פרקי אבות: הבנים של הרוגי ציר המתפללים בקריית ארבע חוזרים לליל הדמים

ליל שישי, ה-15 בנובמבר 2002, היה מאושר במיוחד עבור בני משפחת צביטמן מקריית ארבע. האם הצעירה, לאדה, חגגה את יום הולדתה והבית הת

האבות קיבלו מלא באורחים שהגיעו לארוחת ערב.

שולחן האוכל היה עמוס בכל טוב והנוכחים התיישבו מסביב, צחקו ולגמו יין מלוא הכוס. רק אייל בן החמש, בנם של לאדה ואלכס, התעלם מהשמחה והתרוצץ מסביב כשבידו רובה צעצוע מפלסטיק. אלכס הביט על בנו בחיוך ומיד אחר כך נשק ללאדה. הוא הספיק לומר שהוא אוהב אותה ואז צפצף הביפר. אלכס קפץ מכיסאו כנשוך נחש, חטף את תיקו ומיהר החוצה ללא מילה.
 

באותם רגעים הופרה השלווה גם בבית משפחת דוכן, שמתגוררת בגבעת החרסינה ביישוב. אבי המשפחה, המכונה אף הוא אלכס, שיחק עם בתו הפעוטה על הספה, כאשר הצפצוף של הביפר הזניק אותו ממקומו. הוא לקח את תיקו במהירות ויצא מהבית בלי להיפרד לשלום מאשתו, רבקה, ומארבעת ילדיו הקטנים.
 

צביטמן ודוכן היוו חלק מחברי כיתת הכוננות של קריית ארבע, שסייעה רבות לכוחות הביטחון בגזרת חברון. שני האבות רצו יחד לכיוון ציר המתפללים, הדרך המקשרת בין קריית ארבע למערת המכפלה, והבחינו במהומה. במקום התבצע מרחץ דמים, באחד הקרבות הקשים שידע צה״ל בעת האינתיפאדה השנייה. שלושה מחבלים של הג׳יהאד האסלאמי התמקמו בסמטה צרה מול הציר, וטבחו בחיילים שסיירו באזור ובשוטרי מג״ב שהגיעו לסייע.
 

התמונה שנגלתה לעיניהם של צביטמן ודוכן הייתה אפוקליפטית: שני ג׳יפים תקועים במרכז הסמטה ומסביבם פזורות גופות של חיילים וקצינים. המים שפרצו בסילון עז מתוך הצינורות המפוצצים הפכו את הרחוב הצר לנהר של דם. במהלך ניסיונותיהם לחלץ את הפצועים, נזרק רימון לעבר חברי כיתת הכוננות. צביטמן ודוכן נהרגו במקום ביחד עם מפקדם, יצחק בואניש. רק כעבור ארבע שעות הסתיימה התקרית הקשה. 12 ישראלים נהרגו באותו ערב, בהם מח״ט חברון, אל״מ דרור ויינברג.
 

עכשיו מספרים בניהם של דוכן וצביטמן על זיכרונותיהם מאותו ערב עקוב מדם ועל המורשת הלא כתובה שהותירו להם אבותיהם, שקיבלו לאחר מותם אותות הערכה מטעם הרמטכ״ל. יהודה דוכן התגייס לגבעתי ומתעתד לצאת לקורס קצינים. אייל צביטמן, בן יחיד לאמו, יתגייס בעוד כשנה וחצי לעתודה אקדמית. שניהם לא שקלו אפילו לרגע לוותר את השירות הצבאי רק בגלל היותם שכולים.
 

ליל הדמים החל בסביבות השעה 19:30. המחבל הראשון התמקם ליד שער הכניסה הדרומי לקריית ארבע. הוא לבש חולצה לבנה, בניסיון להתערות בקרב המתפללים. שני המחבלים הנוספים, ששימשו כגיבוי, התחבאו מאחורי השיחים שליד הרחוב הצר, המכונה כיום סמטת הגיבורים. השלושה היו מצוידים ברימוני רסס, ברובי 16-M, ברימונים ובשמונה מחסניות לכל אחד.
 

הם המתינו בשקט עד שאחרון המתפללים נטמע ברחובות, ופתחו מהמארב באש לכיוון ארבעת החיילים שסיירו ביישוב. שניים מהחיילים נפגעו. למקום הגיע לסייע ג׳יפ ממוגן ירי של מג״ב ובו ארבעה שוטרים. מטחי הירי הכבדים ניפצו את החלונות הממוגנים והשוטרים נהרגו כעבור מספר שניות. הרכב, שנשאר מונע ובאורות דולקים, סנוור את הכניסה לסמטה והפך לכלי סיוע עבור המחבלים. בזה אחר זה טווחו המחבלים בכוחות הביטחון שניסו לסייע לחבריהם והפכו את הרחוב למלכודת אש.

