יום הזיכרון הראשון שלנו: החברות של החללים מנסות להמשיך בחייהן

יום ההולדת היווה רגע של שכחה עבור אלה. למחרת היא התעוררה רועדת אל הפיכחון הצורב. המועקה המכבידה בבטן הזכירה לה כי את יום הזיכרון הקרוב היא תציין לראשונה כחלק ממשפחת השכול. אלה תעמוד בדומייה בעת הצפירה ותתרכז באבל הפרטי שלה, בתחושת ההחמצה, בשבע שנות חברות שנמוגו במחי מטען חבלה אחד שהטמין חמאס בעזה.

את מצבה של אלה מכירה על בשרה גם צליל עורי. רגע לפני האירוסים איבדה בקרבות של צוק איתן את בן זוגה, סרן דמיטרי (דימה) לויטס, שנהרג מירי צלף. גם לה זו תהיה השנה הראשונה שבה האבל הפרטי שלה יהפוך לנחלת הכלל. בחודשים האחרונים כמו ניסתה לדחות את הקץ, הטביעה את עצמה לדעת בלימודים, בעבודות ובמבחנים. אלא שהבלבול אינו מניח. היא עדיין אינה בטוחה אם ראוי לציין את היום הקשה הזה בהר הרצל, שבו קבור דימה, או שמא לקחת חלק בטקס של קיבוץ מרום גולן, המקום שבו התגוררו יחד ובו תכננו את חייהם המשותפים כזוג נשוי.

את צליל ואלה הפגשנו בעיצומו של המבצע, זמן קצר לאחר שהטרגדיה הכתה בהן במלוא העוצמה. שתי צעירות, מרשימות ומאוהבות, שהיה כפסע בינן לבין האירוסים והחתונה שאותם תכננו תקופה ארוכה. הן לא זכו ללבוש לבן, אלא נאלצו לעטות שחורים. במקום לצעוד זוהרות אל החופה, כשלו רגליהן בהליכה אחר הארון. שתיהן הפכו בעל כורחן לאלמנות ללא טבעת.

צליל ואלה, בשנות ה-20 המוקדמות לחייהן, בגרו באחת לאחר מותו של בן זוגן. במשך חודשים הביטו על העולם דרך משקפיים כהים ותרו אחר נחמה. ללא לאות נלחמה אלה על התודעה הציבורית, ופנתה לכל גוף, אתר או תחנת רדיו שציינו כי פז השאיר אחריו הורים ואחים, אך אותה שכחו להזכיר. צליל הסתגרה בלילות בדירה המשותפת ובהתה באלבומי התמונות שוב ושוב. ואז הגיעו הבחירות. לכאב שסירב להרפות התווספו תחושות תסכול וכעס עצור. בעוד רוב העם התייחס לריצה אחר הכיסא כאל מערכת של השמצות והבטחות ריקות מתוכן, מבחינת שתיהן התאפיינו הבחירות האחרונות בשכחה.

אלה בר. "בלב אמרתי לו ׳פז, קום', אבל הוא לא קם״. צילום: רענן כהן

"כאילו לא הייתה כאן מלחמה לפני תשעה חודשים ולחללים אין משמעות״, אומרת אלה בכאב. ״לקח קצת זמן עד שהבנתי, שזה אנחנו, העם. שכחנו כל כך מהר, עד שמפחיד לחשוב כמה קל יהיה למנהיגים שלנו לחזור על מלחמה נוספת כזו. החללים לא היו חלק ממצע הבחירות ולא היוו שום קריטריון להצבעה. כשעמדתי בקלפי עם הפתק ביד, רק קיוויתי שמה שאני עוברת עכשיו, לא יקרה בקרוב לחברות אחרות".

אלה בר, קיבוצניקית מעין דור, ופז אליהו, קצין צנחנים מקיבוץ עברון, ניהלו מערכת יחסים יוצאת דופן לגילם. הם הכירו זה את זה בכיתה ט' בסמינר של הצופים, והתאהבו מיד. מבחינת הסביבה זו הייתה אהבת נעורים, אולם פז ואלה החזיקו מעמד כמעט שבע שנים, וביחד תכננו את יום האירוסים, את מקום החתונה ואת שמות ארבעת ילדיהם העתידיים. כשהתגייסו לצבא, עברו להתגורר יחד בדירה קטנה בעברון, ונפגשו בעיקר בסופי השבוע.

