות ההרוגים מעזה (באנגלית או בערבית), שמופיעות במרכז התקשורת הבינלאומי למזרח התיכון. שמה של אשתו ושמו של אחד הילדים כן מופיעים ברשימה.

מקור שהומלץ ל״אובזרבר״ הוא ראובן ארליך, קצין מודיעין בדימוס שעומד בראש מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית - מכון עצמאי שאוסף ומנתח מידע לגבי טרוריסטים. ארליך אומר שלוחמי חמאס כמו מאלאקה הושמטו מרשימות ההרוגים של הסוכנויות הקשורות עם חמאס, למרות שאשתו ובנו הופיעו ברשימות.

באיי.פי מכירים את ארליך, והיו יכולים להפנות אליו שאלה בעניין מאלאקה. ארליך צוטט בקצרה בכתבה, ואמר לנו שלא נשאל לגבי מאלאקה בשיחה עם כתב איי.פי, שארכה כשעה.

ארליך גם הפנה אותנו לסרטון הנצחה ביוטיוב שמזהה את ה״שוטר״ כמפקד מקומי של ״גדודי זייתון״ ששייכים לגדודי עז א-דין אל קסאם. בגדודים האלה לא משרתים חוקרי משטרה, אלא לוחמי חמאס שיחד עם קבוצות טרור אחרות ירו יותר מ-8,000 רקטות לתוך ישראל מאז שנת 2005, כשישראל התנתקה מעזה, ועד לתחילת מבצע התגובה הישראלי בקיץ.

אם כתבי איי.פי היו צופים בסרטון (שגם הילד הופיע בו) הם היו רואים את מאלאקה מציג לראווה רובה אם-16 עם כוונת טלסקופית ומכונת ירייה כבדה. הם גם היו שומעים את שיר הרקע בערבית על שאהידים שמתים עבור מקום בגן עדן. על הסרטון הוצג הלוגו של גדודי קסאם.

נראה מוזר שאיי.פי יגדירו את מאלאקה כ״שוטר״ בפני המנויים שלהם בלי לבדוק את העניין. אבל הבעיה מורכבת יותר, ומעלה את השאלה אם הסוכנות בכלל הבדילה במדויק בין אזרחים ללוחמים בתחקיר שלה. אם היא פספסה במקרה של מאלאקה, בכמה מקרים נוספים היא טעתה?

תיקון חבוי

הבעיה עם התמונות לא מסתיימת שם. על פי הפסיכולוגית דר. מדלן לוין שכתבה את הספר ״מדריך להגנת ילדינו מאלימות בתקשורת״, השימוש בילד בן שש העומד על הריסות ביתו הוא ״מניפולציה רגשית שאין לעשותה עם ילדים, משום שהם פגיעים יותר והמטרה היא להגן עליהם, ולא לנצל אותם״. אם התמונה אכן בוימה, כפי שהודתה איי.פי, ״זה מגעיל למדי, משום שיש דרכים רבות להעביר את הפואנטה מבלי לנצל ילד קטן״.

לוין טוענת שהמניפולציה כפולה. ״אין דרך קלה יותר לעשות מניפולציה על קהל מאשר להראות ילדים סובלים. מכיוון שאין הבהרה, בעצם גם הילד נוצל וגם קהל הקוראים״. בראיון ל״ניוזוויק״ אומר הסרן בדימוס ריצ׳ארד קמפ (מפקד לשעבר בצבא בריטניה באפגניסטאן) דבר דומה: ״הישראלים מסבירים את זה אבל אנשים רבים אינם מעוניינים לשמוע, ושום הסבר לא באמת מתקבל כשאתה רואה ילד מת״.

תמונה אחרת מראה את מוחמד אל בייתוני ״על הריסות בית המשפחה במחנה הפליטים נוסרייאת״. על פי איי.פי הבית הותקף על ידי ישראל ב-31 ביולי, והרג ״13 בני אדם משתי משפחות, כולל בנו״. זו אכן טרגדיה, אבל איי.פי אינה מנסה לזהות את הנפגעים. ה״אובזרבר״ הבין מיוסי קופרוואסר, שעד לאחרונה עמד בראש המשרד הישראלי לעניינים אסטרטגים, ש״לפי רשימות הנפגעים של החמאס והרשות הפלסטינית, אף זכר ממשפחת אל בייתוני לא נהרג״, מה שעשוי להצביע על כך שהבן היה לוחם חמאס. אם הוא אכן היה לוחם, המידע הזה היה יכול להסביר מדוע ישראל תקפה את הבית, ואולי גם מדוע היתה התעלמות של הדיירים מ״הקש בגג״.