אלכס צביטמן ז"ל. צילום רפרודוקציה: פלאש 90 
 

לגזרה הוחש גם אל״מ ויינברג, שהיה קצין תורן באותה השבת. לאחר שהתברר שהדרך אליהם חסומה הוא ניסה לאגף את המחבלים, הקיף את קריית ארבע ונכנס לתוך הסמטה. שקט השתרר לפתע במתחם. המחבלים עצרו את הירי במכוון וארבו לו. כאשר ירד מרכבו במטרה לסייע לנוסעי הג׳יפ, נורה לעבר ויינברג צרור יריות, והוא נפגע בחזהו ובבטנו. הקצין הבכיר פונה אל מחוץ לסמטה, שם נפטר מפצעיו.
 

במקביל לקרב בסמטה, הגיעה למקום כיתת הכוננות שמנתה שבעה אזרחים. הם התמקמו ליד השער הדרומי והסתדרו בשני טורים, כשחלקם מנסה לחלץ פצועים והשאר משמשים כחיפוי. צביטמן הצליח לחסל את המחבל הראשון, מאפשר לחבריו להתקדם לכיוון הסמטה בניסיון לשבור את פנסי הג׳יפ המסנוורים. אלא שמטר הרימונים והיריות לעברם גבה את חייהם של דוכן, צביטמן ויצחק בואניש. רק בסביבות השעה 23:00 הצליחו חיילי חטיבת הנח״ל לאגף את המחבלים ולחסלם. למעט 12 ההרוגים, פונו מהזירה גם 14 פצועים.
 

אלכס צביטמן היה רק בן 26 במותו. הוא נולד באוקראינה ובילדותו עלה לישראל עם משפחתו. במהלך שירותו הצבאי בגבעתי הכיר את לאדה ולשניים נולד הילד אייל. עם שחרורו מצה״ל התנדב צביטמן, איש מחשבים, לכיתת הכוננות, והגיע לכל אירוע ביטחוני בגזרה.

בעת הפיגוע היה אייל בן חמש וחצי בלבד, אולם למרות גילו הצעיר הוא זוכר בבירור את אותו ערב שבו יצא אביו מהבית ולא חזר. ״כולם ישבו מסביב לשולחן וצחקו״, מספר אייל. ״בשלב מסוים סבתא ניסתה להגיד משהו לאבא, אבל הוא הסתכל על הביפר ויצא החוצה במהירות. אף אחד לא דאג, התרגלנו שאבא מוקפץ לאירועים וחוזר כעבור כמה שעות. האורחים המשיכו לאכול ולשתות, אבל מאוחר יותר נשמעה דפיקה בדלת. אמא קמה מהכיסא וסבתא הלכה אחריה. לא ראיתי מי דיבר איתן, אבל פתאום שתיהן צרחו ובכו, ונפלו על הרצפה. ברחתי בבהלה לקצה השני של הסלון. לא הבנתי מה קורה. אחרי כמה דקות אמא לקחה אותי לחדר וישבה מולי כשהיא בוכה. היא לא אמרה כלום, כי ילד בן חמש לא מבין מה זה מוות״.
 

״זה היה תהליך. בהתחלה הייתי מבולבל. השבעה, למשל, נראתה לי כמו אירוע כיפי. היו הרבה אנשים וכולם הביאו לי מתנות. כיום קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שרק אמא ואני נשארנו. אני יודע רק שבסרט על המקרה, שהכינה בת הדודה שלי, אני מספר למצלמה על הגעגועים לאבא״.
 

״יש לי בראש מין סרט ארוך שחלקים ממנו מטושטשים, וחלקים אחרים ברורים יותר. אני זוכר למשל כיצד התלוננתי שמציקים לי בגן ואבא אמר לי לעמוד על שלי. אני גם זוכר שאהבנו לשחק ברובי צעצוע, וכיצד הוא לקח אותי בבוקר לגן״.
 