ב-23 ביולי 2014, כחודש לפני שחגגו שבע שנות חברות צמודה, התרסקו תוכניותיה של אלה. הצוות שעליו פיקד פז עסק בחישוף מנהרות ברצועת עזה, ומצא כי מאחד הבתים יוצאת מחילה לכיוון שטח ישראל. לאחר שכשלו ניסיונותיו של הכוח לפרוץ את קיר המבנה, חזר פז על עקבותיו כדי להביא חומר נפץ נוסף. אלא שבדרכו הפעיל חמאס מטען רב עוצמה שהוטמן בקרקע, ופז נהרג ביחד עם שניים מחייליו.
 

לאחר מותו הרגישה אלה כי היא חייבת לסגור מעגל עם פז, משום שהשיחה האחרונה ביניהם הייתה שגרתית, ללא מילות סיכום. היא רק ביקשה שישמור על עצמו והם החליפו מילות אהבה כרגיל. למרות הקושי העצום, ביקשה לחזות באהובה בחדר הטהרה, כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה ולתמיד. ״קיוויתי שהוא יתעורר״, רועד קולה. ״הוא שכב בחדר המתים ונראה ישן. הייתה לו רק מכה קטנה בראש. בלב אמרתי לו ׳פז, קום', אבל הוא לא קם״.
 

מאז אלה מנסה להחזיר את חייה למסלולם, ללא הצלחה יתרה. היא עזבה את עבודתה וחזרה לבית הוריה. את יום השנה לחברות עם פז העבירה בבית הקברות עם זר פרחים ביד. ״הפעם הוא היה בבית בניגוד לשנים קודמות, שבהן דחינו את החגיגות בגלל השירות הצבאי״, אומרת אלה בשקט. ״לא טיילנו בטבע כמו שאהבנו, אבל כמו בכל אירוע כתבתי לו מכתב והקראתי לו אותו ליד הקבר. היינו רק שנינו וסיפרתי לפז כמה אני אוהבת אותו, ושאני מקווה שטוב לו. אני עדיין לא כל כך יודעת איך ממשיכים מכאן, כי כל החלטה שקיבלתי מגיל 14 הייתה ביחד איתו".
 

אלה נראית מעט אבודה בתוך האבל העצום העוטף אותה עדיין. בתחילה מצאה עבודה כגננת בפעוטון של הקיבוץ, אולם פרשה כעבור זמן קצר. ״חשבתי שיהיה לי קל, כי לפני הצבא עבדתי עם ילדים, אבל מצאתי את עצמי בוכה רוב הזמן", היא מספרת. "ההורים של הילדים רצו לעזור לי, היו אמפתיים, אבל פשוט לא יכולתי. מצאתי את עצמי במלחמה כי רציתי את ההכרה כמי שהייתה חברה שלו. כתבתי לכל מי שמחק אותי מהחיים שלו כאילו לא הייתי משמעותית עבורו. רק הרב לאו שלח 'שנה טובה' להורים של פז והזכיר גם את השם שלי. גם המג״ד של פז, שמתגורר בקיבוץ, דאג לעדכן אותי כשחילקו אותות לחללים. לולא ההורים של פז, שהוזמנו לטקס הממלכתי, לא הייתי יודעת על כך״.

כחמישה חודשים לאחר מותו של פז, כשהרגישה שאינה מסוגלת להתמודד יותר, ברחה אלה להודו. היא עלתה למטוס לטיול בן שלושה חודשים עם חברים, וחזרה רק לפני כשלושה שבועות בעקבות הבחירות וכדי לקחת חלק ביום הזיכרון. ״הרגשתי שאני צריכה לנשום ולשחרר קצת״, היא אומרת. ״לא יכולתי לחגוג את יום ההולדת ה-23 בלי פז. הוא נשאר בן 22 ולא יגדל איתי יותר. גם הרגשתי שמסתכלים עלי קצת מוזר על כך שלא חזרתי לעבודה ושאין לי ראש לצאת ללימודים״.
 

״הוא היה איתי לכל אורך הדרך. שאלתי אותו בלב היכן הוא, האם טוב לו עכשיו, והאם הוא עדיין אוהב אותי. היו רגעים שממש הרגשתי אותו לידי. הטיול היה כמו סימן שאלה אחד גדול. מה היה קורה אם, מה יקרה איתי, איך אמשיך. שם הבנתי, במקום הרציונלי במוח, שמתישהו אני אחזור ליהנות מהחיים ואראה בהם טעם, אבל אין לי מושג מתי זה יקרה. זה מרגיש לי רחוק מאוד כרגע. אפילו שהטיול להודו נועד לאפשר לי להתנתק קצת, לא התאפקתי ושלחתי משם הודעה לדף הפייסבוק לזכרם של חללי צוק איתן. מחיתי על כך שלא הזכירו אותי כחברתו. האמת, נמאס לי להילחם על מקומי. הפנמתי שהעובדה שחייתי איתו מגיל 18 אינה נחשבת בעיני המדינה״.
 

