הפלוגה הסודית שלי: הטנקים החשאיים במערכה על ירושלים

הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, שנחתם באפריל 1949 ברודוס, הותיר את הר הצופים (ובתוכו בית החולים ״הדסה״ והאוניברסיטה העברית) מובלעת ישראלית בשטח ירדני.

ההסכם גם קבע כי כוח שיטור ישראלי ישמור על המובלעת והתיר להעלות להר שיירה שתוביל את אותו כוח שיטור, כמו גם אספקה, מרצים מהאוניברסיטה ורופאים מ״הדסה״. סעיף אחר בהסכם קבע איסור לשימוש בכלי נשק מעל קוטר של 0.5 אינץ׳.

עד כאן ההסכם, ועכשיו למציאות. לא מעט פרסומים שראו אור סיפרו על ג׳יפים מפורקים שחלקיהם הוסתרו במשוריינים והוברחו להר; על מנהרות ומחילות שנחפרו מתחת להר; על כמויות גדולות של אמצעי לחימה וחומרי נפץ. השוטרים שעלו בשיירה היו בעצם חיילי צה״ל, שהגיעו למחנה שנלר, קיבלו מדים של שוטרים ועברו הדרכה קצרה. גם מסדר העלייה להר הצופים, שהיה מתנהל ב״שער מנדלבאום״ המיתולוגי, בפיקוח קציני כוח האו״ם, נראה לא אחת כהצגה. קציני מודיעין וקצינים מיחידות שונות ששירתו בגזרה הירדנית עלו להר במסווה של דוקטורים ומרצים כדי לאסוף מודיעין, ללמוד את השטח ולתצפת לעבר אזור מעלה אדומים ובקעת יריחו, שם ריכז הליגיון את עיקר כוחותיו.

אבל הסוד הגדול ביותר של ירושלים באותן שנים היה פלוגת הטנקים שהוסתרה בה, ושהייתה לה חשיבות מכרעת בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. תחילת הסיפור של פלוגת הטנקים בחגיגות העשור למדינה ב־1958. ישראל ביקשה אז מירדן, באמצעות כוח האו״ם, לקיים בבירה מצעד צבאי, ובין היתר דרשה לאפשר לה להעלות גדוד טנקי שרמן 1־M, כדי שישתתפו במצעד, בצירוף הבטחה שלמחרת הטקס יחזרו הטנקים למרכז ישראל. הירדנים התנגדו נחרצות, אבל לאחר שכנועים בתיווך מסור של קציני האו״ם, סוכם כי המצעד יתקיים באיצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ושכוחות האו״ם בירושלים ידאגו כי כל כלי הנשק האסורים, ובעיקר הטנקים, יעזבו את ירושלים מיד לאחר המצעד.

למעשה, בתום המצעד, הוריד צה״ל מההר רק שלוש פלוגות. הפלוגה הרביעית פוצלה לשניים - שישה טנקים הוסתרו בשלושה ביתנים שהוכנו מראש בתוך מחנה שנלר בלב ירושלים, ועוד שמונה טנקים הובאו במבצע חשאי ומורכב למחנה סטף בין עין כרם לקיבוץ צובה.

המבצע להשארת פלוגת הטנקים בירושלים נעשתה בחוכמה רבה. במהלך פינוי שלוש הפלוגות, אנשי האו״ם הוזמנו לנשף יום העצמאות, שצה״ל ערך לכבודם באחד ממועדוני הלילה של יפו. בשעה שהם חגגו ביפו עם הרבה אלכוהול, פלוגת הטנקים הרביעית התמקמה בירושלים. הטנקים הוסתרו בשלושה ביתנים במחנה שנלר. כל אחד מהביתנים נראה כמבנה רגיל, שבחזיתו דלת עם חלונות. עם זאת, בחלק האחורי של הביתן הרסו את הקיר והרכיבו עליו דלתות ברזל ופח גדולות, שאפשרו יציאה וכניסה של טנק. שמונת הטנקים במחנה סטף אוחסנו בסככת טנקים רגילה.

