הלוחם שנפצע קשה בסג'עייה: "שום דבר כבר לא מפחיד אותי"

״בהתחלה הייתי המום ממה שהולך שם, אלה לא דברים ששומעים עליהם בחדשות. אתה כל הזמן במוכנות לירות, יש עליך רימונים והנצרה פתוחה. הגוף לא מכיר את כמות האדרנלין הזאת. מעל הכל אתה יודע שאם אתה נמצא כל כך עמוק בשטח, במקום ששאר הגדודים והיחידות לא נמצאים, כנראה שסומכים עליך ושיש לך תפקיד מיוחד״.

 

״אתה מקבל מודיעין להיכנס לבית מסוים ופשוט הופך אותו. בודק את הקירות, מוריד ארונות, מחפש מתחת למיטה, מתחת לשטיח, בכל מקום אפשרי. התמזל מזלנו והצלחנו למצוא כמה מנהרות, אבל לא רק. מצאנו גם כמויות של אמל״ח, רימונים, קלצ׳ניקובים וטילים״.

״רק כשהמילואימניקים באו להחליף אותנו. ברור שלא קל לעכל את זה, במיוחד כשמדובר בחברים שלך. על חבר טוב שלי, איתן ברק, ההרוג הראשון במבצע, שמעתי לפני כן, וההרגשה היא כאילו חדרה לך סכין ללב. ניסיתי להכניס לעצמי סטירה ולהתאפס. אמרתי ׳סטופ, אתה לא אמור להתעסק בזה. יש לך משימה לבצע׳״.

 

״העדפתי לדבר איתם כמה שפחות, זה סתם היה מוריד את מצב הרוח שלי. אמא שלי הפסיקה לעבוד כי כל הזמן הייתה שקועה במחשבות. אחרי חמישה ימים בסג'עייה, כשחצינו את הגבול, פתחתי את הטלפון הנייד ופתאום ראיתי איזה 2,000 הודעות ו־1,000 שיחות שלא נענו. אז הבנתי באמת מה המבצע הזה עשה למדינה. התקשרתי להורים ביום שישי בשש בבוקר והם התחילו לבכות, מדאגה ומשמחה. אמא שלי אמרה ׳אני לא מאמינה שאני שומעת אותך׳. הלחץ השתחרר אצלם״.

 

 

למרבה הצער, התחושה הזו בקרב הוריו, אחיו הבכור ואחותו הקטנה לא נמשכה זמן רב. כעבור ארבעה ימי חופשה בבית בהרצליה, ב־30 ביולי -נערכו אמיר וצוותו לכניסה נוספת לקן הצרעות העזתי. ״אמרו לנו שאנחנו צריכים להשתלט על ציר בסג'עייה שבו היו שתי מנהרות, עד שיגיע גדוד הסיור של גולני ויפוצץ אותן״, הוא משחזר. ״נכנסנו בשיירה של טנקים מסוג ׳נמר׳ ופרצנו לבית הרוס לגמרי. אחרי שסרקנו אותו, ניקינו את אחד החדרים, למקרה שנצטרך לישון בו. לא ידענו להעריך כמה זמן נהיה בבית. בזמן שניסיתי להירדם, שמעתי באוזנייה את המ״פ שלי אומר שהצוות שלנו צריך לעבור לבית סמוך, כי חמאס זיהה אותנו והבית שהיינו בו לא היה מאובטח. המרחק בין שני הבתים היה בערך 20 מטרים, ובבית שאליו היינו אמורים לעבור היה צוות שחיפה עלינו. אני זוכר שהיציאה הייתה מסובכת, כי לא יצאנו מהדלת אלא טיפסנו על בלוקים ועל השיש. התיק הכבד היה עלי והסתכלתי על הרצפה כדי לא ליפול. אחרי שיצאתי מהבית, התחלתי לרוץ ואחרי כמה מטרים ראיתי מכשול נמוך מברזל כחול. עצרתי ומיד כשחציתי אותו דרכתי על מטען ועפתי אחורה״.

 

״פקחתי קצת את העין וראיתי שעולה מעלי ענן שחור. באותם רגעים לא הרגשתי את עין שמאל ורגל שמאל, ופחדתי להרים את הראש כדי לא לראות מה קרה. היה לי צפצוף חזק באוזניים והייתי בטוח שאני עומד להתחרש. הרגשתי שאני נרדם, ורגע לפני חשבתי שיש לי שתי אופציות: לצעוק כדי שמישהו יבוא לעזור לי, או לעצום עיניים ומה שיהיה יהיה. התחלתי לצעוק ומי שרץ אלי ראשון היה החובש של הצוות״.

 

הטיפול המידי שהעניק לו החובש משה הס, שעדיין משרת ביחידה, עזר לייצב את מצבו של אמיר שפונה במצב קשה לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

 

״המטען התפוצץ מתחת לברך של רועי, ומהעוצמה שלו הרגל כמעט התנתקה מהגוף״, משחזר הס. ״כדי לטפל באובדן הדם קשרתי חסם עורקים ברגל, זה הטיפול המידי. מהר מאוד הגיעו עוד חובשים. הם נתנו לו מורפיום וחבשו לו את העין. אני בטוח שכל אחד אחר היה עושה את העבודה לא פחות טוב ממני. בסופו של דבר כולנו טיפלנו בו ביחד״.

