המראה הפסטורלי של שכונת שג׳אעייה בעזה לא הכין את לוחמי צוות זגורי מגדוד הסיור של גולני לקראת הסערה האורבת בפתח.
בתים תלת־מפלסיים בעיצוב ים תיכוני, דקלים עצומים המצילים על הסביבה, דשא ירקרק ומבהיק ועצי לימון שופעים. את התמונה האידילית לכאורה השלימו כמה תרנגולות לבנות, שהסתובבו בחופשיות וקרקרו בהנאה. שנייה אחר כך הפך האזור לגיהינום בוער ומחריש אוזניים.
"הרגשתי כמו במשחק מחשב", אומר המ"כ לשעבר, סמ׳׳ר רונן סרוסי. "כאילו מישהו זרק אותנו באמצע שום מקום, ועכשיו צריך ללמוד להסתדר. עמדתי עם עוד לוחם מחוץ לנמ׳׳ר (נגמ׳׳ש מרכבה - טא"א) כדי לחפות על הצוות, ופשוט צחקנו. רק אחרי כמה דקות הבנו שלא מדובר בעוד אימון. עזה היא הדבר האמיתי".
קשה לעכל את חמש השעות האינטנסיביות שעבר הצוות כבר בכניסה לעזה. הבית הראשון היה ממולכד והתבצר בו מחבל, הבניין השני פשוט קרס על הנמ׳׳ר. לידם נהרגו שניים מחבריהם לפלוגה, ודקות ספורות אחר כך הושבתה צמרת הפיקוד כשהמג׳׳ד נפצע באורח קשה והסמג׳׳ד וקצין המבצעים נהרגו. בדרכם לסייע לפצועים חטף אחד הנמ׳׳רים פגיעה ישירה של פצמ׳׳ר וחייל נוסף מהפלוגה נהרג. אלא שהמזל עמד לצדם של 25 חברי הצוות הוותיקים. בתחילה היה זה פגז שנחת לרגליהם ובדרך נס לא התפוצץ, אחר כך הצליחו לסגת מבית ממולכד, רגע לפני שהפך לעיי חורבות ואבק.
למעשה צוות זגורי לא היה אמור להיות חלק מהמבצע שפרץ לפני שנה. חודש לפני כן יצאו לוחמי הפלחה׳׳ן (פלוגת החבלה וההנדסה -טא"א) לחופשת שחרור, ורבים מהם כבר רכשו כרטיסי טיסה. לרגע לא האמינו כי כעבור שבועיים יעטו שוב את מדי הזית ויתייצבו בגדוד בדרישה עיקשת להתנדב ללחימה. "הייתי בטוח שהנאחס של צוות זגורי לא יפסח עלינו גם הפעם, כי בסדיר לא יצא לנו לחוות לחימה אמיתית", צוחק הרס"פ לשעבר אביחי מכלוף. "אף אחד מהלוחמים לא היסס, ולמפקדים הבכירים פשוט לא הייתה ברירה".
שקלתם את האפשרות שההתנדבות תגרום לאבידות בנפש?
"זה לא היה שיקול", ממשיך מכלוף, "אף אחד לא חושב על מוות או פציעה, רק על המשימה. צוק איתן הוא מה שאומנו לעשות לאורך שלוש שנים. אחרי סיום המבצע, כשניתחנו עם זגורי את האירועים שעברנו, הבנו עד כמה המוות היה קרוב אלינו. למזלנו הצוות שלנו חזר בהרכב מלא ושלם".
תוכניותיהם של לוחמי זגורי השתנו באותו קיץ לוהט. מכלוף החליט לקחת את החיים ברצינות והוא מתעתד ללמוד משפטים. סרוסי ויתר על הטיסה לחו"ל ובחר גם הוא להשקיע את זמנו בלימודים. מפקד הצוות, זגורי, היחיד שנשאר בצבא, עסוק כעת בלימודיו ומתכנן לחזור לגדוד כמ"פ. הוא מאמין כי למבצע הייתה השפעה מכרעת על תפקודו כמפקד. "המחשבה שיכולנו שלא לצאת בשלום מהלחימה עוברת בראש ומלמדת אותך שהחיים קצרים וחשוב למלא אותם במעשים משמעותיים", הוא אומר, "כעת אני יודע איך להעמיד חיילים במצבי קיצון ולהכין אותם טוב יותר לדבר האמיתי".