כל התמונות בכתבה של איי.פי בוימו, המצולמים הועמדו לצורך הצילום. מכיוון שהעובדה הזו לא הוצגה בפני הקוראים, הסוכנות הפרה את כללי האתיקה שלה עצמה. הכללים של איי.פי קיימים כי ללא הסטנדרטים האלו ארגוני חדשות עלולים לשמש כזרועות תעמולה, בין אם מרצון או שלא. הכללים נותנים למנויים ולקוראים את הביטחון שהתמונות והכיתובים מספרים את האמת.

תמונות מבוימות מפרות את התצהיר הברור של איי.פי: ״איננו מביימים או משחזרים מאורעות עבור המצלמה או המיקרופון… איננו מעמידים אנשים מול המצלמה אלא אם מדובר בצילום פורטרט, ובמקרים כאלה אנו מדווחים על כך בכיתוב״. אלה כללי התנהלות בסיסיים של עיתונות.

בתגובה לשאלותינו לצלם קיבלנו מייל ממאיה אלרוזו, עורכת התמונות: ״התמונה המדוברת היא פורטרט מבוים (באנגלית posed) של חאלד מאלאקה, אחד ממספר פורטרטים של פלסטינים שעומדים באתרי בתיהם ההרוסים בעזה. תחת כללי איי.פי, מותר לבקש מהמצולם לעמוד מול המצלמה, ובכיתוב שלנו צריך היה להעיר שבכך מדובר״.

צריך היה, אבל לא עשו זאת. אלרוזו אישרה שכך היה בכל התמונות בכתבה וציינה שבכיתובים בארכיון הכיתוב תוקן. כאן קצת התבלבלנו. ארכיון? הכתבה לא נגנזה בארכיון. שתי הכתבות (המלאה והמקוצרת) נשארו באתר איי.פי נכון לזמן כתיבת שורות אלה. כתבנו לה שוב. ״ביקשתי שהכיתובים באתר התמונות של הסוכנות יעודכנו, וזה מבטיח כיתוב מעודכן באם ייעשה בתמונות שימוש נוסף. בחלקן מצוין שהמצולמים הועמדו מול המצלמה לצורך הצילום, ובאחרות שבהן המצולם הולך או מדבר, מצוין שהמצולם ביקר באתר עם צלם של איי.פי״. התמונות אכן שונו בתגובה לפניותינו, אך לא במצגת התמונות בכתבה, אלא רק באתר התמונות של איי.פי, שבעיקר כלי תקשורת עושים בו שימוש.

מדוע לא נשלח עדכון לכל מנויי איי.פי? ומדוע לא צוין כי ישנו כיתוב מתוקן במצגת התמונות באתר של איי.פי? אין ספק שתיקונים יכולים להיות מביכים, בעיקר אם הם נשלחים למאות מנויים ברחבי העולם שיצטרכו לתקן בעצמם ולהאשים את איי.פי.

אלה רק התמונות. עוד לא הגענו לטקסט, ושם העסק לא משתפר, אלא רק מתדרדר.

הנעה פוליטית

איך התקבל באיי.פי הרעיון לכתבה? מה היה התהליך? יתכן שזה קשור בפסקה שהושמטה מהגרסה המקוצרת של הכתבה, שבה הסוכנות מסבירה ש״בשלבים ההתחלתיים הדיווח של איי.פי הודרך על ידי מרכז אל-מזאן לזכויות אדם, ארגון זכויות אדם בעזה, ועל ידי ארגון זכויות האדם הישראלי ׳בצלם׳, שפרסם נתונים חלקיים על הפצצות בתים וסיפק שמות של משפחות״.

אנו תוהים מדוע התפקיד של שני הארגונים הללו מתואר באופן כה מעורפל, בעיקר משום שלשניהם יש אג׳נדה פוליטית עוינת כלפי המדיניות של ישראל, במיוחד אל מזאן.

