ז'בוטינסקי הגאון: המנהיג השנוי במחלוקת שחזה את העתיד ואת השואה

למרבה הצער, מרבית יהודי אירופה לא הקשיבו לו, וגם מי ששמע על מה ז׳בוטינסקי מדבר לא הבין או אפילו התאמץ להכשילו, בעיקר משום שאבחנתו של ז׳בוטינסקי איימה עליו. כך יצא שביומו האחרון ניצב בלב שדה הקרב, מתבונן בשואה, עד מוות.

״סכנות גדולות ואחריות כבדה״, כתב הפילוסוף של הביטחון קרל פון קלאוזביץ, ״מדכאות אנשים רגילים. אם נסיבות אלו דווקא מחזקות את שיקול הדעת, חייב שיהיה מצוי אצלם שאר רוח נדיר״. איומים בכלל ואיום הלאומנות באירופה על העם היהודי - נעדר הריבונות, המתאמץ לא לוותר על ייחודו, בפרט במפנה המאה ה־19 - לא רק שלא הרתיעו את זאב ז׳בוטינסקי ולא הוכחשו על ידו אלא השרו עליו את שאר הרוח הנדיר שעליו כתב קלאוזביץ. למעשה, האיומים הללו הפכו את פועלו למשק כנפיים אדיר שהניע תהליך ציוני כמעט בלתי אפשרי, כשהוא מתמודד לא רק עם איומים חיצוניים אלא גם עם איומים פנימיים קשים בתנועה הציונית עצמה. את האיומים הוא לא ביטל, כי אי אפשר לבטלם, אך הוא הורה איך להתמודד איתם באמצעות המהפכה העברית.

הוא הזהיר שהחרב תאכל זמן רב, ומי שמקטר ״עד מתי תאכל״ לא יוכל להתמודד. זאת תורת הביטחון שהנחיל לבני עמו, אף שרבים לא הבינוה, ואחרים שהבינו סירבו לאמצה. ולחלופין, הפקיעו אותה ממנו ושייכו אותה לעצמם.

הזהיר שהחרב תאכל זמן רב. עם בנו ורעייתו יוענה. צילום: ויקיפדיה

הפילוסוף ארתור שופנהאואר טען כי ״בעל הכישרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות״. לפי ההגדרה הזאת אין ספק שז׳בוטינסקי היה גאון - ולא רק משום שהעדיף פעולה על פני תובנות עמוקות או פילוסופיה אלא גם משום שמיצב עצמו כגלגל המנוף של ההיסטוריה. הוא עשה זאת באמצעות סקרנות ללא טאבו, אומץ לב ללא מורא, ראיית הנולד שטרם נזרע ופענוח כתובות סתרים החבויות עדיין בבנק של כוונות.

אפשר לומר כי כאלה היו גם נביאי ישראל, ולטעמי, הגדול מכולם בתחום הפוליטי היה שמואל - שעוד לפני ישעיהו, יחזקאל וירמיהו חזה את הסתאבות המונרכיה הישראלית שטרם נוסדה, את חורבן בית המקדש הראשון שעוד לא נבנה, את קריסת הריבונות העברית שעוד לא גובשה ואת הגלות בטרם תמה ההתנחלות.

כ־3,000 שנה לפני הלורד אקטון הזהיר שמואל את העברים שהשלטון משחית ושהשלטון המוחלט משחית לחלוטין. כך חזה שמואל את המעבר מעבריות ליהדות, שלמעשה הוליכה את העם לאסון. העם ביקש מלך לשם ביטחון - שינהיג אותו במלחמה מול הפלישתים. שמואל הבין שבמציאות הפוליטית של אומה ריבונית אי אפשר לקיים את המגבלות שהטיל משה רבנו על המלכים. הוא תקף בלא מורא את חוסר הריאליות של משה והזהיר כי ביטחון העברים דווקא יקרוס במלוכה, שכן מלכם עתיד

לאיים על חירותם ועל חייהם יותר מאויב חיצוני. הוא ראה בעיני רוחו את מה שנסתר מעיני משה רבנו.

כזה היה גם בנימין זאב הרצל, שחזה את חידושה של הריבונות העברית 50 שנה לפני כינונה. כזה היה אלברט איינשטיין, שהתבונן במעלית, והבין את העקרון שהוא הבסיס לתורת היחסות הפרטית. ההתבוננות באותה מעלית הייתה, לדבריו, ״הרגע המשמח בחיי״, רגע של פגיעה במטרה שאיש לפניו לא ראה, רגע ששינה את מערך החשיבה של בני האדם.

