קצין בכיר: "חמאס יחשוב אלף פעמים לפני שיצא שוב נגד ישראל”

“כשתכננו וביצענו את מערך ההגנה סביב רצועת עזה, ידענו שאנו בונים אותה כנגד הסיפור של חדירה מן המנהור” מסביר אל”מ מרלי בשיחה עם “מעריב־השבוע”, “ואז, כחצי שנה לפני צוק איתן, התברר שיש לנו ביד מנהרה כזו. נכנסנו אליה, חשפנו אותה, למדנו אותה - ואז נפל האסימון. זו האסטרטגיה המובילה של האויב. כלומר, זאת לא סתם מנהרה, זו תשתית שחמאס שם בתוכה את כל מה שיש לו ואיתה הוא הולך על כל הקופה. שם, בנקודה הזו, הבנו שצריך לעסוק  בתופעת המנהור 24/7. נכון, גם קודם בנינו הגנה מפני חדירה ממנהרות, אבל רק כשראינו אותה מבפנים הבנו את המציאות. כשהתוכנית עברה מהנייר לפקודה, עשינו את ההתאמות להגנה קדמית”.

“שהמשימה היא מבצע נגד המנהרות, וכולם הבינו את זה – המח”טים וגם המפקדים בשטח. במהלך צוק איתן נכנסנו פנימה לרצועה ופתאום אנחנו מגלים עוד מנהרה, ועוד פיר. אז גם הבנו שהצד השני רוצה הישגים, אבל לא מצליח לרשום אפילו אחד כזה”.

“לגמרי. תראה, הייתה התראה למלחמה, נערכנו בהתאם ואני לא מניד עפעף כשאני אומר את זה - ניצחנו בענק. 50 ימים של מבצע וחמאס לא הצליח להשיג כלום במלחמה הזו, חוץ מחורבן והרס לתושבים שלו ובשטח שלו. החזרנו את חמאס שנים אחורה. מהלכים אסטרטגיים נמדדים לאורך זמן, וזה לדעתי אחד המבצעים הכי מוצלחים של צה”ל אי פעם”.

יש רבים שאינם חושבים ככה.

“האוכלוסייה הפלסטינית בעזה מתעוררת בבוקר, מביטה סביב על החורבן וחיה עם צריבה עמוקה בתודעה. חמאס לקח את תושבי הרצועה שנים אחורה, ואם הוא ירצה לצאת שוב למערכה נגד ישראל, הוא יחשוב אלף פעם לפני זה. בדיוק כמו שחיזבאללה מרסן את עצמו מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006. רובע דאחיה בביירות צרוב אצל הלבנונים בדיוק כמו שהיום שכונת סג’עייה צרובה אצל העזתים. החמאס פגש בצד שלנו בנחישות מטורפת, באומץ לב ובגבורה. נכון, בנקודות מסוימות הוא הצליח בחלק מהקרבות, אבל זו עובדה שחמאס בעזה כיום לא מאפשר זליגות של ירי טילים לישראל מצד ארגוני טרור אחרים ברצועה, כי הוא הבין את מחיר התגובה והמלחמה. הוא לקח את האוכלוסייה שנים אחורה”. 

בשבוע שעבר נפרד אל”מ מרלי מפיקוד דרום לאחר שנתיים ושלושה חודשים אינטנסיביים. עד היום הוא שירת בכל תפקידי הפיקוד בחטיבת גבעתי, כך שתפקיד קצין אג”מ פיקודי היה הראשון שלו כאיש מטה. הוא נזכר איך הכל התחיל, כששניות בודדות לאחר שלחץ את ידו של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן הוטלה עליו המשימה הראשונה: להכין את הפיקוד למלחמה עוצמתית מול חמאס. וכך, בתוך שנה הוא זכה לנהל את אחת המערכות הקשות שידעה הגזרה, ובסיומה אף לתחקר את כלל האירועים מול המפקדים השונים, כולל תחקורי החללים של המבצע בהם גם של חברו הטוב, סא”ל דולב קידר ז”ל, שאותו הוא מכנה עד היום “אח”.
 