המטרה של אל מזאן היא לאסוף חומר גלם ללוחמה משפטית מול ישראל, כלומר להעמיד ישראלים לדין בעוון ״פשעי מלחמה״. המטרה מוצהרת באתר האינטרנט של אל מזאן - לגרור את ישראל לבית הדין הבינלאומי. הארגון לא מסתיר את מטרתו, אבל איי.פי הסתיר אותה. אל מזאן מתייחס לצה״ל כאל ״צבא הכיבוש הישראלי״, הגדרה שמתאימה יותר לבלוג שונא ישראל מאשר לארגון ״זכויות אדם״. האתר רווי בהאשמות של ״רצח״ על ידי הכוחות הישראלים, והוא נותן רושם של ארגון תעמולה ולא כספק עובדות אמינות. על פי ארגון NGO Monitor הירושלמי, הנתונים של אל מזאן לגבי נפגעים אזרחיים הם ״מאוד לא אמינים״.

גם ל״בצלם״, מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים, יש היסטוריה ארוכה של הטיה אנטי-ישראלית. ״׳בצלם׳ עמד בפני ביקורת רצינית על פרשנות שגויה של החוק הבינלאומי, מחקר לא מדויק ונתונים מוטים״, על פי NGO Monitor. יונתן הלוי, חוקר בכיר של איסלם רדיקלי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, אומר על חגי אלעד, מנכ״ל בצלם, שהוא ״תוקף בעקביות את ממשלת ישראל ואת צה״ל ומאשים אותם בפשעי מלחמה מכוונים בהיקף גדול ברצועת עזה״.

לאיי.פי מותר להתעלם מביקורת על אל מזאן ועל ״בצלם״, אבל האם הקוראים לא זכאים לדעת שיש ביקורת כזו? פדרמן מאיי.פי לא רצה להרחיב על תפקיד שני הארגונים הללו בכתבה, ורק אמר ״השגנו רשימות של הפצצות אפשריות של בתים משני ארגוני זכויות אדם״.

מדוע לא נאמר לקוראים של איי.פי שהסוכנות אפשרה לשני ארגונים, שהם רק מעט יותר מזרועות תעמולה פלסטינית, לקבוע מי יהיו המרואיינים שלו לכתבה? בגירסה המקוצרת אין כל התייחסות לשני הארגונים או לאג׳נדה הפוליטית שלהם ונראה שגם בכך מפרה איי.פי את הקוד האתי שלה: ״שקיפות היא קריטית לאמינות שלנו בקרב המנויים וקהל הקוראים״.

פדרמן אומר שאיי.פי ״היתה מוגבלת בגלל שיתוף פעולה מועט משני הצדדים. חמאס סירב למסור את זהות לוחמיו שנהרגו בהפצצות, וצה״ל סירב למסור מידע על מטרות ספציפיות או לומר כמה הפצצות על בתים הוא ביצע״.

זו נקודה הוגנת. אבל ישנם מומחים צבאיים עצמאיים בישראל, עם קשרים לשלטון, שיכלו לשפוך מעט אור על הנושא, און רקורד. איי.פי בחר לפנות לשני ארגונים אנטי-ישראליים, שאחד מהם פועל מעזה שנשלטת על ידי חמאס. קשה להאמין שחמאס היה מאפשר ל״אל מזאן״ לספק מידע שיסתור את התעמולה שלו ושל הרשות הפלסטינית, שטוענת שישראל פוגעת בכוונה באזרחים.

האם הגיוני לסמוך על ״אל מזאן״ שיבדיל בין נפגעים מאש צה״ל לבין נפגעים מאש חמאס? עדו הכט, אנליסט במרכז בגין-סאדאת ללימודים אסטרטגים, מעריך ש-2,500 רקטות ופצמ״רים פלסטינים נורו לאזורי מגורים פלסטינים, בין אם בכוונה או בטעות. המטרה היתה חיילים ישראלים אך התושבים לא הוזהרו, כפי שהוזהרו לפני הפצצות ישראליות. כמה מתוך 247 הבתים שנבדקו בדיווח של איי.פי נפגעו מישראל וכמה מחמאס? איזה תפקיד היה לאל מזאן בהבחנה בין אש חמאס לאש צה״ל? האם הארגון בכלל מוסמך להבחנה כזו?

במהלך המלחמה דווח בהרחבה שחמאס הרתיע עיתונאים, עד כדי מחאה של עיתונאים זרים שמתגוררים בישראל. אם התקשורת המערבית היתה נתונה ללחץ, מה לגבי ארגונים שמתגוררים בשטח שנשלט על ידי חמאס?

