ערכה: גלית עדות
למרדכי (מוטי) לוי ז״ל מאמו, זהבה בן שבת



"חייל הלך להרי לבנון
בגאווה בראש מורם ובגאון
מלמעלה צפה ונשא חלום
כי יבוא ביום בו יבוא השלום
כך הרהר החייל בלבו זאת הייתה תקוותו
כל הכיתה עלתה על הנגמ״ש
בסתר שמרו כל אחד, את אשר חש
ובלבו תקווה אחת
לחזור הביתה ביחד
אי שם מצפה לו אמא
והוא תמיד ברשימה
ראשון לצאת לקרב
שהפעם ממנו לא שב"
רב״ט מרדכי (מוטי) לוי נולד ב-1963 במגדיאל ולמד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. ב-1980 נסע מרדכי עם משפחתו לארצות הברית, שם סיים בהצטיינות את לימודיו בקולג' בניו אורלינס, והחליט לשוב לארץ ולמלא את חובתו לעמו ולארצו, ולהתגייס.
הפצרות מוריו וחבריו לא עזרו - הוא ראה את מקומו בישראל. ב־1983 חזר ארצה והתקבל לקורס טיס. כאשר התברר לו כי הוא מיועד להיות טייס מסוק, ולא טייס קרב, כפי שביקש, פרש מהקורס והתנדב להנדסה קרבית, שם הצטיין בתפקידו.
הוא נפל ב-3 בנובמבר 1983 במהלך אחת הפעולות שבהן השתתף במלחמת שלום הגליל. בן 20 היה בנופלו.
לאלעד גרנדיר ז״ל, מאמא ברוריה גרנדיר




30.7.09
אלעדי בננו יקירנו,
בשילוב מפלצתי של אבל, חורבן לאומי ופרטי הלכת מאיתנו לבלי שוב, ואתה בן 21 אביבים בלבד.
קשה, קשה מאוד לקבל כי אתה כבר לא איתנו.
הכאב, היגון והגעגועים, אוי הגעגועים - אינם מרפים.
הם מתעצמים וגוברים והם לובשים צורות שונות ומשונות. הם באים ומופיעים בכל מצב, הם באים בערב, הם מופיעים בלילה והם מתגברים באשמורת האופל בבוקר - זמן שבו המציאות טופחת שוב ושוב על שכמנו באכזריות אין קץ.
תמונתך וזיו עלומיך אינם משים לרגע. בנשמתנו חי אתה, ורק המחשבה הנוראה מכל כי ילד היית וגם נשארת - מצמררת, חותכת וחודרת לתוכנו בצריבה מלובנת וללא הפסק.

אין נחמה לאובדנך גם לא בידי כל צבא השמיים.
תהיה נשמתך, בן, צרורה בצרור עזי הנפש ודרך שער הנופלים תלך ותנוח בשלום על משכבך, ילד יפה תואר.
אוהבים אותך אהבת נפש עזה שלא תכלה.
עידו, איתן, אמא ואבא החצויים.
כן, אלעדי, זהו חלק מההספד שאבא אמר לפני שבע שנים עת הבאנו אותך למנוחת עולמים.
והיום - ט' באב תשס״ט ואנו כולנו כאן לידך, אזכרה ראשונה בלי אבא. היום אבא נמצא לידך מחבק באהבה את כתפיך החזקות ושניכם חברים כל כך.

כן, אלעדי, בני אהובי יקירי, הארץ רעשה בשנית. בלתי נתפס. אני בטוחה שגם אתה הצטרפת לכוח הלוחם במלחמה הקשה והאמיצה במחלה הנבזית שפקדה את אבא. אבא לחם בגבורה עילאית ועל כך היית בטח מאוד גאה בו.
אבא כל כך התגעגע אליך וכאב אובדנך ליווה אותה עד יומו האחרון, אבל ככל שדיבר עליך היה גאה בך ועיניו ברקו כשהזכיר את שמך - ״גאווה משולבת בעצב - מנוול ויוקד על הנורא והקשה מכל שהגיע לפתחינו״, היה אומר.
טיפטיפונת קטנה של נחמה אני מוצאת במחשבה שאתם נמצאים יחד במקום הכי טוב וזוכים למנוחה, שלווה והרבה אהבה.
שלחתי עם אבא מיליוני חיבוקים ונשיקות, ילד שלי, ואני מצפה לכם בחלומותי.
אני מבטיחה שאנחנו - איתן, עידו ואני - נמשיך בדרככם.
הגעגועים כאן פולחים את נפשי ללא רחם.
באהבת אין קץ
שלך לנצח,
אמא
סגן אלעד גרנדיר ז״ל נולד ב-1981 בחיפה. בסוף יולי 1999 התגייס לצה״ל והצטרף לגדוד ״נחשון״. לאחר הטירונות יצא לקורס מ״כים, ובזכות הצטיינותו יצא לקורס קצינים מוקדם. הוא שימש כמפקד מחלקה שהוביל את חייליו בלחימה בטרור נגד חוליות מפגעים.
 