כאן גם אני מתחבר לסיפור. התקופה היא אביב 1965, אני לפני סיום אימון במתקן צאלים, שכלל הדרכת צוותים של אנשי מילואים שעברו הסבה לטנק החדש־ישן פרי התעשייה הצבאית, שרמן 51־M. המג״ד בן מימון קרא לי ואמר: ״ביום חמישי, אתה אורז את הציוד האישי, ובתום חופשת השבת עולה לירושלים״. הבטתי בו מופתע. ״מה לירושלים?״, שאלתי, ״מה יש לי לעשות שם? ממתי יש שם טנקים?״. המג״ד, שחש במבוכה שלי, הגיב מיד : ״אל תדאג, זה לא עונש, זה צ׳ופר. תגיע לשנלר, תתייצב אצל רס״ן ׳טרזן׳ (דוד בן עוזיאל מיחידה 101, הקמב״צ של חטיבה 16), ותקבל ממנו הסבר על המשימה הבאה שלך״. באותו יום ראשון, אחרי תדרוך נוקב של ״טרזן״, למדתי להכיר את המשימה. חתמתי על הצהרת סודיות ל־20 שנה, ומיהרתי לפגוש את צוות הכוננות שלי, שהופקד על פלוגת הטנקים הסודית ביותר בצה״ל, פלוגה שהייתה מורכבת מטנקי סופר־שרמן מעודפי מלחמת העולם השנייה.

פלוגת הטנקים הייתה חלק מגש״פ 182, גדוד השריון הפיקודי של פיקוד המרכז, שכל הצוותים שלו היו מילואימניקים. פיקד עליה רס״ן (מיל׳) אהרון קמארה, דמות ירושלמית מוכרת. ששת הטנקים שהוסתרו במחנה שנלר היו מזוודים, מתודלקים, חמושים וערוכים ליציאה מיידית לכל משימה. עלינו כצוות כוננות היו מוטלות מספר משימות. הראשונה, להיות ערוכים לצאת בכל רגע ביממה, כשהמטרה הראשונית היא לתת סיוע בעת התקפה על הר הצופים או על השיירה. היינו חייבים להכיר היטב את הציר להר הצופים, ללמוד ולהכיר כל עמדה ירדנית בגזרה, כולל סוג וכמות כלי הנשק בכל עמדה.

משימה נוספת הייתה להכיר את כל כל אנשי הצוותים בפלוגה - שמות, תפקידים, מקום מגורים ומקום עבודה. בעת כוננות גבוהה והיערכות לפעולה בירושלים, היינו אמורים להזעיק אותם בקריאה שקטה, באמצעות רכב חירום שעמד לרשותנו. המשימה השלישית, לדאוג כל יום מחדש שהטנקים יהיו כשירים. זה חייב אותנו להניע אותם בתוך הביתנים בלי לפתוח חלונות, כדי לא ליצור יותר מדי רעש ועשן. במקרה אחד, אני ואחד מנהגי הטנקים הנענו במקביל שני כלים באחד הביתנים והתעלפנו. בזכות ערנות החברים לצוות, הגענו לבית החולים ״הדסה״. כשהתעוררתי, שאל הרופא: ״איפה נשמתם כל כך הרבה עשן?״. סיפרתי שהנענו גנרטורים בחדר סגור בשנלר. השמירה על הסוד הגדול הייתה בנפשנו. זאת הייתה הסיבה שגם הלכנו בבגדים אזרחיים, ושבחדר האוכל במחנה סיפרנו לחיילי הבסיס שאנחנו לוכדי עריקים.

טנקים בירושלים במלחמת ששת הימים. צילום: אהרון צוקרמן, לע"מ
 

לזכות אנשי המילואים של הפלוגה הירושלמית ייאמר שקשה לראות היום מסירות כזו לתפקיד במילואים. מפקד הפלוגה היה מבקר לפחות פעמיים בשבוע בשנלר. קצינים וחיילים באו לסייע כשהיינו חייבים להוציא את הטנקים פעם בשנה מהביתנים לניסוי דרך - טיול קצר בסטף, הרחק מהעין והאוזן. באותם ימים שבהם בוצעו ניסויי הדרך היה מי שדאג לארגן לחיילי האו״ם בירושלים מסיבות בתל אביב. כשירד הערב, מוביל הטנקים האזרחי היה נכנס לשנלר ומתמרן בין הביתנים. היינו מעלים עליו טנק ועולים לסטף, שם במסלול ההררי היינו עושים מסלול של כשעתיים, בודקים את המערכות ומיד יורדים לקחת עוד טנק. אחרי שלושה לילות סיימנו את הניסוי בכל ששת הטנקים. עם הטנקים במחנה סטף לא הייתה בעיה לבצע את ניסוי הדרך, אבל גם שם הקפדנו לבצע את תנועת הטנקים רק בלילות.