אגב, מה עלה בגורלו של אותו פגז שלא התפוצץ?
השאלה גורמת לסרוסי להתפקע מצחוק, "קצת אחרי המבצע שמעתי ששני חבלנים של חמאס ניסו לנטרל פגז כזה בשג'אעייה ונהרגו מהפיצוץ. קיוויתי שאולי זה היה הפגז שהיה מיועד לנו".
במלאת שנה לצוק איתן הפגיש "מעריב־סופהשבוע" את מפקד צוות זגורי, המ״כ והרס״פ במטרה לשחזר את הקרב האינטנסיבי וכדי לחזור לרגעי הרעות, ההתנדבות והדקות הגורליות שבהן ניצלו חייהם.
חוויית המלחמה
צוות זגורי נהנה מחופשת השחרור שהחלה ביוני 2014. סרוסי (22) מהיישוב יד בנימין החזיק בידיו כרטיס טיסה לגרמניה, לשם היה אמור לטוס עם עוד שניים מחברי הצוות. מכלוף (23) ממצפה הושעיה חיפש עבודה קלה ומועדפת לחיילים משוחררים. הוא לא תכנן לנסוע לחו״ל ולא לצאת ללימודים, רק רצה קצת שקט. גם שאר חברי הצוות המגובש רקמו תוכניות משותפות וחלקם התעתד לטוס להודו לתקופה ארוכה. רק המפקד סגן זגורי (24) נשאר בצה״ל ופנה ללימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות. אף אחד מהם לא שיער כי גיבושם מחדש לצוות לוחמים קרוב כל כך.
״היה לנו קשה לא להיות ביחד, אז במהלך חופשת השחרור החלטנו להיפגש בכנרת עם אוהלים ושקי שינה״, מספר סרוסי, ״הרקטות טפטפו בדרום וצחקנו שעם המזל שלנו תפרוץ מלחמה ונפספס אותה, כמו שהיה במבצע עמוד ענן. הפנמנו שחוויית הלחימה דילגה על הצוות״.
אלא שעם פרוץ מבצע צוק איתן ב־8 ביולי נפגשו המפקדים הזוטרים של הצוות בביתו של מכלוף, שם החליטו להתנדב ללחימה. ההיענות של הצוות הייתה מלאה. ״הגענו לגדוד ברמת הגולן ופגשנו את הסמג״ד צפריר בר אור ואת המג״ד רועי לוי״, אומר מכלוף, ״הם היו בהלם מאיתנו והבהירו שאין לנו מה לחפש שם. הבנו שאין סיכוי שנגיע לעזה ללא ציוד מתאים אז התחננו לאפסנאות שיסייעו לנו. אחד הנגדים נתן לנו אפודים קרועים ועוד באותו הלילה לקחנו אותם לשתי תופרות, שהתנדבו לתקן אותם עבורנו כל הלילה. מאחר שאנחנו צוות שיודע להסתדר הצלחנו לארגן גם כלי נשק. לקחנו ממישהו שהיה פצוע, מחייל שהיה לו גם מקלע. לאחר שהיו בידינו 11 נשקים החליט הגדוד להשלים לנו את השאר. ארגנו ציוד גם לזגורי, כי היה ברור שהוא זה שיחזור לפקד עלינו, וכבר למחרת ירדנו לדרום בהרכב מלא״.
הצוות שהה בשטחי הכינוס לאורך תשעה ימים. בעיניים כלות הביטו בכוחות הנכנסים לרצועה עם תחילתה של הפעולה הקרקעית ב־17 ביולי. ״היינו מאוכזבים״, צוחק מכלוף, ״התבדחנו שהרמטכ״ל בני גנץ הוא צנחן וגולני עלולים להישאר בחוץ. רק במוצאי שבת הודיעו לנו שהזמן שלנו הגיע״.