במדינה הרחוקה, בעת הניסיון להתנתק מהמציאות המרה, החלה לחלום על פז. ״בחלום הראשון היינו במטבח של הדירה בעברון״, היא נזכרת. ״פז בישל וצחק על הדרך שבה אני חותכת את הירקות, כמו שעשה תמיד. הוא היה כל כך מוחשי עד שחשבתי שזה אמיתי. החלומות הבאים נראו אחרת, וכולם היו סביב פרידה. כאילו פז בחיים ואני לא מבינה למה הוא עוזב אותי. בטיול ניסיתי להתמודד עם חוסר ההיגיון שבחוסר שלו. ברור לי שהלב שלי עדיין מלא בפז״.
 

״ישבתי עם החברים בגסטהאוס. לקראת 22:30 בלילה שמענו מרחוק רעש של זיקוקים. חיפשנו אותם ולא מצאנו, ואז אמרתי לחברה שלי שנורא בא לי שיהיו גם כאן לכבוד יום ההולדת שלי. אחרי רבע שעה התחיל פתאום מופע זיקוקים לידינו. הרגשתי שפז איתי. כאילו הוא שמע אותי ושלח לי מתנה ליום ההולדת״.
 

״לא ממש. החיים שלי היו מתוכננים. האירוסים, החתונה, החיים עם פז, ועכשיו הכל פתוח. אין לי מושג איך ייראה המחר. בינתיים הקמתי חומוסייה קטנה, ביחד עם חברה, אבל המקום פתוח רק בימי שבת. חוץ מזה אני מגיעה כל שבוע לפגישה עם עמותת החברות של חללי צה״ל, שם אני שומעת על ההתמודדויות של האחרות ולומדת איך לחזור לעצמי. עדיין לא נכנסתי לדירה שבה התגוררנו יחד, ולא קל לי לראות את החברים של פז משתחררים, יוצאים ללימודים, והוא נמצא בקבר. זו הסיבה שהיה לי קשה לראות איך נבחרי הציבור שלנו עסוקים במלחמה על הכיסא, אבל לא טורחים להזכיר את החללים שנלחמו עבורנו בקיץ האחרון״.
 

״כל יום הוא בשבילי יום הזיכרון, אבל קשה לי לקלוט שהשנה, כשתישמע הצפירה, אני אעמוד בשביל החבר שלי. זה לא משהו שנתפס, ואני עדיין מנסה לעכל שזה כבר לא האסון הפרטי שלי, אלא של כל המדינה״.
 

״אני מאמינה שגם במקום שבו פז נמצא, כולם אוהבים אותו. אני מתייחסת אליו כאילו הוא עדיין בחיים, וביקשתי בלב שימשיך לשאוף גבוה, שימשיך לחלום ושיחייך את החיוך הגדול והיפה שלו״.

תחושת החמיצות שליוותה את אלה בקלפי, הייתה גם נחלתה של צליל עורי. מאז שדימה נהרג היא מתאמצת בכל כוחה כדי לחזור לשגרה ולזרוק הצדה תופעות מעיקות. לימודי האדריכלות ועיצוב הפנים גובים את כל זמנה, ולמרות הקושי העצום חזרה צליל לדירה בקיבוץ מרום גולן, שאותה עיצבה ביחד עם דימה ובה בחרו את טבעת האירוסים שהייתה אמורה לקבל.
 

הקשר בין דימה לצליל (24) החל במהלך שירותם הצבאי. הוא היה אז סגן מפקד פלוגה, היא פקידה פלוגתית. האהבה שררה ביניהם גם לאחר שהשתחררה, ונמשכה כחמש שנים, אולם נגדעה ברגע אחד ב-22 ביולי 2014. במהלך הקרבות בשכונת שג׳אעייה יצא מההריסות צלף של חמאס, ובחסות האבק והעשן כיוון את נשקו לחרך שבין צריח הטנק לכיפת המפקד, ופגע בראשו של דימה. המ״פ המוערך, שהיה אמור להתקדם לתפקיד סמג״ד לאחר המבצע, נהרג במקום.
 

למרות מאמציה של צליל שלא להתרסק, הצליח תאריך יום הזיכרון המתקרב לטלטל אותה שוב. ״פתאום אני קולטת שאעמוד בראש מורכן למען האהוב שלי והנפש התאומה שלי״, היא אומרת. ״זה מכה בי בימים האחרונים וקשה לי לישון בלילות. אני לא קולטת שהיום הקשה הזה קשור עכשיו אלי אישית.

