צומת מחולה. אולי 30 שנה לא עברתי כאן. 30 שנה מאז שלב ההכשרות בטנקים. לא יכול אפילו לספר אם המקום הלוהט, באמצע הבקעה, השתנה, הוסיפו לו צבע, או שהוא פשוט דהה. לא זוכר. הנ"נ חתך מהכביש הראשי לתוך כפר ערבי שבדיוק התעורר משנתו, משם עבר לדרך עפר ובסוף עצר באמצע השממה, ליד מרכבה סימן 4 - המרצדס של הטנקים בצה"ל. כבוד לגדוד 9, חטיבה 401, פלוגת להב. איפה לנו היו טנקים כאלה? אני עבדתי בתא התותחן של מגח, פטון בשבילכם. משה רבנו ונפוליאון העבירו לי אותו בירושה. עתיק, רועש, מסריח מסולר ופיח. פלא שנשארתי בחיים ולא הלכתי לעולמי מזיהום אוויר.



השעה הייתה 06:30 בבוקר והחום חצה מזמן את ה־30 מעלות. נזכרתי שבבקעה יש אולי שעתיים טובות בשנה שבהן אתה מצליח לתפוס את השמש עם המכנסיים למטה. זה לא היה הפעם. סמל תמיר אביעוז, מפקד הטנק, קיבל אותי בלחיצת יד חמימה. מלח הארץ, לפי ההגדרה המילונאית. הבחור כבר היה מסודר בחיים. תפקיד של ג'ובניק, חמשושים ארוכים בבית, אבל הוא נלחם שיסדרו לו פרופיל קרבי והגיע לתפקיד פיקודי. "אבא שלי היה שריונר וגם דוד ובן דוד שלי", סיפר על השושלת. "אמרו לי 'תהיה מושבניק טוב ותצטרף לשריון'. לקח לי זמן להעלות פרופיל. כולם שאלו 'מה קרה לך?'. הייתי היחידי שעשה את זה בתולדות המדור, אבל הסברתי שהתגייסתי לא כדי להיות ג'ובניק".
 
זה הצחיק אותי. הייתי בדיוק ההפך ממנו. הייתי חייל בודד מאחר שההורים היו בשליחות, סבלתי מפלטפוס קשה בכף הרגל ומאלרגיה מבאסת לאבק בית. לדעתי, הייתי נקודת תורפה רצינית מבחינת צה"ל. יום לפני הבקו"ם אמרתי לחבר'ה בשכונה: "תשמרו על הקפה חם ועל שולחן השש־בש, אני יוצא לסידורים וחוזר לפני השקיעה". לא אשכח את המבט בעיני כשקצין המיון זרק 'תותחנים, שריון או הנדסה קרבית'. אמרתי לו שזו בטח טעות, יש הרבה 'לוי' והוא כנראה מתבלבל עם הרמטכ"ל הבא. אני יותר בענייני קציני ממטרות ואחראי גינות ראשי. 
 

"פלטפוס", טענתי, והוא ענה שממילא לא הולכים הרבה. "אלרגיה לאבק בית", המשכתי בטיעונים להקלה בעונש. "אל תדאג, לא תראה את הבית", הרגיע. "חייל בודד?", חרחרתי בייאוש. "בבסיס לא ייתנו לך להרגיש לבד", הוא לא עזב את הקו הנוקשה. למחרת מצאתי את עצמי בבסיס הטירונות בניצנים כמו ג'ורג' ברגר מהמחזמר "שיער". מוטיבציה של שבוי מלחמה, עוד כמה נשאר למנאייק?

מאה אחוז פגיעה
אבל הנה אני בריא ושלם. 30 שנה אחרי, מגולח ומצוחצח מול ילידי שנתון 94', כולל הטען אלמוג רזניק, שהוא בכלל טרי מהאריזה, תוצרת 1996. "הוא אפילו לא פגש את רבין", הסביר תמיר, המפקד. רזניק עלה לטנק להכין ארוחת בוקר קלה. קפה לא היה להם, אבל לפחות משהו לנשנש. הרי רק בימים כאלה אפשר לפגוש ערגליות. בעצם גם לא. נגמר. רזניק הוריד מנת קרב מהצריח של הטנק. אני זוכר את המנות. את הלוף, ובמיוחד את הבולי־ביף, אותה עיסה שמישהו סיפר שהייתה פעם בשר. אצלנו במחלקה החיילים לא נגעו בבולי־ביף גם עם מקל. היה חשש מקרינה רדיואקטיבית ותופעות לוואי. היה רק אחד שהיה פותח, לוקח ביס, עוצם עיניים וממלמל לעצמו "טעם גן עדן". אחרי ההכשרה לא ראיתי אותו יותר. כנראה התאדה.