צינזור מידע

לנו לא הרשו לדבר עם עיתונאי איי.פי, אבל ראובן ארליך דיבר איתם, וזו לא היתה חוויה נעימה. כמה ימים לפני פרסום הכתבה אחת העיתונאיות, קרין לאוב, התקשרה לארליך, שתיעד במספר תחקירים משלו את הניפוח השיטתי של מספרי נפגעים על ידי חמאס. הוא מצא שחמאס מערפל נתונים גם בגלל בעיות טכניות, וגם כחלק מהתעמולה שלו נגד ישראל. לכן המומחים במכון מאיר עמית בודקים את מקרי המוות אחד-אחד, ויקח חודשים עד שהתוצאות הסופיות יהיו נגישות, אם לא שנים. כרגע, על פי בדיקות חלקיות, היחס בין הרוגים אזרחים לטרוריסטים עומד על כ-1:1. שישה שבועות לפני פרסום הכתבה של איי.פי המרכז פרסם דוח מעודכן שהראה ש-55% מהנפגעים היו לוחמי חמאס. איי.פי לא הזכירו את הדוח הזה, שסותר את הדיווחים השוטפים שלהם במהלך הלחימה על כך שמרבית ההרוגים הם אזרחים.

המכון פרסם שלא ניתן לקבוע את השיוך של כ-25% מההרוגים, ושהמספרים ישתנו עם הזמן, כשהוא יפרסם ממצאים נוספים. אבל אם היחס יישאר, הוא יעמוד על 60:40, כשהמיעוט הוא אזרחים, בדיוק ההפך מהיחס בכתבה של איי.פי שמסתמכת על נתוני האו״ם. ממי מקבל האו״ם את הנתונים? מחמאס.

ארליך, שדיבר עם הכתבת במשך כשעה, מספר שהיא עדכנה אותו לגבי תוצאות הבדיקה ושנראה היה שהיא כבר החליטה מראש. הוא מבסס את המסקנה הזו לא רק על סמך השיחה אלא גם בשל העובדה שהיא ציטטה אותו באופן סלקטיבי, ונמנעה מלצטט אותו בכל מה שסתר את הנראטיב שלה.

היא ציטטה אותו לגבי האמירה שחמאס לא משתמש בנשים כלוחמות. הוא אכן אמר את זה. אבל הוא גם אמר שחמאס מגייס נערים בגיל 15, ואת זה היא לא פרסמה. מדוע? ההסבר הגיוני הוא שזה לא התאים לממצאי הסוכנות שהראו ש״508 הרוגים, מעל 60%, היו ילדים, נשים וגברים מבוגרים, שניתן להניח שהם אזרחים״. ואם נערים לוחמים יקוטלגו כ״לוחמים״ ולא כ״ילדים״, זה יפגע בחישובים שהביאו ל״תחקיר הבלעדי״ של איי.פי.

אוביקטיביות דורשת תיאור הוגן של הצד השני של הסיפור. ארליך תואר בכתבה כ״ספקן לגבי אמינות העדים בעזה, משום שרק מומחים צבאיים בשטח יוכלו לקבוע מה קרה בכל הפצצה״. התיאור הזה לא באמת משקף את מה שנאמר. לפי ארליך, ״הכתבת אמרה שהיא דיברה עם עזתים, ואני אמרתי לה שהמידע שמגיע מעזה נשלט ומנוהל על ידי חמאס״. הוא גם אמר שאי אפשר לבחור מספר הפצצות ולבחון אותן כי באזורי מלחמה אין לדעת אם ההרוגים נפגעו מאש צה״ל או מאש חמאס.

הוא גם הבהיר שעבור בדיקה רצינית צריך יותר מסיפורים ושהמתודולוגיה שלה שגויה. שצריך להכניס משלחת צבאית לעזה שתשב שם שנה ותבחן מקרה אחר מקרה. האמירה הזו לא הופיעה בכתבה. על ה״תחקיר הבלעדי״ של איי.פי אומר ארליך שהוא ״לא רציני״. ״חמאס שולט במידע, כמו שבצפון סוריה דעאש שולט במידע. אנחנו לא משחקים בחצר של מדינה דמוקרטית, שבה אפשר לעשות תחקיר עצמאי״.