ב־20 ביולי התייצבה שורת הנמ״רים של הגדס״ר מאחורי גדוד 13 בציפייה לפתיחת שער הברזל המוביל לשכונת שג׳אעייה. זגורי הוביל את הפלחה״ן, מאחוריו היה הנמ״ר של המ״פ עם מכלוף ולוחמים מצוותים צעירים יותר. החושך היה מוחלט, והלילה הואר רק מהנותבים של הקליעים. ״הרעש היה עצום״, נזכר זגורי, ״הזחלים של הנמ״רים והטנקים, הקולות מהקשר, המסוקים באוויר וארטילריה כמו שלא שמעתי בחיים. למטה, סרוסי ושאר הצוות לא הפסיקו לשיר כאילו אין מלחמה בחוץ״.
בשלב מסוים התפצלו הגדודים של גולני. כמה דקות אחר כך התקבלה ההודעה הדרמטית כי גדוד 13 נתקל במחבלים. זגורי הבחין בלהבה גדולה הבוערת מרחוק והבין שקרה אסון. גם מכלוף ראה את הדליקה, אולם לרגע לא שיער כי באותו רגע איבד את חברו הטוב ביותר, אורן נח. הוא הביט בבתי שכונת שג'אעייה וחיכה להוראות. המשימה הייתה להיכנס לבתים ולטהר אותם ממחבלים. כמות הטילים העצומה שנורתה לעברם לימדה את הלוחמים כי המתחם המפואר הפך למעוז של חמאס.
"חשבנו שזו קייטנה"
הראשון שירד מהנמ״ר היה זגורי. הוא נכנס למבנה הראשון עם חלק מהצוות וכבר בכניסה הבחינו הלוחמים בכמה בלוני גז קשורים זה לזה. לא היה ספק שמדובר במלכודת. הם סרקו חדר אחר חדר ומצאו בקומה השנייה מצבור נוסף של בלוני גז. מאחורי המטען היה חדר נעול. הלוחמים נעצרו והקשיבו. מתוך החדר נשמעה אוושה של שחרור גז. הם נסוגו לאחור ואפשרו לכוחות השריון להפגיז את הבניין.
בדרכם למבנה הבא חבר אליהם מכלוף. הוא ירה לעבר הבית כשחלק מהצוות עמד להיכנס פנימה. פתאום נשמע פיצוץ אדיר. גם בניין זה היה ממולכד. ״הנמ״ר רעד והמצלמות שבתוכו כבו״, מספר מכלוף, ״חתיכות גדולות של בטון עפו עלינו, והבית פשוט נמחק. צלפו בנו מכל המרחב, ובקשר שמעתי שאחד המחבלים הצליח להגיע לצוות צעיר יותר בפלוגה ולהרוג את עוז מנדלוביץ׳ ואת גלעד יעקובי רוזנטל״.
צוות זגורי נחלץ במזל מאסון ומיהר אל הבניין שבו שהה הצוות הצעיר. בכניסה הם נתקלו בנחילים של דם. סרוסי: ״ראינו שהלוחמים קצת בשוק אז הטלנו עליהם מטלות כדי לאושש אותם ולהרים להם את המורל. ביקשנו מכמה מהם לשמור על החלונות, שלחנו חלק להביא ציוד, מאחרים ביקשנו לשבת ליד הפצועים ולשוחח איתם כדי שלא יירדמו״.
זגורי מתערב בשיחה: ״לכולם היה ברור שמדובר בצוות נדיר שתמיד מוכן לסייע. הם המשיכו לתפקד ככה גם אחרי ששמענו בקשר שכל החפ״ק, שהיה בבניין ליד, נפגע מפגיעת טיל אר־פי־ג׳י. המג״ד רועי נפצע קשה, הסמג״ד צפריר וקצין המבצעים צביקה קפלן נהרגו. המ״פ נאלץ להחליף את הפיקוד הבכיר ואני תפסתי את מקומו״.