ב־17 ביולי 2002 נפל בקרב בעמנואל: הוא הוביל את מחלקתו למרדף אחר חוליית מחבלים שביצעה יום קודם לכן פיגוע בעמנואל, שגבה שבעה קורבנות ופצועים רבים. במקום התנהלו חילופי אש קשים, ובמהלכם נהרג אלעד ונפצעו שלושה חיילים. בן 21 היה במותו.
לסא׳׳ל דב (ברי) הררי ז״ל, מג״ד 920, מסא״ל אורי חגי


״אתה מרגיש מוכן לקבל את הפיקוד על הגרור?״, את המילים אלה אמר לי ברי באימון החטיבתי שקדם לתעסוקה המבצעית בשנת 2010, שבה נפל. אני זוכר בעיקר את הקושי שלו לדבר על זה, את הכאב שלו באותה שיחה, כשדיברנו על כך שהוא לא יפקד על הגדוד יותר. לא ידעתי אז כמה משמעות תהיה למילים הללו כמה חודשים אחר כך.

הוא הרגיש כאילו הולכים לקרוע ממנו חלק ושהוא לא מוכן לכך עדיין. לצערי הרב לא הגענו למעמד החלפת פיקוד זה. ב-3 באוגוסט 2010, נפל ברי כשהוא מפקד ומוביל פעילות מבצעית של הגדוד בהגנה על גבול הצפון, בחילופי אש עם כוחות צבא לבנון.

כמג"ד מילואים, אחד האתגרים המרכזיים הוא לשמור על תחושת השייכות של החיילים לגדוד ואת רוח ההתנדבות. מערך המילואים נשען תמיד על ערכי התנדבות ותרומה. אלו המחליטים לשרת במשימות פיקוד ולחימה עושים זאת מתוך ערכי שליחות ואהבת הארץ, והם מטובי בניה של החברה בישראל. ברי היה דוגמה ומופת לאלו שבחרו בדרך זו. הנכונות והמסירות שלו להיקרא ולהיקרע כל פעם מחדש מהעבודה, ובעיקר מחיי המשפחה, היו סוג מיוחד של מחויבות ותחושה עמוקה של שייכות ואחריות על פקודיו בגדוד ושל הגנה על המדינה.

הנתינה לזולת בצניעות ובסתר הייתה דרך חיים בשביל ברי. אחרי מותו נדהמנו לגלות את כמות המעשים והנתינה שלו לאחרים; בין השאר, מדי שנה היה בונה ברי סוכות למשפחות שאינן יכולות לעשות זאת מסיבה כזו או אחרת, ומעניק להם את הזכות לשבת בסוכה.

לאחר מותו, כשנחשפנו למעשים, לקחו על עצמם חיילי הגדוד להמשיך בדרכו. מדי שנה יוצאים חיילים מהגדוד לסייע לאביו ואחיו של ברי בבניית סוכות ובכך לשמר את המסורת של ברי, שהייתה גם חלק ממפעל חייו. לפני כשנה נחנך מצפה לזכרו של ברי בטיילת בנתניה,שהסממנים בו מספרים את סיפור חייו: תצפית ותקווה לציונות ולארץ ישראל היפה, תצפית לאנשים שעושים למען האחר מתוך אהבת הזולת, וכל זאת בצנעה ובענווה.

ככה אני זוכר את ברי, וככה נזכור אותו כולנו: אדם עם לב זהב שנותן מעצמו למען הזולת ללא גבולות, ושם את טובת עצמו אחרונה בסדר העדיפויות. בתקופה שבה השירות בצבא הסדיר ובמילואים אינו נחלת הכלל, ברי הוא בעיני מקור לחינוך לערכים שבהם האמין ולאורם פעל: אהבת הארץ, מסירות, רעות ועזרה לזולת. אנחנו בגדוד מתחייבים להמשיך לפעול לאורם.
סא״ל דב (ברי) הררי ז״ל נולד ב־1965 בנתניה ובסוף יולי 1983 התגייס לצה״ל. הוא שירת בחיל רגלים, ובמהלך שירותו עבר קורס קצינים. לאחר שהשתחרר משירות קבע התקדם לתפקיד מפקד גדוד 920 במילואים. הוא נשא לאישה את רונית, ובני הזוג גרו בנתניה עם ילדיהם: מור, התאומות שיר ונוי, וסתיו.
ב-3 באוגוסט 2010, שבועיים אחרי שהחל שירות מילואים, נהרג דב מירי צלפים לעבר עמדת החפ״ק שבה שהה, בסמוך לגדר הגבול עם לבנון. בן 45 היה במותו.
לשחר שלו ז״ל, מדור אקרמן, חברו לצוות



חמוצי, אח שלי היקר.
הגעגוע אליך לא נגמר. הוא גם לא ייגמר לעולם.
הגעגוע אל הבוקר בטירונות, אחרי לילה חסר שינה, כשעמדנו בשלשות, נקרעים מצחוק כל פעם מחדש בגלל המבט החמוץ שלך אחרי לילה ללא שינה. מבט שממנו קיבלת את הכינוי "חמוצי".