ההערות של ארליך מעניינות משום שאיי.פי ספר בין האזרחים ההרוגים ״זכרים בגילאי 16-59 ששמותיהם לא הופיעו בהקשר של קבוצות לחימה בחיפושי אינטרנט או בכרוזים ברחובות שקידשו את הלוחמים״. מה שלא הוזכר בתחקיר הוא עובדה ידועה: חמאס הפך את ההרוגים לכלי נשק, ובאופן קבוע ניפח את המספרים. במאמר שנכתב על כך ב״פורבס״ במהלך הקיץ, גם איי.פי וגם כלי תקשורת אחרים, כולל ה״ניו יורק טיימס״ ו״רויטרס״, פשוט דיקלמו את אמירות חמאס על כך שרוב ההרוגים הם אזרחים.

התעלמות מטקטיקות חמאס

מה היתה המתולוגיה של איי.פי ב״בדיקה״ של 247 התקפות אוויריות על בתים? פדרמן לא התייחס לכך. עם אילו בעיות שיכלו להטות את הממצאים הם התמודדו? גם לכך הוא לא רצה להתייחס. אבל ההשמטה החמורה ביותר בכתבה היא היעדר איזכור של העובדה שחמאס עושה שימוש בילדים-חיילים. זה היה מפריע לנראטיב, ומצביע על כך שיתכן שחלק מהנערים ההרוגים היו לוחמי חמאס.

כל מה שאיי.פי היתה צריכה כדי לגלות את הפרטים הללו הוא גישה לאינטרנט. בדוח של מכון מאיר עמית שפורסם בספטמבר 2014, פחות מחודש לפני שאיי.פי החל ב״תחקיר״, נאמר שנערים בני 15-17 שולבו במערך הטרור, ושילדים ונערים במערכת החינוך של עזה עוברים אימונים צבאיים בבתי ספר ובקיטנות. בדוח היו תמונות של נערים לוחמים. צוין בו מקרה של ילד בן 9 שנהרג כשעזר לדודו, שהיה מפקד בחמאס. חמאס סילף את גיל הילד וטען שהיה בן 24. על קיטנות הלוחמה הללו דווח במספר אמצעי תקשורת, כולל ברויטרס. אבל שום דבר מזה לא נכלל בדיווח של איי.פי.

בתצהיר איי.פי לגבי עקרונות וערכים נאמר ״אנחנו סולדים מאי דיוקים, רשלנות, הטיה או הפרעות״. אבל ספק אם העיקרון הזה יושם בדיווח על עזה. 

פדרמן אמר לנו ש״לצד הכתבה הוסבר שהרג אזרחים תמיד ליווה מלחמות במהלך ההיסטוריה״. אבל מה שנאמר בפועל לצד הכתבה הוא ש״ישראל אינה המדינה היחידה שהרגה אזרחים במלחמות. הרשימה ארוכה, מדרזדן ליפן, מגרוזיה לאלג׳יריה״. לשים את ישראל באותה קטגוריה של יפן, שטבחה במיליוני בני אדם במלחמת העולם השניה, או לצד ההפצצות בדרזדן, זו שערוריה. מחקר של ארגון הבריאות האמריקאי שפורסם ביוני היה שם את הדברים בפרספקטיבה שהיתה יכולה באמת להעשיר את הקוראים. במחקר הובאו נתונים שהראו שאזרחים היוו 85%-90% מההרוגים ב-248 עימותים חמושים בעולם מאז מלחמת העולם השניה.

בקיצור, מה שאיי.פי היתה חייבת לספק בכתבה שלה, היא כל אלטרנטיבה נוספת לפרספקטיבה של חמאס. זה לא שלא היתה נקודת מבט נוספת. היתה, אבל פשוט התעלמו ממנה.

 יכולות מוגבלות

דובר צה״ל לקהילה הבינלאומית, סגן אלוף פיטר לרנר, דיבר גם הוא עם הכתבת במשך שעה. הוא סיפק לה שיחת רקע ארוכה עם מומחה למשפט צבאי. ״לא ראינו שום זכר לשיחות האלו בכתבה של איי.פי״, אומר לרנר. ״שוחחנו גם על הנקודה שחמאס מנפח את מספר ההרוגים כאסטרטגיה. ארגוני טרור עושים זאת כדי למקסם את הלחץ על צבאות לגיטימים״.