וכזה היה זאב ז׳בוטינסקי: ב־1897, בהיותו בן 17, בשנה שבה הרצל כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון, הזהיר ז׳בוטינסקי במועדון סטודנטים יהודים בברן מפני השואה שתתחולל בעוד כ־60 שנה.

מאז ועד שקרס אל מותו בגיל 60 בשנת 1940 - כשהשואה טרם יצאה לדרך באופן מלא וממדי הזוועה עוד לא היו ידועים - הוא הבין שנכשל בניסיונו להציל את העם היהודי. הייתכן שמשום שראה את האסון הכואב והגדול בעיני רוחו הוא נפל ומת? לעולם לא נדע.

ברוב תבונתו הבין ז׳בוטינסקי, עוד כנער, כי פרישת המערב מהנצרות וצעידתו במסלולים לאומניים ו/או סוציאליסטיים ידחפו את העם היהודי אל סף התהום, ויחוללו שואה באמצעות טכנולוגיה שפותחה באותו מערב משכיל ומפותח.

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שצעירי אירופה -לרבות אדולף היטלר - העריצו, סימן את הכיוון שאיתר ז׳בוטינסקי כשדחה את הרציונליות הסוקרטית ובחר באקסטזה הדיוניסית. כבני דורו גם ז׳בוטינסקי התע־ ניין בתורת ניטשה. כשבחן את התיאוריות של הפילוסוף לצד הפוגרומים שבוצעו בקהיליות היהודיות בשנות ה־80 של המאה ה־19 (״סופות שבנגב״, שפקדו גם את עירו אודסה והניעו את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל), הבין ז׳בוטינסקי לאן נושבת הרוח וקרא את כתו־ בת השואה האיומה על הקיר. למרבה הצער גם היטלר, שהיה צעיר מז׳בוטינסקי בתשע שנים, הושפע מניטשה והוביל את העולם ואת העם היהודי אל השואה.

זאב ז׳בוטינסקי נולד כאנתרופולוג של פעולה, איש ה״פרקסיס״, המכיר היטב את התיאוריה, אוהב אותה, נמשך אליה, מצטיין בה, אך בוחר במעשה. פעולות של לאומים למען עצמם ריתקו אותו. הוא התבונן בהם והפיק את לקחיהם, לא כחוקר במגדל שן אלא תוך כדי

פעילות, כאביר המשרת את האידאה, את בני האדם באשר הם, ובייחוד את בני עמו. משחר נעוריו הבין שבכל מופע טבוע ממד ביטחוני, שאחרת הוא יקרוס.

כשהיה בן 3 קרסה מערכת החיסון של אביו. הוא חלה בסרטן. משפחתו התרסקה והידרדרה מעושר לעוני. ״קיר הברזל״ האישי שלו נסדק. מאז החל להבין, שאבן היסוד של הקיום היא מערכת חיסון המעניקה ביטחון. ההבנה הניעה פיתוח תובנות. לפי ז׳בוטינסקי, תורת ביטחון לאומית מצויה בלב כל תפיסה לאומית, והיא סימן היכר ללאומיותה, שהרי לאום מטבעו הוא אובייקט מאוים ומאיים, כי לאום מורכב מבני אדם שהם אובייקטים המאיימים ומאוימים תדיר. לאום יכול להתקיים אם בני האומה מוכנים לסכן למענו את שרידותם האישית.

כשהיה בן 18 למד באוניברסיטת רומא אצל אבי המרקסיזם האיטלקי, פרופ' אנטוניו לבריולה, והבין שלסו-ציאליסטים יש תפיסת ביטחון חברתית-מעמדית ועל כן הם אינם משקיעים אנרגיה אינטלקטואלית בצבא ובמלחמה השייכים למדינה, שאת קיומה הם שאפו לאיין. כשנזקקו הסוציאליסטים לצבא הוא לא עמד לרשותם או שהיה בלתי יעיל.