הגעגוע שלי לספר בדיחה או לעשות חיקוי ולראות אותך מחייך את החיוך הנדיר הזה שלך. החיוך הזה שגרם לנו לחייך כל פעם מחדש.
הגעגוע לילד שלא מפסיק לעבוד. במסדרי הבוקר כשהיית מפרפר עבודה ועוזר לכולם, והרגעים שלא היית מפסיק לעזור לי, לדגם אותי, לשפצר לי את הדברים ולדאוג לי. לא סתם היית מפקד חולית החוד. היינו קוראים לך"חמוצי" בגלל החיוך הנדיר הזה, אבל היינו קוראים לך גם"חרוצי" בגלל כל העבודה שהיית עושה ולא מפסיק לעולם.

הגעגוע למשפט המטומטם שכולנו לא היינו מבינים, "אני שונא לא לעשות כלום". הגעגוע לנסיעות שלך לבני הדודים שלך באלעזר, שהיית בא אלי ויושב איתי ועם אח שלי בפרחים, או בחמשושים שהיית יוצא איתי ועם חברים שלי ומ־ כיר לי על הדרך את המשפחה שלך.

הגעגוע לתמונות המפגרות שהיית שולח לנו של כמויות הדובדבנים והתפוחים בגדלים לא נורמליים, הפרגולה שבנית, והחדר שצבעת. הגעגוע שלי לדיבורים שלך על המכינה שכל כך אהבת, סיפרת על רסטה מן, ועל כל החבר׳ה מהמכינה שאהבת והתגעגעת לצחוקים שלהם. אמרת שאתה רק רוצה לראות ולדבר איתם.

שחר, דיברת הרבה על האחים והאחיות שלך, ועל כל המשפחה שלך בהערצה ובאהבה, ולימדת אותי מה זאת משפחה. ביום שהכרת לי את אח שלך, יצאנו ביחד בירושלים. זה היה נראה כאילו הוא החבר הכי טוב שלך. הייתי מסתכל מהצד ואומר לעצמי,"איזה משפחה מיוחדת וחזקה".

חמוצי, הגעגועים לבדיחה שאתה מכור ל"צ'וקולוקים" בשביל לפצות על החמיצות. הגעגוע למבט הנדהם מהמשקלים שהיית לוקח. היינו מסתכלים עליך ושואלים אותך במבט משוגע מה לעזאזל שמת בתיק? היית עונה לנו בחיוך, החיוך שלא נשכח לעולם, אותו חיוך שנשאר לך על הפנים לאורך כל המסלול, גם ברגעים הכי קשים. לא גילית לנו מה יש לך בתיק, ואז באמצע נסיגה או מסע מסכם קשה, כשהיינו מתחילים להישבר, היית שולף בצרורות סוכריות גומי ושוקולדים ו"דוחף" לנו עם איזה מילה טובה וחיוך שהיה משכיח לנו את כל הכאב והקשיים.

כי זה מה שהיית, חמוצי חרוצי שלנו, אחת הדמויות הכי חזקות של הצוות. גם בעזה. תמיד כשהיה לנו קשה וכשהיינו שבורים, הסתכלנו עליך. היית בלי פחד, חייכת והיית מלא תקווה. אהבת את העשייה, והיית גאה. גאה בעצמך ובכולנו. תמיד דאגת לחברים בצוות וכשהיה לנו כבד, לקחת לנו ציוד ושמת על הגב שלך. גם בעזה, עד היום האחרון.
היית מודל לחיקוי לאהבה לכל אחד ואחד שהכרת. ובמיוחד למשפחה שלך.

אני לא אשכח את הטיול שלנו בסיום המסלול שהיה ליד הבית שלך. התקשרת לאמא שלך והיא פינקה אותנו בדובדבנים שכל כך אהבת. הסתכלנו עליכם מהצד וראינו איך ישבתם ביחד, משפחה כל כך חזקה. ראינו את אחותך הקטנה נשענת עליך על שפת המעיין, עם הרגשת ביטחון והערצה, ואתה הסתכלת עליה בנחת ובאהבה. נראית כמו אח גדול, מודל לחיקוי... בדיוק כמו שהיית בשבילנו.

חמוצי שלנו. אומנם הלכת, אבל הערכים והמוסר שלך תמיד יישארו בצוות שלנו. החריצות, הנחישות והאהבה לצוות ולכל בן אדם שהכרת.
אוהבים אותך ולא שוכחים לעולם. 
סמ״ר שחר שלו נולד ב-1993 באלוני הבשן, למד בישיבה התיכונית ״חיצים״ שבאיתמר ובמכינה הקדם צבאית ״ארזי הלבנון״ במעלה אפרים. בשנת 2013 התגייס לחטיבת הצנחנים, סיים מסלול והפך ללוחם.
 
ב־8 ביולי 2014, בימים הראשונים של מבצע צוק איתן, נפצע כאשר במסגרת פעילות מבצעית נכנס לתוך מבנה ממולכד. שחר פונה לבית החולים ושם מת מפצעיו. בן 21 היה במותו.