“אני זכיתי להכין מלחמה, לנהל מלחמה, לתחקר מלחמה ולהכין את הפיקוד למלחמה הבאה” מסביר מרלי, “נכון שצוק איתן נחשב מבצע, אבל זו הייתה מלחמה לכל דבר. שנתיים מטורפות. מבחינתי, התפקיד הזה היה קפיצה מטורפת. פתאום אתה מוצא את עצמך משתתף בדיונים במטכ”ל בכל שבוע ונחשף לעולמות שלא נחשפת אליהם לפני כן כמפקד בשטח. לשבת מול ראש ממשלה בדיונים, לראות איך מתקבלות החלטות במטה הכללי, להבין את המורכבות, את השיקולים. בתפקיד כזה נחשפים לעולם תוכן רחב מאוד, מאתגר מאוד ומעניין בטירוף. לא סתם אני אומר שזכיתי. אומנם מלחמה או מערכה הן אינן חוויות טובות, אבל כשאתה נמצא בצבא - הלחם והחמאה זה לנצח. וכשאתה מכין מבצע וגם מנהל אותו, זו זכות גדולה”. 
 

שנה לאחר המלחמה הבינו בפיקוד הבכיר שאל”מ מרלי הוא הקצין המתאים ביותר לקחת את כישוריו ואת ניסיונו לגזרה הצפונית המתחממת, וסוכם שימונה לתפקיד ראש מטה פיקוד הצפון ודרגתו תעלה לדרגת תת־אלוף. בדרך כנראה שכחו לשאול אותו על המחיר האישי ששילם, עם המשפחה שלא ראה בשנתיים האחרונות - גם כשעלה צפונה לביתו בנהריה - הראש נשאר בפיקוד בבאר שבע. מרלי לא יודה, אבל המחיר האישי הביא אותו למקום של לוותר על הקידום, ויתור שיוביל אותו החוצה מהצבא בשנים הקרובות, כשיגיע לגיל 45. בקרוב הוא יעבור לפקד על קורס מפקדי גדודים, שיהיה התפקיד האחרון שלו בצבא.
 

“סוכמתי לתפקיד ראש מטה פיקוד צפון אבל ביקשתי מהאלוף שלא להתמנות”, הוא מספר, “יש לי גם חלומות ואני רוצה להגשים אותם. ובכל מקרה, מה שעשיתי פה בפיקוד הדרום שינה ועוד ישנה לי את החיים לחלוטין. שתבין, צריך ללמד בבתי הספר בצבא איך תכננו את מבצע צוק איתן”, ממהר מרלי לשנות נושא מהפן האישי לפן המבצעי, “ביוני 2013 קיבלתי שתי משימות -  להכין את הפיקוד למלחמה ולהקים צוות חשיבה להגנה קדמית - וזה מה שעשיתי”.

“התחלנו לחשוב מה בדיוק מחכה לנו שם ברצועת עזה, מי השחקנים המרכזיים שם, מה האינטרסים שלהם, לאן הם רוצים להגיע, איזה בעיות יכולות להיות לנו איתם ואיך אפשר לפתור את הבעיות שעלו. בשורה התחתונה, בקצה של כל העבודה הזו נולד תכנון אופרטיבי. הגענו למצב שהאלוף עשה תחקיר לכל מח”ט עוד לפני המבצע, כדי לברר איך הוא מיושר עם התוכנית האופרטיבית. ישבנו מול אנשי המודיעין והכנו את הפיקוד עם נוהל קרב ארוך מסודר ועם תשתיות ומיגון ואת זה צריך ללמוד”.

בסיום צוק איתן עלו שאלות סביב הליך קבלת ההחלטות במהלך המבצע. למשל, אם לא היה נכון לפגוע כבר בימים הראשונים בבכירי חמאס. אל”מ מרלי מחייך ומסכים כי מבצע צוק איתן 2, אם נזדקק לו, יתחיל בדיוק בנקודה הזו. “מערכה תמיד מתחילה מנקודה מסוימת, וצוק איתן 2 יתחיל בדיוק בנקודה שבה הפסיק צוק איתן 1”, הוא מסביר, “אין ברירה אחרת וחמאס צריך לקחת את זה בחשבון. אי אפשר לחזור אחורה, וגם לא נוכל לצאת כל שנה־שנתיים למערכה חדשה. השאלה אם הבתים של מפקדי ושל בכירי חמאס יהיו המטרות הראשונות היא שאלה מצוינת, והיא תמיד עולה. בצוק איתן הלכנו למטרה מסוימת - לטפל במנהרות, וכשהייתה אפשרות לחסל את מי שצריך לחסל - אז חיסלנו. גם מפקדי החמאס התנהגו תחת משמעת מבצעית, התחפרו תחת האדמה והיה קשה לתפוס אותם במצבים מסוימים”.
 