"איך אתם אוכלים את האנטריקוט?" אייל לוי והפריסה המשודרגת. צילום: דובר צה"ל
היום אין יותר בולי־ביף. יש קופסאות טונה, אננס ואפילו פירות מיובשים. מתן, הטען, סיפר שהם מחממים את הטונה, מביאים אותה לידי עישון ומוסיפים מעל רוטב צ'ילי חריף שהביאו מהבית. שאלתי אם את האנטרקוט הם אוכלים רייר או רק מדיום.
 
באותו הבוקר היה צריך להיערך תרגיל עם חי"רניקים, אבל בגלל עומס החום האקשן בוטל. אמרו שיעשו לי סיבוב קצר בתוך הטנק ואחריו נסיעה קטנה להדגמה, כדי שאראה את ההבדלים בין מכונית המרוץ הזאת, לפטון המקרטע מפעם. לא תאמינו, יש להם מיזוג. צינור שמתחבר לתוך הסרבל חסין האש ומקרר את המערכת הפנימית של הטנקיסט. בימים שלי היה מאוורר שסיפק עוד ועוד אבק. אני זוכר שכשהורי חזרו מהשליחות בחו"ל והוציאו אותי הביתה לקבלת פנים חגיגית, אמרו לי "דבר אחד קטן לפני, סיים את הטיפול השבועי". תא תותחן, טנק, אוגוסט, בקעה, שעת צהריים. מה לא בסדר במשפט? יצאתי מהטיפול עם חמישה קילו פחות ונזק מוחי שעד היום אפשר להבחין בו. מיזוג? בחייאת ראבק.
 
ליאל לוי, התותחן של המרכבה, שיש לו שם די דומה לשלי, לקח אותי לסיור בממלכה. "יש לי מאה אחוזי פגיעה, כולל ירי במצב חירום", התגאה. לא רציתי לבאס ולספר שבאזרחות, בעולם האמיתי, אין הרבה מה לעשות עם מאה אחוזי פגיעה כתותחן. זה אולי יעזור באליפות הפלייסטיישן השנתית של עפולה או בתרגיל הבא בצאלים. אבל ליאל בחור נחמד. שכחתי כמעט איך זה לחיות עם שלושה אנשים בטנק קטן וסגור. "לפעמים יותר מדי אחד בתחת של השני", הודה התותחן. "אתה צריך לסבול את השטויות. לבוא ולהעיר את לירם 'קום, קום' והוא זורק 'אני לא פה'".
 
לירם רוזנהפט, הנהג, דווקא חשב אחרת. "הביחד עושה לנו טוב. אחי התאום מספר חוויות לגמרי שונות מהשירות. הוא אומר 'אתם ארבעה, זה פלוס אחד גדול'. גם אני אוהב את זה".
 
 לכל אחד יש מחשב. לטען שאחראי על הפגזים יש מחסנית אוטומטית, שיא ההייטק. אצלנו טען עבד כמו נפח בימי הביניים. זחלתי במסדרונות הפנימיים אחרי ליאל כשאני לוחש "לא מאמין, לא מאמין". שאלתי את החבר'ה אם הם עדיין מגרזים, התברר שהרבה פחות מאיתנו, אבל כן, הם מעבירים חוטר בתותח ומנקים בדיוק כמו שאני ניקיתי.


"איזה עתיק אתה" אייל לוי והשריונרים הצעירים. צילום: דובר צה"ל
 טוב, לא בדיוק. הם התפקעו מצחוק כששאלתי אם את הניקיונות הם מבצעים עם מגלר. לפני 30 שנה היו מנפים את גרגירי האבק עם המברשת שהייתה מסייעת לפזר קצף לפני הגילוח. "אצלנו זו מברשת", הסביר המפקד, "איזה עתיק אתה".

לילות הבקעה
רק כשהתחלנו לנסוע נזכרתי ברשימת המינוסים הארוכה. עם כל ההתקדמות והמודרניזציה החול נשאר אותו חול, וביום שבו האובך שלט, בתוך הפה התמקמה תערובת עסיסית של טיט. את האפליקציה הזאת עדיין לא המציאו.
 
תמיר, המפקד, סיפר שאם יש משהו שהוא עדיין שונא זה את מגע הסולר והאבק שנוצרים מנסיעת הטנקים. גם היציאות לא קלות. 17 יום בבסיס, ארבעה בבית. ללירם יש חברה והוא מקווה שהקשר יחזיק מעמד. אבל עם כל הקושי והסרבלים המלוכלכים, אחרי ימים של חוסר שינה, יש גם רגעים שבהם מושבניק מהדרום, תותחן מראשון לציון, טען מהיישוב מתן ונהג מהסיטי של אשדוד, לעולם לא ישכחו: את הלילות בשטח, כשהטנק דומם ומציע את מנועו החם כדי שהצוות יוכל לשכב עליו, להביט בשמי הבקעה זרועי הכוכבים ולצאת בשירים שמחסלים בקלות את הבאסה. לילות שגם אני, 30 שנה אחרי ועם זיכרון קלוש, לא מסוגל לשכוח.