אלא שבכך לא הסתיימו התלאות של הצוות. מכלוף קיבל הוראה להגיע עם שמונה לוחמים צעירים ונמ״ר כדי לקלוט את הנפגעים. ״פתחתי את הכבש וביקשתי משני חיילים לחפות בחוץ על השאר״, הוא אומר, ״עמדתי עם הראש מחוץ לצריחון ואז היה עוד פיצוץ אדיר. הנמ״ר חטף פגיעה ישירה ומערכת כיבוי האש שלו נפתחה. הכל התמלא במין עשן לבן. שמעתי צעקות והבנתי שיש נפגעים. טיפסתי על הנמ״ר ומשכתי פצועים עם סרוסי. גררנו אותם מהאפודים לתוך אחד הבתים. כשספרתי את הצוות הצעיר גיליתי שאחד חסר לי. זה היה משה מלקו, שהיה חניך שלי בטירונות ובסוף המסלול הענקתי לו את הכומתה שלי. אחד הלוחמים אמר לי שמלקו הלך, אבל זה לא נקלט, והיה ברור שהולכים לחלץ אותו.
״מטח הפצמ״רים היה מטורף והתחלנו לתזמן את הנפילות. נפילה, פיצוץ, חמש שניות, ושוב נפילה ופיצוץ. רצתי עם עוד לוחם אל הנמ״ר וזחלתי תחתיו. כשהגעתי לכבש ראיתי את הרגל של מלקו. משכתי אותו אלי קצת וחבשתי לו את הפצע. אחר כך, כשמשכתי אותו עוד קצת, ראיתי שבעצם אין מה להציל. הכנסתי את מלקו לנמ״ר מחשש שהמחבלים ינסו לחטוף את הגופה שלו וזחלנו בחזרה לבניין. ביקשתי משני חיילים להישאר ליד החלון במטרה לאבטח את הנמ״ר ואת מלקו״.
איך הרגשת כשראית לראשונה חייל שהכרת ללא רוח חיים?
״אני זוכר שהסתכלתי על יהודה, הסמל של הצוות, ושנינו הבנו שהיינו מפגרים. חשבנו שצוק איתן זו קייטנה, אבל אנשים נהרגו שם. קלטנו שכבר חמש שעות לפחות אנחנו בתוך גיהינום. המבנה שבו שהינו לא הפסיק לחטוף פצמ״רים עד שהטיח מהתקרה נשר על הלוחמים״.
בתוך המהומה, הרעש והפיצוצים שמר צוות זגורי על קור רוח. הם מיגנו את החלונות בשקים גדולים שהיו מונחים באחד החדרים ורק אחר כך הבחינו שעליהם נכתב בעברית, ״תערובת עופות נהלל״. מכלוף: ״זה היה הזוי בעיני. אתה נמצא בעזה ובמקלחת מונח גם שמפו שעליו כתוב בעברית ׳הוואי'. כאילו אתה נמצא בנופש ולא באזור קרבות״.
עמיר בניון מבין ההריסות
השמש של יום ראשון בבוקר הייתה לוהטת כמו הארטילריה שהומטרה לאורך כל ליל שבת על שכונת שג'אעייה. סרוסי הציע לצאת לנמ״ר כדי להביא ג׳ריקנים של מים. הוא וזגורי התקרבו אל דלת הכניסה ופתחו אותה. הם הספיקו להתקדם צעד אחד והפרגולה מעליהם קרסה אל הקרקע. סרוסי: ״פתאום ראיתי פגז, אולי שני מטר ממני, שוכב על הצד ומסתובב במהירות כמו סביבון. התכופפנו באופן אוטומטי כי חשבנו שעוד רגע הוא יתפוצץ. עברו כמה שניות עד שהתעשתנו ורצנו לאחור. הזזנו מיד את כל הפצועים שהיו ליד הדלת״.
ברגע אחד הפך הבית למלכודת עצומה. מצד אחד הפגיז אותם חמאס ללא הרף, מהצד השני מונח פגז שלא ברור מתי יתפוצץ. רק לאחר כמה דקות הקיפו הלוחמים את הנפל בלבנים והקימו קיר מאולתר בינו לבין דלת הכניסה. בצהריים הגיע כוח גולני נוסף לסיוע. לאחר שהפצועים והחללים פונו מהמתחם, התיישב צוות זגורי בפינת החדר והפעיל רדיו דיסק כחול שהושאר מאחור.
