בנות בצריח: טל אריאל אמיר חוזרת לסימולטור של חיל השריון

יש סיכוי סביר שענתיקה כמוני לא הייתי צולחת אפילו את הטירונות המשולבת עם שלושה חודשים של לימודי שריון. המדריכות היום מתמודדות עם שילוב מרתק של טכנולוגיה סופר מתקדמת, המיושמת הלכה למעשה על כלי הנשק האימתני ביותר בשדה הקרב.
 

 רק מלראות את הווירטואוזיות שלהן בין ששת מסכי הפלזמה המשמשים לאימוני הסימולטור, נכנסתי להתקף סחרחורת חריף כמו אחרי מכת מיסוך עשן לפרצוף. אם בעבר נעשתה הפעילות העיקרית בתוך הכיתות, שבהן הדרכנו טנקיסטים מתחילים, השתלמויות לקורסי מפקדי טנקים וקצינים, ומדי פעם גם הסבות לשריון שהועברו לקציני חי"ר בכירים, הרי שהמדריכות כיום מגלמות את כל מה שאנחנו שאפנו אליו. הן מלוות את הטנקיסטים בשטחי הפודרה האינסופיים בשיזפון ומתרגלות אותם בפעילות קרבית ממשית.  
 

בתוך הגאווה על דור ההמשך, לצד קצת קנאה, היה רק דבר אחד מוזר בעיני. מה לעזאזל קרה לשמות של הפגזים? פעם היו אלה כינויים קרביים כמו "ח"ש" (חודר שריון), "מעיך", "חלול", "פלשט". כיום, כנראה בהשפעת השיר "פרחים בקנה", החליטו בשריון שכדורי ההרג הנפלטים מהתותח יעשו את עבודתם טוב יותר אם לירי תתלווה ארומה מיוחדת.

היום אלו "חצב", "רקפת" ובעיקר "כלנית", פגז רב־תכליתי המיוצר בתע"ש ומספק מענה מגוון לאיומים בשדה הקרב המודרני. הלווו, החלטתם להפוך את המלחמה נגד האויב למגדיר צמחים? רק בבקשה אל תשנו לנו את שם המרכבה. לא בטוח ש"דרדרית מצויה" או "נזמית לופתת" יתקבלו בהבנה. 

התא הקלסטרופובי
 

כיאה למדריכות שריון אסרטיביות, היום שתוכנן עבורי על ידן נפתח בתכלס. עמית, סמלת הסימולטור לנהיגה בטנק, הנקרא "מאמן", מובילה אותי לאולם גדול וצחור שבמרכזו גוש בטון כהה הניצב על רגליים הידראוליות ענקיות, המזכירות לי את הדמויות שפלשו לכדור הארץ ממאדים בסרט "מלחמת העולמות". זהו מאמן הנהיגה החדיש, המדמה במדויק את תא הנהג בטנק מרכבה סימן 3. המאמן הוכנס לשיזפון לפני פחות מחמישה חודשים והפך לאחיו הצעיר והתזזיתי של סימולטור התותחנות, שנכנס לשימוש עוד בימי כמדריכה.

טל זוחלת לתא הקלסטרופובי. צילום: עמית שכטר, דובר צה"ל

 כל נהג טנק מתחיל יישלח לנסיעת אבחון ראשונית בשטח, שלאחריה יגיע לתרגול בסימולטור ויתמודד עם ארבעה סוגי תרחישים: הראשון הוא אימון בנהיגה בסיסית, מעבר רמפות, חציית סוללות ועלייה לעמדת ירי; לאחר מכן ילמד הנהג על מצב שבו הטנק נכנס לשיפוע צד ונסיעת לילה. שני התרחישים הבאים מתייחסים לקשיים שבלוחמה בשטח בנוי והובלת הטנק הרחב ברחובות צרים. עד לסיום האימון על הסימולטור ילמד הנהג לתפקד עצמאית בתנאי שטח מגוונים, כמעט ללא הערותיה של המדריכה.
 

עמית לא עושה לי הנחות, ואחרי תדריך בטיחותי קצר, היא שולחת אותי לתוככי התא הקלסטרופובי המהווה עולם עשיר וצבעוני לחובבי קונסולות האקס בוקס. לאחר זחילה דרך פתח הלוחמים (לאן נעלם מדף הנהג של המרכבה סימן 1 ו־2?) מזכירים הצפיפות, האורות האדומים והרעש המטרטר של המנוע את רגע הכניסה לבדיקת MRI של עמוד השדרה הצווארי. 
 