הימים ההם של אביב 1965 הפכו להיות מתוחים. בינואר הוקם ארגון הפת״ח שהחל לבצע פיגועים בעיקר מהגבול הירדני, ותכנן, לפי ידיעות שקיבלנו, לתקוף את השיירה בדרכה להר הצופים. בליל ה־4 בספטמבר באותה השנה, בתגובה לכשמונה פעולות טרור שביצע הפת״ח משטחי יהודה ושומרון, פעל כוח צנחנים באזור קלקיליה ופוצץ 11 בארות ומשאבות מים שהשקו את השדות באזור. למחרת השיירה הייתה אמורה לעלות להר הצופים. מהפיקוד החלו לזרום התרעות על כוונה ברורה של הפת״ח לבצע פיגוע נקמה נגד השיירה ונגד כוחותינו בהר. לירושלים הגיעה כבר בבוקר אותו היום פלוגה מגדוד 890 של הצנחנים, שנערכה לכל התפתחות. לקראת צאת השיירה מ״מנדלבאום״ לעבר הר הצופים, קיבלתי הוראה להוציא טנק מהביתן בשנלר ולהיות מוכן. היינו ילדים, עדיין לא חששנו ממלחמה של ממש, לכן ששנו לקרב - שמחה שהייתה מהולה בהרפתקנות נעורים. אני זוכר שנהג הטנק שאל אותי בצחוק באותן דקות של מתח: ״תגיד, באור אדום, ברמזורים של רחוב שבטי ישראל, לעצור או להמשיך לנסוע?״.

היציאה של הטנק מהביתן הדהימה את השכנים סביב הבסיס. חיילים רבים בשנלר, שעד לאותו רגע לא ידעו על הטנקים במחנה, היו בהלם. היינו בקשר עם כוח הצנחנים שנעזר בנו במידע על עמדות הליגיון, מכשירי הקשר טרטרו ללא הפסקה ואנחנו דרוכים בטנק וממתינים לפקודה המיוחלת - ״נוע, נוע סוף״. הפקודה לא נשמעה, השיירה הגיעה להר, פרקה את החיילים, את הציוד ואת המזון, הכח שירד מההר חזר בשלום וכולם נשמו לרווחה. החיים חזרו לשגרה.

במלחמת ששת הימים הייתה לפלוגת השריון הירושלמית חלק חשוב ומכריע בקרב על העיר, חלק שהוצנע. הפלוגה התפצלה לשני כוחות - חלק אחד בפיקודו של קמארה פעל בדרום מזרח העיר לצד לוחמי חטיבה 16 הירושלמית, והוא זה שהכניע בשעות הראשונות של המערכה את הלגיון הירדני שהשתלט על ארמון הנציב. קמארה, שפרץ בראש שתי מחלקות טנקים, אפשר לכוחות החי״ר להכניע את הירדנים ולהשתלט על המקום. בגזרה הצפונית פעל המ״מ, רפי ישעיהו, עם כוח הצנחנים שפרץ לעבר בית הספר לשוטרים במתחם גבעת התחמושת, ששלט כמוצב קדמי על הדרך להר הצופים.

רבות דובר ונכתב על הקרב ההירואי של הצנחנים בתעלות שעל גבעת התחמושת, אבל באף מקום לא מוזכר המשפט שאמר אחד מקציני הלגיון שנפל בשבי במהלך הקרב: ״הלוחמים שלנו על גבעת התחמושת לחמו למופת, מה שהכריע אותנו היה הטנק שירה ללא הפסק ופגע בנו קשות״. זה היה הטנק של רפי ישעיהו, שכל אותו הלילה לחם עם המחלקה שלו בגבעת התחמושת. בהמשך המערכה על ירושלים ואיחודה, השתתפו הטנקים בקרבות על אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים, ובמערכה להשתלטות על העיר העתיקה.

זהו סיפורה של פלוגת הטנקים החשאית של צה״ל, שהצליחה לשמור על סודה כעשור. פלוגה שהוסתרה בחלקה בלב ירושלים, דרוכה ומוכנה, וביום פקודה הוכיחה שהמאמצים להחביאה ולתחזק אותה לאורך שנים היו נכונים. כמו הטנקים הצנועים שלה, כך גם הצוותים שלה - ענווים, מסורים, פטריוטים ואמיצים, שראויים להתנוסס בראש הרשימה של אלה שבזכותם ירושלים חוברה לה יחדיו.