הקרב האחרון של ערן: האח הצעיר מנציח בפייסבוק את אחיו שנפל

תמונה בשחור־לבן שכמו מנציחה את רגע המוות: טנק של צה״ל, מפלצת פלדה דוממת, שקנהו מופנה לכיוונו של טנק סורי העומד במרחק 50 מטרים בלבד. בטנק חור גדול שנוצר מפגיעת פגז סורי ונפער בין הצריח לחזית הטנק. כאן, ברמת הגולן, במוצ"ש 6 באוקטובר 1973, היום הראשון למלחמת יום כיפור, התנהל קרב פנים אל פנים מטווח אפס בין טנקים של צה"ל לבין השריון הסורי. כאן מצא את מותו סגן ערן אברוצקי, שנהרג עם כל אנשי צוותו.

את התמונה צילם אחיו, אלוף במיל' דורון אלמוג, שיצא בעיצומם של הקרבות בגולן לחפש את אחיו. עשרות שנים שכבו במגירה צילומי הטנקים הפגועים. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיצוין השבוע העלה אותן רותם אברוצקי, האח הצעיר של ערן ודורון, לפייסבוק.

"באוקטובר 1973 לא היו טלפונים סלולריים. למרות זאת, הלוחמים בסיני ובגולן מצאו דרכים שונות ומגוונות לשלוח דרישת שלום הביתה, להשמיע אות חיים", משחזר רותם, "ערן שלנו לא התקשר ולא שלח דרישת שלום. הוא לא היה ברשימות הפצועים וגם לא ברשימות החללים. בדיוק אז אחי דורון שב הביתה מסיני, ויחד עם אבא והדוד עמירם הם נסעו לרמת הגולן, כדי לחפשו בעצמם.

"כשהגיעו לאזור ג'וחדר, הטנקים השרופים והחפצים האישיים של ערן, שהתפזרו מסביב לטנק המפויח, אמרו הכול. שני סרטי אגפא בשחור־לבן, 51 תמונות שדורון צילם במצלמת הפנטקס הישנה, והן כולן זכורות, אחת־אחת, מכל זווית", הוא אומר בעצב.

 ערן אברוצקי ז"ל (מימין) שנהרג ביום הכיפורים בתמונה עם אחיו דורון אלמוג (משמאל)
 

"מגיל שלוש אני מביט בהן, ועכשיו, אחרי 24 שנים שבהן שמרתי על הנגטיבים המקוריים מכל משמר, סרקתי את כל הפריימים והעליתי לפייסבוק כדי שיישמרו לעד. הטנקים האלה מספרים את סיפור הקרב האחרון של ערן וחבריו, אבל לא רק שלהם. בשנים הרבות שחלפו מאז, ובמיוחד בשל עבודתי העיתונאית, ביקרתי בהרבה בתים שגם בהם היו תמונות של טנקים - והם כולם היו שרופים ומפורקים".

הכאב, מספר רותם, לא נעשה קל יותר עם השנים. הוא חד כתער ומלווה אותו יום־יום. "אומרים שיום הזיכרון נועד לאבל קולקטיבי, אבל האבל תמיד יישאר אישי, תמיד יישאר אבלה של המשפחה שחיה את היגון".

אלוף במיל' דורון אלמוג־אברוצקי סיפר: "במלחמת יום כיפור הייתי מ"פ צנחנים בסיני. לקראת סוף המלחמה התקשרתי הביתה, ודבר ראשון שאלתי מה עם ערן. אמא אמרה לי:  'אין לנו ערן יותר'. היא סיפרה שראש אכ"א, שמוליק אייל, שהיה שכן שלנו, הביא את הדסקית של ערן וסיפר שהוא נהרג בגולן".

דורון נשלח הביתה, והחליט להגיע לגולן ולבדוק מה עלה בגורל אחיו. "הייתה אי־ודאות בזיהוי", הוא מסביר, "משום שדמו של הטען־קשר שנהרג נספג בבגדיו של ערן ולא היו בטוחים שזה הוא".

כשהם נעים בין תקווה לייאוש יצאו דורון ואביו מתי לרמת הגולן. "שחזרתי את כל תנועותיו של ערן מרגע שפרצה המלחמה, וכך הגעתי אל שדה הקרב שבו נפל. מצאתי את הטנק הפגוע שלו, שחטף פגיעה ישירה של פגז סורי מטנק שנמצא 50 מטר מולו. בסמוך לטנק היו כמה חפצים אישיים של ערן ובהם מכונת הגילוח והבגדים המפויחים שלו. באותו רגע הבנתי, ערן איננו עוד".

מהפגיעה בטנק נפצע ערן, שעמד חשוף בצריח, והועף כמה מטרים מחוץ לטנק. הוא שכב שם מדמם עד שמת מפצעיו. גופתו חולצה מהשטח רק כעבור שבוע וחצי. דורון אלמוג לא סולח לעצמו על כך. בשירותו בצנחנים, הוא גדל על האתוס שלא משאירים פצועים מאחור. אחיו, כך הוא חש בכאב, ננטש. "אחי דימם שם למוות ואני לא הייתי לידו להצילו". 

42 שנים כמו תלמים ארוכים של אדמה פצועה, כמו פקעת בצל העוטה שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה. והזיכרון הצורב מכל מצוי בלב הפקעת, עטוף בשכבות השנים, מדמם כמו טיפות דמך, על אדמת הבזלת הבוערת של רמת הגולן.

ואתה שוכב פצוע ושותת, עטוף בסרבל שיריונאים, נאנק ומתייסר אל מול הטנקים הבוערים, אוחז בציפורניך בסלעי הבזלת השחורה, זוחל, מתפלל ומייחל לעזרה.

השניות מצטרפות לדקות אינסופיות, כמו תלמים ארוכים של אדמה פצועה. ואני שוכב מדמם לידך, עטוף בשכבות השנים,מנסה בכל כוחי להוציא אותך מהתופת לעוד פעימת חיים אחת.

סרבל השריונאים הופך לסרבל תכריכים, ודופק לבך הגווע פועם בעוצמה בתוכי. ושניות חייך האחרונות הופכות לשנים,כמו תלמים ארוכים של אדמה פצועה,כמו פקעת הבצל העוטה שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה, עד אשר רגשי האשם, יתפוגגו לתוך האדמה.