לאחר כמה שניות אני מבחינה בשדרוג של התא. הוא מרווח מקודמיו, ממוזג להפליא והכיסא נוח לישיבה ממושכת. עמית סוגרת מאחורי את הדלת ובפני נפרשת מציאות מדומה מרהיבה הבוקעת משלושת הפריסקופים מולי. אני עוטה על ראשי את קסדת הג'נטקס המשוכללת, שתוכננה לסנן רעשי רקע ולאפשר לשמוע את הפקודות בקשר בבהירות, ומתמסרת לנהיגה הכל כך מוחשית וממכרת. כל מעבר של מכשול מנענע את התא בתיאום מופלא, עד ששכחתי לחלוטין כי מדובר במכשיר מתוחכם הניצב בנוחות על הקרקע. צלחתי בקלות סלעים אימתניים, נגחתי בעוצמה בגדרות אבן, עליתי לעמדת ירי ואפילו הרגשתי את הרתע הקל של הטנק לאחר פליטת הפגז. באמת שלא האמנתי כי עצם המכונה "כלנית" יכול לגרום לכל כך הרבה רעש ונזק. 
 

בצער רב נפרדתי מהמאמן ויצאתי אל השטח, שם חיכו לי האפוד הכבד, קסדת הג'נטקס וכפפות הנומקס חסינות האש. הכניסה לתא שבו יושבים התותחן, הטען ומפקד טנק המרכבה סימן 4, היא חגיגה לחובבי המכשירים האלקטרוניים. אלא שגם מערכת בקרת האש בז, המאפשרת תצפית כינון וירי לעבר מטרות נעות ונייחות ביום ובלילה, אינה מצליחה להאפיל על הפרט המרגש ביותר, שהגיע לביטוי בעת מבצע צוק איתן. זוהי מערכת ההגנה האקטיבית, מעיל רוח, מעין סוללת "כיפת ברזל" אישית של הטנקיסטים, המזכירה כי המרכבה הינו הכלי הממוגן בעולם. דאע"ש יכולים לעשות אבו עלי על מי שהם רוצים, נראה אותם מול מפלצות הברזל שלנו. 

פרס ביטחון ישראל
 

יש לציין כי המחזור הראשון של קורס מדריכות טנקים נפתח בשנת 1978 ותפס את מקומו כתוכנית האתגרית ביותר בקרב שאר הקורסים שנועדו להכשיר מדריכות יבשה. 
 

בשריון נוהגים לומר כי מקומו המרכזי של האדם בחיל מתבטא באופן השילוב של החיילות במגוון רחב של מקצועות הדרכה ובהכשרה של טנקיסטים - תחום שנחשב בעבר למעוז הגבריות. השיחה עם סג"מ ספיר, המשמשת כקצינת מדור נט"ר (נהיגה וטיפולים ברכב קרבי משוריין), מזכירה לי עד כמה הופך מרחק השנים למשמעותי, במיוחד בצבא. חיתוך הדיבור הצה"לי, הסגנון הענייני ושלל קיצורים מבלבלים גורמים לי לפתח תסמינים מדאיגים המזכירים הלם קרב.

ברגעי הצלילות למדתי כי לא כל מי ששואפת להיות מדריכת שריון נשארת ללמד על הטנקים. חלקן ישמשו מדריכות קליעה בחיל, או מדריכות פלמ"ס, תחום חדש שנכנס בשנתיים האחרונות, המיועד לפלוגות המסייעות והכולל לימודי סיור, תצפית, מרגמות ונגמ"שים. אלו שיעסקו במקצועות השריון יחולקו לשלוש מגמות: נט"ר, תותחנות או טען. מי שתימצא מתאימה לנט"ר תוציא רישיון נהיגה על טנק - דבר שיותיר רושם עז על כל חותנת עתידית. 
 

בסיום הקורס תוצמד מדריכה ותיקה לכל אחת מהצעירות והיא תחנוך אותה לאורך תקופה של בין חודשיים לארבעה חודשים. רק אחר כך תוכל המדריכה הצעירה להכשיר בעצמה כיתת טנקיסטים.  

על ציוד מלא, טל אריאל אמיר. צילום: עמית שכטר, דובר צה"ל

אז אחרי יום שלם של פעילות והתרגשות, הכולל את הכרת המדריכות המקצועיות, התמלאתי עצב. אומנם המדריכות של שנת 2015 הן מקצועיות, מיומנות ומבינות את נפש הטנק (הוא רק נראה כמו גוש ברזל קר), אבל לאחרונה בחן צה"ל את האפשרות להופכן ללוחמות שריון, כמו בצבא האמריקאי, והגיע למסקנה כי אי  אפשר לעשות זאת. העומס על גוף האישה - במיוחד בתפקידי הטען של הפגזים והנהג המפעיל כוח רב בלחיצה על דוושות הטנק - עלול להוביל לנזקים פיזיולוגיים. בנוסף לכך, לא נמצא פתרון לשהות המשותפת והארוכה של גברים ונשים באותו תא קטן וסגור. אולי בעוד עשר שנים יזכו מדריכות השריון של היום לבקר בשיזפון, וישמחו לגלות כי הקולגות של 2025 הצליחו לשבור פסגה נוספת ולהפוך ללוחמות. 
 

ולסיום, כדי לסגור את פינת הציניות בנושא הכלנית, כדאי לציין כי הצוות הישראלי שפיתח את הפגז הייחודי, הנושא שישה מטעני נפץ בצורת דסקיות, זכה לפני כארבע שנים בפרס ביטחון ישראל. כבוד.