ז׳בוטינסקי הבין כי הקונספט הזה נכון לא רק בנוגע ליהודים, הציונים והישראלים, אלא בנוגע לכל האומות באשר הן. זאת הייתה ביקורתו על בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים, שהשתלטו על הציונות והדירו אותו ממנה בניסיונות הוקעה גסים במיוחד (בשיא העימות ביניהם כינה אותו בן-גוריון ״ולדימיר היטלר״), משום שהוא חשב על מלחמה ופעל לכונן צבא ליהודים.

לתורת ביטחון לאומית יש השפעה על כל מה שמתרחש באומה. ז׳בוטינסקי ספג את התובנה הזאת מתבנית נוף מולדתו - אודסה. היא שעיצבה את הציונות שלו, שהייתה ייחודית, דווקא משום שהתאימה למציאות ולא הושפעה מאידיאולוגיות פוסט-לאומיות, ובייחוד מהמרקסיזם. הוא ביקש להיות ״אדם ללא תווית״.

נאמן לתפיסה הסוקראטית של ״דע את עצמך״, עסק ז׳בוטינסקי כל חייו בתקשורת עם המציאות, שהייתה גלומה אך לא מקובעת בתודעתו הדינאמית. הייתה לו תודעה שהתפתחה ללא הרף בדיאלוג מתמיד עם התופעות האנושיות על שלל מסלוליהן: הלאומי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הספרותי, הפילוסופי, המדעי ועוד. במערכת המסלולים הזאת יש קצרים, עימותים וגם סתירות, והן באו לידי ביטוי בדיאלוג שלו איתם.

עם קציני "ברית טרומפלדור,. צילום: לע"מ

אנשים שהתנגדו לתפיסותיו או התקשו להבינן ניצלו את הקונפליקטים האלה כדי להטיל בו דופי. הם לא הבינו ועדיין אינם מבינים שהסתירות הן חלק מהמציאות. הוא הקפיד, בקנאות, על חירות תפיסותיו ופירושיו, שסתרו לא אחת תפיסות, פירושים ואידיאולוגיות שבהם החזיקו אחרים. לכן הוא היה שנוי במחלוקת באופן קיצוני, שהרי הוא היה אישיות מאיימת ומורשתו מאיימת עד היום: רבים העריצו אותו וראו בו מורה דרך ומנהיג לדורות אף כשלא ירדו תמיד לסוף דעתו ופיתחו אידיאולוגיה מנוגדת לעמדותיו, ורבים לא פחות ראו בו אדם הזוי ומסוכן ובעל אידיאולוגיה שבפועל הייתה רחוקה ממנו. רוב מעריציו וחבריו לדרך אף לא קלטו את עושר אישיותו, ולכן טעו לא אחת בהערכת דרכו.

בולט מכולם היה המנהיג הציוני והמדען ד״ר חיים ויצמן, שעם ז׳בוטינסקי פעל בזמן מלחמת העולם הראשונה, בלונדון, לקשירת בריטניה למפעל הציוני. כה קרובים היו עד שז׳בוטינסקי, לא אחת, התגורר בביתו של ויצמן והתיידד עם רעייתו ורה, שהבינה אותו יותר משהבין בעלה. הצלחת השניים הייתה אדירה: ויצמן הוביל את המאמצים לקבלת הצהרת בלפור, וז׳בוטינסקי, כמעט בעשר אצבעותיו, הקים את גדוד הלוחמים העברי במסגרת הצבא הבריטי. קשה להעריך איזה מיזם היה קשה יותר לביצוע ואיזה מהם תרם יותר למפעל הציוני. מה שבטוח הוא ששני מיזמים אלה עומדים ביסוד המפעל הציוני והקמתה של מדינת ישראל.

חיים וייצמן. צילום: Tomer T CC BY-SA 3.0

ואף על פי כן, כשפעלו יחד - גם אחרי המלחמה, הסתייג ויצמן הממוסד מז׳בוטינסקי האינדיבידואליסט. הסתייגותו הלכה וגברה עם השנים כשהתברר לוויצמן שז׳בוטינסקי צדק בתחומים שמהם הוא הסתייג לפני כן, כמו בביקורתו החריפה של ז׳בוטינסקי על תפקוד הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל אחרי כיבוש הארץ, והצעותיו להיאבק בו. ואם בוויצמן נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

מסלול ה״דע את עצמך״ ומסלול הדיאלוג עם ענקי רוח בכל הדורות בתוואי יצירותיהם הובילו את ז׳בוטינסקי להבין שהוא בן לעם היהודי, ושעמו מאוים בהשמדה, לא באופן תיאורטי ופוטנציאלי אלא כאן ועכשיו. כהומניסט לוחם הוא נחלץ להגן על המאוימים, והתווה להם דרך.