הכתבה של איי.פי גם לא התייחסה לטקטיקה שנחשפה בכלי התקשורת, כשדובר חמאס סמי אבו זוהרי הופיע ב״אל אקצה״ וקרא לאזרחים הפלסטינים להפוך את עצמם למגינים אנושיים. שבוע לאחר מכן משרד הפנים של חמאס הפיץ מדריך לפעילים ברשתות החברתיות: ״אל תשכחו לצרף תמיד את המילים ׳אזרח חף מפשע׳ כשאתם מתארים את אלה שנהרגו בהתקפות של ישראל על עזה״, נכתב שם, ״ואל תעלו תמונות של רקטות שנורות ממרכזי ערים לעבר ישראל״.

באוגוסט צה״ל דיווח שגילה מדריך לוחמה עירוני של חמאס, שהתייחס לאזרחים כ״כיסי התנגדות״ שיוצרים בעיות לחיילים ישראלים שמנסים לצמצם הרג אזרחים. במדריך גם מוסבר מדוע חמאס מרוויח כשבתים אזרחיים נהרסים. איי.פי לא דיווחו על כך בתחקיר, למרות שידעו על המדריך. פדרמן הזכיר אותו בכתבה שפורסמה בספטמבר, לאחר שהמלחמה הסתיימה וחודש שלם לאחר שהדבר פורסם בכלי תקשורת אחרים.

כדי לחזק את הטיעון, כתבי איי.פי טענו שהם אספו מאות תעודות פטירה. אבל עידו הכט אומר שתעודות פטירה אינן הוכחה למי שמשתייך לשורות חמאס ומי שלא. הכט לא הופתע מאי-הדיוקים וההטיות בכתבה. הוא גם הדגיש ששלא ברור כמה מההרוגים שאיי.פי מסתמך עליהם נהרגו מאש חמאס ״ידידותית״. קובי מיכאל מהמכון לחקר הבטחון הלאומי אומר שלאונרא יש יכולות מאוד מוגבלות ונתונים רק מהקליניקות והמקלטים של הארגון, בעוד ששאר הנתונים מגיעים אליו מחמאס. ״חמאס גם משקר לגבי מספרי הרוגים כשהוא רוצה להצטייר כמנצח. בעופרת יצוקה חמאס דיווח על 49 הרוגים, כששנה אחר כך הוא הודה שאיבד 600-700 לוחמים״. להערכתו, לפחות 60% מההרוגים בעזה הקיץ לא היו אזרחים.

בחירה שיטתית של מבקרי ישראל

שמרנו את הגרוע ביותר לסוף: הדיווח הטלוויזיוני. כאן איי.פי אפילו לא העמידה פנים שהיא הוגנת. זה לא היה יותר מאשר דיווח על הדיווח של הסוכנות עצמה. הסרטון עלה ליוטיוב ומשם נלקח לאתרי יו.אס.איי טודיי, MSN, האפינגטון פוסט ואחרים. חוקר בכיר מ-Human Rights Watch נראה בו כשהוא אומר שישראל נכשלה לחקור כיאות האשמות של התנהלות בלתי ראויה בעזה. הוא מסכם שגם ישראל וגם חמאס מועדים להישפט בבית הדין הבינלאומי, אבל המסר ברור: ישראל וישראל לבדה נמצאת בסכנה משפטית כעבריינית של פשעי מלחמה.

כמו אל מזאן, גם החוקר (ביל ון אסוולד) בז לישראל ומוטה כלפי יריביה. עמוד הפייסבוק שלו מראה שהוא חבר בשתי קבוצות בלבד. האחת דורשת את שחרורו של פלסטיני שלכאורה נחטף כמזימה של המוסד. השניה קוראת להחרים מוצרים ישראליים.

הבחירה בון אסוולד כדי לדון בפשעי מלחמה של ישראל לכאורה כנגד חמאס, דומה לבחירה בחברת טבק כדי להביע את דעתה לגבי נזקי עישון. כך מגדיר את זה ג׳רלד סטיינברג, שעומד בראש ארגון NGO Monitor. על פי מעקב וניתוח שלו, HRW מתמקד באופן לא פרופורציונלי בגינוי ישראל, באופן שאינו אמין. אפילו המייסד של HRW, רוברט ברנסטיין, חתך את קשריו עם הקבוצה כי חש שהיא אנטי-ישראלית.