"אז נפל לנו האסימון" מנהרה ברצועת עזה. צילום: רויטרס

על אירוע מוחמד דף מרלי נזהר לדבר. במבט חטוף לעבר נציגת ביטחון שדה ניתן לראות בזווית העין את ההוראה שקיבל שלא להתבטא בנושא. בפיקוד הדרום נזהרים כבר תקופה ארוכה לענות על שאלות בנוגע ללילה שבו הופגז הבית של רב המחבלים על יושביו, ובכלל זה גם בני משפחתו. “אני לא בטוח שאני יכול לדבר על זה” הוא נזהר, “אבל אני יכול להגיד שאנחנו יודעים מה קרה שם. תעשה אחד ועוד אחד. זה קשור גם לחלק ההומניטרי והמשפטי וזה מורכב. יכולנו אולי להשיג הישג הרבה יותר טוב ומובהק, אבל היו שיקולים שאני לא יכול להרחיב עליהם. אנחנו יודעים בדיוק מה קרה שם”.

“אני לא ראיתי אותו חי”. 
 

בסיום המבצע, כשהחלו להיערם על שולחנו תחקירי הקרבות, ישב אל”מ מרלי לילות כימים מול מח”טים, לוחמים, אנשי מודיעין ושב”כ ואסף את הנתונים. הוא חתום על כל “דוח חלל” שנמסר למשפחות השכולות, בחלק מהמקרים אף הגיע בעצמו למסור אותו ולהסביר. בית אחד שאליו נאלץ להיכנס בנסיבות הטרגיות הפך לביתו השני - הבית של מיכל קידר, אלמנתו של סא”ל דולב קידר, ושלושת ילדיהם. “איבדתי לוחמים שהכרתי ובן של חבר יקר, אבל הסיפור של חברי הטוב דולב נקשר לי בגורל, בדרך. הוא היה איתי שנים ארוכות ושירת אצלי בכמה תפקידים. עד היום אני יושב פה, עובר על חומרים, ודולב צץ בין הדפים. אתה מתחיל לתחקר וזה קשה, במיוחד באירועים שהיו בהם הרוגים כי אתה נכנס לתיאורים המפורטים, לתמונות, לעדויות. זה לא פשוט כשאתה בתוך תחקיר ומכיר את המעורבים, אבל אין תחקיר שלא לומדים ממנו”.

 “קח למשל את התחקיר על האח שלי, דולב ז”ל, ואני אומר לך שאפשר היה למנוע את המוות שלו. מצד שני, הבן אדם היה אחראי על הגזרה, אמרו לו שיש זיהוי של כמה אנשים מעבר לגדר, והוא עשה את הדבר שכל לוחם צריך לעשות, את מה שאני הייתי מצפה ממנו, את הדבר שהוא חינך את הלוחמים שלו לעשות. הוא פשוט יצא לבדוק את הדיווח. מי אם לא הוא ירוץ לתוך האש? הוא לא ידע שהוא הולך למות. הוא לא חשב, לא על מיכל ולא על שלושת ילדיו.  אמרו לו שיש אויב, אז הוא הלך, חתר למגע, נתקל - וחטף אר־פי־ג’י ונהרג. זה המחיר, זה לא כשל”.

בסיום המבצע הוזמנו כמה וכמה קצינים בכירים לחקירה במצ”ח, חלקם תחת אזהרה. כמה ארגוני זכויות אדם תבעו תשובות בנוגע לסוגיות משפטיות שונות שעלו, והפרקליט הצבאי הראשי בחן את כלל הטענות. בחלקן הוא הורה לבצע בדיקות, ובחלקן שלח קצינים ומפקדים לחדר החקירות. אל”מ מרלי היה אחד הקצינים הבכירים שנאלץ להיכנס לשורה של חקירות על כמה אירועים, והוא הראשון שמדבר על כך בגלוי.
 

 “ברגע שמסבירים לך שאתה נחקר תחת אזהרה, זה לא נעים בכלל. אני נלחמתי בצורה מוסרית, פגעתי במי שניסה לפגוע בי, עשיתי הכל כדי לא לפגוע בחפים מפשע – ועכשיו אני יושב מול חוקר באזהרה? זה לא אירוע פשוט. זה גם קשה מאוד להבין למה אתה נחקר. אני כבר מכיר את המערכת, את החשיבות של החקירות ואת המשמעויות, וזה לא דבר פשוט. עם זאת, אני יכול להגיד באחריות מלאה שאין צבא מוסרי יותר מצבא ההגנה לישראל. הרבה פעמים ויתרנו על תקיפה כי פתאום צץ לנו אזרח ממקום לא צפוי, ומיד אתה אומר 'חדל אש'”.