מכלוף: ״פתאום שמענו את השיר של עמיר בניון 'געגוע'. המילים היו בדיוק במקום. 'אם הייאוש בא לקראתך, אל תיתן לו יד. התחבר לנשמתך ולא תהיה לבד'. זה היה רגע שבו עיכלנו את מה שעברנו בשעות האחרונות. הסתכלתי מהחלון וראיתי בתים מחוררים וחורבות. רק אז קלטתי מה עברנו״.
מתי נודע לכם על אסון הנגמ״ש של גדוד 13?
מכלוף: ״רק אחרי שבוע, כשיצאנו להתרעננות. שג׳אעייה הייתה סוג של בועה. אתה רוצה להילחם ולשרוד. חוץ מזה, זגורי לא הרשה לנו להתחבר לחדשות ברדיו יותר מפעם או פעמיים ביום. הוא ידע שזה יעציב אותנו. היה חשוב לו שהחיילים יהיו מפוקסים״.
מיום ראשון אחר הצהריים נכנסו הלוחמים לשגרת לחימה. הם ירו על הבית ממולם, שבו שהו מחבלים, ובתגובה נחת עליהם לפרקים מטח של פצמ״רים. ביום שלישי יצאו ממקום מושבם והתקדמו לעבר המבנה שבו התבצרו המחבלים וצלפו בהם. צוות זגורי, בהרכב מלא, ניגש למבנה המרוחק. הם פערו חור בקיר האחורי וגילו כי ליד דלת הכניסה מונח מטען עצום העשוי בלוני גז. זגורי וארבעה מהחיילים טיפסו אל הקומה השנייה, מאחד החדרים נפתחה לעברם אש תופת. לפתע שמעו את הרעש המוכר של גז המשתחרר מתוך המכל. שנייה לאחר מכן פרצו מהחדר להבות אש גדולות, כאילו מישהו הצית להביור עצום.
זגורי: ״ראיתי את האש מתפשטת במהירות וחזרתי לאחור. הוריתי לכל הצוות להתפנות מיידית. יצאנו בריצה, וברגע שהחייל האחרון היה בחוץ התפוצץ הבניין. אלוהים היה איתנו לאורך המלחמה״.
צוות זגורי שהה שבועיים בשג'אעייה ולאחריהם הסתיימה משימתם בצוק איתן. סגן זגורי חזר ללימודים וסרוסי ומכלוף הגיעו למחרת לבקו״ם עם שאר חבריהם כדי להשתחרר באופן רשמי. מיד לאחר שקיבלו את פנקס המילואים ניגשו לבית חולים שיבא הסמוך וביקרו את הפצועים. מצוק איתן הם יצאו מגובשים אף יותר.
מה מבדיל אתכם משאר הצוותים בגדוד?
מכלוף: ״קודם כל מפקד הצוות. מתחילת המסלול הוא התנהג איתנו כמו עם לוחמים ותיקים. למשל, בכל סוף תרגיל הוא דאג לפק״ל קפה והביא עוגיות מהבית. אפילו באנו אליו הביתה כדי לעשות על האש. זה לא קיים במקומות אחרים, ולזגורי היה חשוב שקודם כל נהיה משפחה. הקשר שלנו הוכיח את עצמו בצוק איתן. גם שנה אחרי אנחנו עדיין נפגשים לפחות פעם בחודש. הפקדנו את החיים שלנו אחד אצל השני, ויש לזה משמעות נצחית״.
איך הרגשתם כשוועדת החקירה של האו״ם בנוגע לצוק איתן פרסמה את מסקנותיה וקבעה כי בידה נמצא מידע המצביע כי גם ישראל וגם חמאס ביצעו פשעי מלחמה?
מכלוף וסרוסי: ״הטענות הללו נגד ישראל מגוחכות, בעיקר לאור העובדה שה כניסה פלנו לעזה נדחתה כמה פעמים כדי לתת לאזרחי שג׳אעייה זמן להתפנות. בזמן הלחימה פעלנו בנחישות רבה, אך גם בשיקול דעת במטרה להימנע מפגיעה באזרחים, לעתים על חשבון חברינו ז״ל. שום צבא בעולם לא היה פועל כך״.