הסרטון הציג כותרת ודיווח אודיו שסתרו אפילו את הדוח הכתוב. הכותרת אמרה: ״גוש גדול מהרוגי עזה - אזרחים״. כלומר, איי.פי ניפחה את ממצאיה שכללו רק את הרוגי ההפצצות האוויריות על בתים, והתייחסה לכלל ההרוגים. אין פלא שכלי תקשורת שעשו שימוש בסרטון בחרו בכותרות דומות: ״הפצצות אוויריות של ישראל הרגו בעיקר אזרחים״, כך נמסר ב״כוכבים ופסים״, ב״אל ג׳זירה אמריקה״ וב״סן אנג׳לו סטנדרט טיימס״.

היינו רוצים להאמין שכוונת איי.פי היתה טובה. אבל אחרי שראינו את האופן הסלקטיבי שבו צוטט ארליך ואת הדרך שבה הוצג הסרטון, זה קצת קשה. גם לאור העובדה שאחד מכותבי הדוח, פארס אקראם (לשעבר כתב ה״ניו יורק טיימס״ בעזה), השתמש בתמונה של יאסר ערפאת כתמונת הפרופיל שלו בפייסבוק. ב-2009, לאחר שתקיפה אווירית הרגה את אביו ואת בן דודו, אקראם כתב: ״אני מוצא שזה קשה להבחין בין מה שהישראלים מכנים ׳טרוריסטים׳ לבין טייסים הישראלים. מה ההבדל בין הטייס שפוצץ את אבא שלי לבין חמוש שיורה רקטה קטנה״?

אקראם טוען שלא היו חמושים ליד חוות המשפחה בזמן שאביו ובן דודו נהרגו: ״הישראלים אולי אומרים שהיו שם חמושים, אבל לעולם לא אאמין לזה״.

אקראם זכאי לדעותיו האישיות, והוא יכול להביע אותן בבלוג אישי, אבל הכתיבה הזו מעלה תהיות לגבי רמת האוביקטיביות שלו. כפי שאומר עדו הכט, ״לאקראם אין כל דרך לדעת אם היו לוחמי חמאס או קבוצות טרור אחרות ליד החווה בזמן ההוא, הם לא מסתובבים עם דגלי ענק כדי שיזהו אותם ואת המשגרים שלהם, נהפוך הוא״.

גם דובר צה״ל סותר את אמירותיו של אקראם: חקירה שנעשתה על ידי פיקוד דרום העלתה ש״המטרה המדוברת זוהתה כעמדת תצפית של חמאס שניהלה התקפות נגד צה״ל ולפיכך לא היתה ברירה אלא לתקוף אותה. בשל היכרות עם התנהלות חמאס, צה״ל תכנן מראש את המתקפה כדי להביא את הפגיעה באזרחים למינימום״. כך שיש לתהות לגבי קביעותיו של אקראם שלא היו חמושים באזור. יתכן שהוא עצמו לעולם לא יאמין לזה, כפי שהצהיר, אבל יכול להיות שאחרים יהיו פחות ספקניים.

בתצהיר העקרונות של איי.פי אין פרצות שמוציאות מהכלל את הכתבות על עזה וישראל. העובדה שכתבה כזו ראתה אור מצביעה על מה שנראה כמו כשל סיסטמטי.

מאשימים את ישראל באופן כוזב

יתכן שמדובר בהטיה פוליטית. בכתבה שפורסמה במגזין ״טאבלט״ באוגוסט 2014, עיתונאי לשעבר מאיי.פי צייר תמונה מטרידה על הטיה כזו בדסק הירושלמי של הסוכנות. ״אמנת חמאס, למשל, קוראת לא רק להרס מוחלט של ישראל, אלא לרצח כל היהודים, ומאשימה את היהודים בתכנון המהפכה הצרפתית, המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם. האמנה לא הוזכרה אפילו פעם אחת בכל התקופה שעבדתי באיי.פי״, הוא כתב.

כתב אחר שעבד באיי.פי תקופה ארוכה, מארק לביא, מסר לנו ש״ההעדפה של איי.פי את הצד הפלסטיני היא לא תוצאה של אנטישמיות, אלא העדפה של הצד שנתפס כחלש. ההנחה היא שהפלסטינים אומרים את האמת והישראלים משקרים. סיפורים שלא מתאימים למסגרת הזו פשוט לא מתפרסמים״.