הפוגרומים ביהודי רוסיה בראשית המאה ה-20, שהתחוללו בתחילת שנות ה-20 לחייו של ז׳בוטינסקי כולל בעירו אודסה, שכנעו אותו שאין ליהודי שבו משימה דוחקת יותר מלנטרל איום זה. את הדרך התווה הרצל, אותו פגש בקונגרס הציוני בבאזל ב-1903 כציר מטעם ציוני אודסה, 4 חודשים אחרי פוגרום קישינב.

מאז הוא הקדיש את חייו לציונות כמשימה יחידה, ״חד נס״ בלשונו. בניגוד לבן דורו המבוגר ממנו בשש שנים, חיים ויצמן, ולבן דורו הצעיר ממנו בשש שנים, דוד בן-גוריון, התמקד ז׳בוטינסקי בפעילותו ובהגותו בתחום הביטחון, במאבק בלתי מתפשר באיומים. גם באלה שאחרים לא הבחינו בהם כלל.

דוד בן גוריון בצעירותו. צילום: ויקיפדיה

ביטחון בעיני ז׳בוטינסקי היה כמובן צבא יעיל שיהווה קיר ברזל בפני איומים, אבל ״ביטחון״ היה גם ״חמש המ״מים״ המפורסמות שלו: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לשם השגת תכליות אלה היה צורך לדעתו לחולל מהפכה עברית.

ז׳בוטינסקי לא היה מומחה צבאי במובן הצר של המושג, אף שסיים קורס קצינים מזורז בבריטניה. על אף שראה עצמו כעיתונאי הוא היה אנתרופולוג ביטחוני שהקדיש את חייו להבטיח את שרידותם של בני עמו בסביבה משמידה. בניגוד לרוב האבות המייסדים של הציונות הבין ז׳בוטינסקי שאי אפשר להתעלם מאיומי השמדה בארץ ישראל וגם אי אפשר לאפס אותם. לכן, לשם השגת התכלית הלאומית, יש לנקוט גם אמצעים צבאיים יעילים. אמצעים אלה אינם מטרה. היעד העליון בעיני ז׳בוטינסקי היה לאומי, ולמענו יש לפעול בכל המסלולים.

ב-4 בנובמבר 1923 פרסם ז׳בוטינסקי את מאמרו ״על קיר הברזל (אנחנו והערבים)״ בביטאון ״רזס-וויט״ ברוסית, ובו הוא ניסח את לקחיו ממאורעות 1921-1920, שכללו תובנות גם מתקופות קודמות. המאמר ושמו הפכו לסימן היכר לתורת הביטחון של ז׳בוטינסקי, כי בכושר חדירתו לאבני היסוד של המאורעות עלו מאפיינים של הוויית הביטחון ושל בעיות הביטחון ביישוב היהודי ובמדינה.

רוב ההגות והכתיבה על תורת הביטחון של ז׳בוטינסקי התמקד במאמר זה. אבל עוד לפני 1923 וגם לאחריה התעמק ז׳בוטינסקי בהוויית הביטחון. לא פחות חשוב להבנת תורת הביטחון שלו הוא ספרו ״תורכיה במלחמה״, שפרסם בלונדון ב-1916.

לצורך מחקר זה קראנו לא רק את מה שכתב ז׳בוטינסקי בכל התחומים אלא גם מה שכתבו עליו בנושאי הביטחון ובנושאים אחרים. מצאנו את תפיסת הביטחון שלו עשירה הרבה יותר ממה שביטא ב״קיר הברזל״, וכן מצאנו שבמאמר עצמו יש עומק שאינו ניכר כשאין מביאים בחשבון את שאר יצירותיו ואת מהלך חייו. ז׳בוטינסקי נפטר כשהיה בן 60, במלוא אונו האינטלקטואלי. ייתכן שאם היה ממשיך לחיות היה מסכם את הגותו הביטחונית באופן שיטתי. אין ספק שהאיש שחזה את המכה האכזרית ביותר שקיבל העם היהודי בעת החדשה, השפיע על תפיסת הביטחון של המדינה שקמה לאחר מותו.