 

״במשך הפינוי חשבתי על מה הולך להיות עכשיו״, מספר אמיר, ״אם יהיו לי רגל ועין, מי יבשר להורים שלי ואיך הם יקבלו את העובדה שיהיה להם בן נכה, אם בכלל יהיה להם בן. חבר שלי תפס אותי בראש ואמר לי ׳הכל בסדר, הכל בסדר׳. עלה לי פלאשבק מסצנות של סרטים שבהן לפני שאנשים מתים זה מה שאומרים להם. כשהגענו לחדר הטראומה בסורוקה כבר לא שמעתי כלום, רק צפצופים. התגודדו לידי הרבה רופאים ומתמחים, שבטח מחכים למקרים רפואיים כמו שלי בשביל ללמוד איך לטפל בהם. ניגש אלי חייל מיחידת ר״מ 2 (מסגרת יחידתית עבור החיילים המאושפזים בבתי לחולים - נ״א) ואמר שעדיף שאתקשר בעצמי להורים שלי. אני זוכר שהחלטתי שלאמא ולבית לא אתקשר, לא זכרתי בעל פה את הטלפון של אחי ואיכשהו זכרתי את המספר החדש של אבא שלי. התקשרתי אליו ואמרתי רק: ׳אבא, אני פצוע, אני בסורוקה׳. החייל מר״מ 2 לקח ממני את הטלפון ואחר כך נכנסתי לניתוח, שממנו אני כבר לא זוכר כלום".

אמיר עם ד״ר קורנגרין בזמן האשפוז בסורוקה. צילום: רחל דוד
 

 

יותר משמונה שעות ארך הניתוח המורכב בעין ובשתי הרגליים, לאחר שהתברר שהעקב הימני של אמיר התרסק. הניתוח בעיניים עבר בהצלחה יחסית, אולם מצב הרגליים הסתבך. למחלקת השיקום בתל השומר הוא היה אמור להגיע לאחר שבוע וחצי, אולם אמיר נאלץ לשהות בסורוקה כמעט חודשיים, שבמהלכם עבר לא פחות מ-15 ניתוחים, 12 ברגל שמאל ושלושה בעין שמאל. מי שאמונים על הטיפול באמיר, גם כיום, הם ד"ר עמיר קורנגרין, מנהל היחידה לטראומה אורתופדית, ורופא העיניים, ד"ר איתמר קלמפרר.

 

״מבחור בן 21, אתה חוזר להיות תינוק בן שלושה ימים", אומר אמיר. "ההורים או חברים היו צריכים להאכיל אותי, לקלח אותי ולהיכנס איתי לשירותים. לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים זה עניין של שעה, כי התזוזה מאוד אטית וברקע כל הזמן היו ניתוחים, שכבר הפכו להרגל. כל יום שמעתי על עוד חייל שהשתחרר מבית החולים, וזה גרם לי לייאוש. הייתי החייל האחרון שהשתחרר משם, ב-20 בספטמבר״.

 

 ״אני לא יכול לומר שהרמתי את עצמי בצורה מושלמת. באותה תקופה הורדתי 15 קילוגרמים מהמשקל שלי. היו לי סיוטים בלילה על חברים שנהרגו, על האירוע, על עזה. ראיתי את ההורים מיואשים. אמא שלי לא עבדה והייתה צמודה אלי ואבא היה על הקו באר שבע-הרצליה. החברים והצוות היו מגיעים הרבה ומאוד עודדו אותי. האורתופד שראה שאני במשבר אמר שהוא לא מבין איך אני במצב כזה, ושאני צריך להגיד תודה שיש לי רגל״.

 

כיום מתגורר אמיר בבית הוריו ומגיע כמעט מדי יום לבית הלוחם בתל אביב לטיפולי פיזיותרפיה ואימונים בחדר הכושר. הוא נדרש למעקבים רפואיים, שאותם התעקש לבצע אצל צוות הרופאים שטיפל בו בסורוקה. ״אני עדיין סובל מכאבים״, הוא מודה. ״ברגל שמאל הפציעה פחות משמעותית, אבל עדיין יש בה שתלים ורסיסים. הפציעה בעקב ברגל ימין חמורה ותלווה אותי כמה שנים. אני נעזר לפעמים במקל הליכה, אבל מצליח ללכת על שתי הרגליים. ואני מקווה שכמו שנפטרתי מהקביים ומכיסא הגלגלים, אצליח לוותר עליו כמה שיותר מהר. העין צורבת ולפעמים יוצאים ממנה רסיסים, אבל אני אופטימי ומודה שיש לי בכלל עין״.

 

אם יש דבר שמצליח להוציא את אמיר משלוותו, הרי שאלו ממצאי דוח ועדת החקירה הבינלאומית של האו״ם בנוגע לפשעי מלחמה, כביכול, שביצעה ישראל בצוק איתן. ״אף פעם לא אהבו אותנו וגם לא יאהבו״, הוא קובל. ״אנשי האו״ם לא היו בלחימה ולא ראו את המראות שאנחנו ראינו וחווינו. אני יודע באיזו רגישות פעלנו, אף על פי שלמי שנשאר בסג'עייה הייתה מטרה אחת: להרוג אותנו. אפילו אם ידענו שבבית מסוים היו מחבלים, במקום לעלות בקשר ולהגיד לחיל האוויר להוריד את הבית, נכנסנו אליו וזיהינו את המחבלים תוך סיכון עצמי״.

 

״לא, בלי לחשוב פעמיים. גם אם הייתי יודע מראש על הפציעה לא הייתי מפספס את המבצע. השבועיים שהייתי בעזה הם תקופה שלא תחזור עוד, לטובה ולרעה. צברתי חוויות והבנתי איזה אנשים היו סביבי וכמה אהבה קיבלתי מהסובבים אותי, מהמשפחה, מהחברים ומהצוות. קיבלתי פרופורציות לחיים, ושום דבר כבר לא מפחיד אותי. אחרי חודשיים וחצי שלא דרכתי על הרגל, לראות אנשים הולכים, רצים וזזים, זה גורם לי להעריך את החיים שלי״.