״בשנים האחרונות הסיפור החל להציק לי. הפעם הראשונה שבה שמעתי את הסיפור במלואו הייתה בכיתה ח'. הקב״ט של חברון הרצה בפנינו על הפיגוע. רק אז שמעתי שאבא שלי היה זה שהרג את המחבל והרגשתי גאווה. ביקשתי מאמא לקרוא את התחקיר הצבאי, אבל היא סירבה ואמרה שאוכל לעיין בו רק אחרי גיל 18. בינתיים אני מסתפק במה שכתוב באינטרנט״.

אייל ואמו מתגוררים כיום בירושלים, לשם עברו זמן קצר לאחר הפיגוע. אייל, תלמיד תיכון חורב, יעבור ביולי לישיבה, וכעבור שנה יתגייס לצה״ל.
 

״תמיד רציתי להתגייס, אבל הרצון התחדד בגלל אבא. לצערי לא אוכל לשרת בקרבי כי הפרופיל שלי נמוך וגם ככה אמא לא הייתה חותמת לי, אבל אני מאמין שהתרומה הטובה ביותר היא לעשות את מה שאתה אוהב. אני מעוניין ללכת לעתודה ולהתעסק בכימיה והנדסת חומרים. זו דרך לא פחות טובה לתרום לביטחון המדינה״.
 

יהודה דוכן היה בן שמונה כשאביו נהרג. שעה קלה לפני כן הם עשו יחד את דרכם מבית הכנסת לאחר תפילת יום השישי, כששני האחים הקטנים דולקים בעקבותיהם. האב חפן בכף ידו את אצבעותיו של יהודה וביחד פסעו אל ביתם בגבעת החרסינה. לאחר ארוחת הערב ישבה המשפחה בסלון. את קולות השמחה הפר הצפצוף הטורדני של הביפר. דוכן קפץ ממקומו, לקח את תיקו ויצא מהבית בסערה.
 

״ההקפצות האלה היו דבר שבשגרה, כך שאף אחד לא דאג״, מספר יהודה, לוחם בגבעתי, שהתגייס לפני כשמונה חודשים. ״אבא לא נישק אותנו לשלום, כי מי האמין שלא נראה אותו יותר? בשלב מסוים הלכתי לישון ולא ידעתי שזמן קצר אחר כך הודיעו שהוא נהרג. בבוקר אמא העירה אותי ואת שלושת האחים שלי, ויכולתי לראות שהיא בכתה. היא ביקשה שנשב כולנו בסלון, ורק שם סיפרה לנו על אבא. בכינו, אבל אני לא חושב שבאמת הבנתי את המשמעות שהוא איננו״.

אלכס דוכן ז"ל. צילום רפרודוקציה: פלאש 90
 

דוכן האב, שעלה לארץ מצרפת ושירת בצה״ל כלוחם חי״ר, הספיק לחלץ מספר פצועים מהטבח בסמטה בטרם נהרג. בשנים האחרונות מתעניין יהודה בקרב הקשה, וגילה שלדקות האחרונות בחיי אביו קיימות מספר גרסאות. ״שוחחתי עם אנשים שהיו שם וקראתי בעיקר באינטרנט״, הוא אומר. ״למדתי שכל אחד רואה את הפיגוע מהנקודה שבה הוא היה ואין גרסה אחת תואמת. במהלך הלימודים במכינה בעצמונה העברתי מורשת קרב על האירוע, וזו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בחומר בצורה רצינית. למדתי על הפרטים הקטנים, על הכניסה שלהם בשני טורים ועל כך שכיתת הכוננות היא זו שחיסלה את המחבל הראשון. כשסיימתי את מורשת הקרב, הרגשתי שאני מתחבר יותר לאבא שלי. יש בי המון גאווה על פועלו״.
 

״זו הפעם הראשונה שאני שומע עליו. אולי אמא שלי לא קיבלה אותו, אולי היא רצתה לחסוך ממני את הכאב״.
 

״מעולם לא. היה ברור שאני הולך לחיל קרבי, ואמא מעולם לא חשבה למנוע את זה ממני. אני מאמין שגם אבא היה מאושר לראות אותי לוחם״.
 

״בימי הזיכרון, כאשר אני שומע על גבורה של חיילים, ובכל פעם שאני צועד לבית הכנסת באותה דרך שעשינו יחד״.
 

״אני עדיין מתגורר לידה בקריית ארבע, כך שעברתי במקום. לפעמים אני מגיע לסמטה רק כדי להיזכר באבא. אין ספק שההתנדבות והגבורה שלו חידדו אצלי את אהבת המולדת ואת הרצון לתרום למדינה״.