נתנו את הכתבה לסרן ריצ׳ארד קמפ, מפקד הכוחות הבריטים באפגניסטאן לשעבר, שלמד לעומק את הטקטיקות הצבאיות של ישראל בעזה, וזו היתה תגובתו: ״הסיפור של איי.פי מוטה בצורה מזעזעת נגד צה״ל… צה״ל נקט באמצעי זהירות כדי למזער את הנזק האזרחי בעזה יותר מכל צבא אחר בעולם… אבל כלי תקשורת כמו איי.פי, וכן פוליטיקאים, צמרת האו״ם וארגוני זכויות אדם שמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה באופן כוזב, מסתכנים בכך שהדם יהיה על ידיהם. האמירות המוטות נותנות תוקף לטקטיקות של חמאס ומעודדות קבוצות טרור מסביב לעולם להמשיך ואף להעצים את האלימות שלהן. איי.פי ודאי שאינה היחידה שעושה עבודת סיקור גרועה בעזה, וזה גרוע לא רק עבור ישראל, אלא עבור עזה. מעל הכל, זה גרוע עבור מנויי איי.פי ועבור הקוראים״.

חאלד אבו-טועמה, עיתונאי ערבי-ישראלי מוערך שנולד בגדה המערבית, נתן את העצה הזו למדיה הזרה במאמר שכתב ב-2009 על העלמת עין ממעשי חמאס: ״עיתונאים שמפחדים לדווח על האמת לא צריכים לכסות את הסכסוך הערבי-ישראלי. הם צריכים לבקש מהעורכים שלהם לכסות תחומים כמו ספורט או איכות הסביבה. כל עוד עיתונאים כאלה ממשיכים לעבוד באזור, חמאס ירגיש בטוח להמשיך להפציץ כמה מסגדים שירצה ולטבוח בכמה פלסטינים שירצה״.

זו תהיה הכללה מוגזמת לומר שכל הדוח של איי.פי או כל הכיסוי שלו את המזרח התיכון הוא לא אמין, אבל קשה שלא לתהות אם זה מייצג בעיה כללית יותר לגבי סוכנות הידיעות. הדוח שלנו על הכתבה שכנע אותנו שאיי.פי התעלמה מהסטנדרטים שלה עצמה בצורה בוטה מדי, מכדי שנחשוב שזה מקרי.

לסיכום: תחקירים על התחקירנים

ריצ׳ארד בהר וגארי וייס הם עיתונאי תחקיר ותיקים שזכו בעשרות פרסים. וייס הוא חלק ממערכת ״ביזנסוויק״, בהר ב״פורבס״. לאורך השנים הם גילו ששניהם מאוכזבים מהכיסוי העיתונאי הבעייתי במזרח התיכון, עד שהגיעו מים עד נפש. הם החליטו להקים מיזם עיתונאי חדש, ללא מטרות רווח, ולערוך תחקירים על הכיסוי העיתונאי במזה״ת. זהו התחקיר הראשון שעמו נחשף המיזם, ומתוכננים רבים אחרים, בהתאם לכמות התרומות שיצליחו להשיג. השאיפה שלהם היא להגיע לצוות של כמה עשרות עיתונאים ממקומות שונים בעולם. ה-Mideast Reporter הוא שם זמני למיזם, שמטרתו לשנות את מציאות העיתונות הגרועה שהפכה לנורמה באזור.

הכוונה היא להגיע למדינות רבות ולתרגם את התחקירים לעברית, ערבית, צרפתית, ספרדית, רוסית, פרסית ועוד. המוצר יהיה עיתונאי טהור, ללא תעמולה או הטיה. למיזם יש צוות מייעץ עם דמויות מובילות מתחום המדיה, העסקים והמלכ״רים, וביניהם עוה״ד ברוק גולשטיין שנלחם בפוליטיזציה של זכויות אדם, וגם העיתונאי הישראלי בן דרור ימיני.

הרעיון הוא להראות במעשים מהי עיתונות טובה, כפי שנעשה בתחקיר זה, משום שנראה שהכללים הבסיסיים נשכחו. חלק מהתחקירים ייכתבו על ידיהם ואת חלקם הם יערכו (לשניהם גם ניסיון בעריכה). הרעיון אינו להשמיץ, אלא להחזיר את האתיקה והביקורת העצמית לכיסוי. ״השאיפה שלנו היא להחזיר את הסיקור המקצועי ובכך להשפיע על השיח שיהיה הוגן ומאוזן יותר״, הם אומרים.