כמובן שלא קיבלתי הזמנה לטקס הרשמי בהר הרצל, אבל אין לי יותר כוח להילחם על המקום שלי, כמו שעשיתי בלוויה ובשבעה. גם ככה אני מעדיפה את הטקס שבקיבוץ, כי זה המקום שבו אני מרגישה את דימה. כאן גרנו ופה טיילנו, אלה הנופים שלנו, המצפים שביקרנו בהם בדרום הגולן. גם לטקס שאמור להיות בכיכר רבין בתל אביב, ובו בחרו בדימה כאחד משבעת החיילים שיוזכרו, אני לא מתכוונת ללכת בגלל אותן הסיבות. היום אני חושבת פחות על המעמד האישי שלי, וחשובה לי בעיקר המודעות הציבורית לחברות השכולות״.

צליל לעולם לא תשכח כיצד בעת מסע הלוויה של דימה, רגע לפני שהגיעו אל חלקת הקבר, הדפה אותה יד אנונימית החוצה. קול תקיף הודיע לה כי רק למשפחה הקרובה מותר לעבור. בכוחות אחרונים הצליחה צליל להידחף למתחם הסגור, מבליעה את עלבונה בתוך מסך הדמעות ששטף את פניה.
 

״עבר חודש מאז שדימה נהרג עד שהסכמתי לחזור אליה. זה היה רגע מאוד קשה. אחר כך מסרתי את החפצים שלו להוריו והשארתי לעצמי כמה חולצות. כל הדירה הזו היא דימה, גם התמונות שתלינו יחד על הקיר. רק את הספה החלפתי, כי זה משהו שרצינו לעשות יחד״.
 

״ברגעים שלי עם עצמי, בדקות שבהן אני לא עסוקה עד אפיסת כוחות. כשאני חושבת על טולי, ככה קראנו אחד לשני, אני מדברת אליו ומספרת לו מה שעובר עלי. החלטתי גם לכתוב לו מכתבים, אבל הם למגירה בלבד. זהו סוג של תרפיה עבורי. אין לי למי לספר על הדברים ששוחחתי עם דימה, אז אני מספרת לו על הנייר״.
 

״אני עם הרגליים על הקרקע ולא מכניסה את עצמי לסרטים כאילו דימה ישוב, אבל כאן בדירה יש תחושה שהוא נוכח. זו הסיבה שאני לא חוששת לישון לבד. הלילות הראשונים היו קשים מאוד וחלמתי על דימה המון. עד עכשיו אני חולמת עליו לפחות פעם או פעמיים בשבוע, והוא תמיד מאוד מוחשי. בחלום הראשון הוא היה בדרכו הביתה על מדים, וזה היה כל כך אמיתי עד שרצתי בהיסטריה לאחותי.

בחלומות האחרים דימה מחזיק לי את הידיים, אומר לי שהוא שומר עלי ומבקש שאמשיך לחייך. עם הזמן הבנתי שזה סוג של מסר ממנו, ואני מחכה שהוא יופיע בחלומות כי זה ממלא את המצברים שלי וגורם לי לשנות את הגישה. במקום להסתכל באלבום התמונות שלנו ולבכות, אני מחייכת. דימה הוא דמות של הערצה, לא של בכי. הוא היווה שיעור משמעותי בחיים שלי, ואני מנסה למצוא את החיוב. הוא היה מתנה, ואני שמחה על כל דקה ושנייה שלנו יחד. לצערי, הקשר בינינו הסתיים בצורה טרגית, ואני צרי¬כה למצוא את הדרך להמשיך הלאה״.
 

״לא, אבל אני נותנת לזמן לעשות את שלו. אני בעיקר מנסה שלא לשקוע. אחד הדברים הנוראים בחוסר שלו הוא המגע הגופני. אני מנסה לשחזר אותו בראש שלי, כי אין לי אותו יותר. גם הריח שלו הוא רק בזיכרון ולא מוחשי, וזה גורם לי להרגיש חשופה. במקביל אני מנסה שלא לחשוב מה היה קורה אילו. כן, תחושת ההחמצה על האירוסין שלא התקיימו לבסוף עדיין קיימת, אבל אני מנסה למצוא גם בזה את החיוב. דימה הוא כמו ארגז הכלים שלי. האהבה שלנו נתנה לי את הכישורים לצאת לחיים ואני צריכה ללמוד להשתמש בהם״.

התקדים המשפטי