כך נולדה תרבות כיסוי התחת בצמרת הצבא

מכות ניתנו, ידיים ורגליים נשברו, ותגובות חריפות מכל העולם ומהשמאל הישראלי איימו לכסח גם את הקריירות של רבין, של הרמטכ"ל, דן שומרון, של אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, של מפקד אוגדה 162, תא"ל זאב ליבנה, ושל הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אמנון סטרשנוב, ועוד רבים אחרים. בסוף נמצא שעיר לעזאזל - מפקד נפת שכם, אל"מ יהודה מאיר, בן 36, יליד רומניה, התייתם מאם בגיל צעיר. דווקא בגלל פעולה שהורה לבצע בכפר הערבי חווארה, שבה לא נשברו עצמות, הוא הועמד למשפט צבאי, הורד לדרגת טוראי ונזרק מצה"ל.

יהודה מאיר רוט בבית המשפט. צילום: ראובן קסטרו
 

המנוע העיקרי לבריחה מאחריות של ראשי מערכת הביטחון היה חבר הכנסת יוסי שריד. ב–4 במאי 1989, שנה וארבעה חודשים אחרי האירוע, הוא פרסם ב"הארץ" את אחד המאמרים המשפיעים בתולדות המדינה, "ליל האלות השבורות", שבו כתב בין היתר: "מה שישראל הייתה היא לא תהיה. זאת מדינה אחרת כשם שצה"ל הוא צבא אחר, ובישראל החדשה כל מעשה זוועה הוא אפשרי".

שריד הגזים - גם בישראל הישנה הכל היה אפשרי. לדבריו, "עורך 'הארץ' לא הבין את החשיבות הדרמטית, אולי גם ההיסטורית, של המאמר, שמקומו בעמוד הראשון, ודחק אותו לעמוד דעות פנימי. אך כבר בבוקר הפרסום טסו חברי המטכ"ל במסוק ליום עיון בדרום. קיבלתי עדויות שבדרך הם העבירו את המאמר זה אל זה, והיו בהלם. הם לא ידעו דבר על המקרה ושאלו זה את זה אם הוא יודע משהו". 
 

אמרתי לשריד שהוא טועה, שהרי לפחות שומרון ומצנע ידעו את כל הפרטים, והם, כמו גם אחרים, ניסו לטשטש את הפרשה, שרסיסי ההדף שלה הגיעו עד ללשכתו של רבין. שריד: "רבין היה שר ביטחון של סדום. טשטוש פרשה חמור מן המעשה עצמו, ואת כל המטשטשים צריך היה להעמיד לדין כפושעי מלחמה".

יצחק רבין. צילום: משה שי, פלאש 90
 

תא"ל בדימוס, בני טרן, פיקד באותם ימים על אוגדה 70 והיה אחראי על השטחים מירושלים ודרומה. לדבריו, הוא שמע את רבין פעמים אחדות מורה לשבור את העצמות ולתת מכות, והחיילים בשטח אכן ביצעו את ההוראה. "לילה אחד טלפן אלי מג"ד מילואים, מראשי השמאל, ודיווח לי ש־20 פלסטינים שוכבים על הכביש במצב של דפורמציה (ידיים ורגליים שבורות). לו היה יהודה מאיר קיבוצניק, יליד הארץ, ומפקד חטיבת הצנחנים, כמו דורון רובין או יורם יאיר, לא היו נוגעים בו. מאיר היה קורבן נוח כשעיר לעזאזל. גרמו לו עוול נורא. זאת תופעה חמורה שראש מערכת הביטחון ומפקדי צבא בורחים מאחריות. דוד בן־גוריון מעולם לא ברח מאחריות, גם כשהיו תופעות חמורות כמו פעולת קיביה ב–1953".
 

באמצע שנת 1986 קיבל סא"ל יהודה מאיר את הפיקוד על נפת שומרון, שכללה את ג'נין, טול כרם ושכם. זאת הייתה הגזרה הכי בעייתית בשטחים; אירעו בה כל הזמן פיגועים. מאיר מצא את עצמו בחוד החנית של עם ישראל. "צה"ל הרחיק את עצמו מיהודה, שומרון ועזה. נשלחו לשם מפקדים מליגה ב'", הוא אומר בראיון מיוחד. "פעלו שם שש רשויות ישראליות שונות, ללא תיאום ביניהן - שב"ס, שב"כ, מינהל אזרחי, משטרה, מג"ב וצה"ל. המערכת הייתה בלתי יעילה באופן קיצוני. מודיעין לא היה לנו בכלל ולא אמצעים לפיזור הפגנות. פרוץ האינתיפאדה הפתיע את כולם, בייחוד את רבין שטס למחרת לארצות הברית לשבועיים, ולא מיהר לקצר ולשוב. הוא קיבל דיווח מלא בישראל ובאמריקה, אך לא הבין אותו. חסרונו היה קריטי לא רק בגלל היותו שר הביטחון אלא משום שעד אז הוא, ולא דן שומרון, היה הסמכות הישירה בשטחים, וביקר אצלנו לפחות אחת לשבוע. הפלסטינים ארגנו הפגנות המוניות, השליכו אבנים ובקבוקי תבערה והבעירו את השטח. בהתחלה חיילים ירו באש חיה ותושבים נהרגו. זה הסעיר עוד יותר את התושבים וגם את התקשורת בארץ ובחו"ל".

דן שומרון. צילום: ראובן קסטרו
 

מאיר ממשיך: "כשחזר ארצה, נשאב רבין לוואקום של צה"ל, שעד אז לא תפקד. הוא נפגש איתנו מיד, פעמיים. כל אחד מהנוכחים הציג בפניו את העובדות ואת הבעיות. לטעמי, הוא לא היה טיפוס שיכול לראות את התמונה הכללית ואת השלכותיה אלא אחד שנכנס לפרטים מיקרו–טקטיים ונתן פתרונות. בניגוד לסגן הרמטכ"ל אהוד ברק, שקבע כי על המפקד לפעול כמיטב הבנתו לפי הנסיבות בשטח, רבין קבע לא להפעיל אש חיה אלא להחזיר את הסדר באמצעות מכות ושבירת עצמות. כולם ידעו זאת וכולם דיברו על כך".
 

אל"מ ד"ר יוני שמשוני, שהעיד במשפטו של מאיר, אומר: "הסברתי שהמכות הן לצורך הרתעה. תרבות של 'בואו נאריך את תקופת המעצר כדי שנוכל להכות עוד כמה מכות'. זאת לא כתבתי, אבל דיברנו על זה. לא הסתרנו את זה. לכולם היה ברור שכך נהגו. שמעתי ממפקד האוגדה ליבנה שיש לתפוס מפר עוצר ולהכותו ולאחר מכן לשחררו לביתו".
 

כשבצה"ל הבינו שהאינתיפאדה לא תסתיים תוך כמה ימים, קיבל תא"ל ליבנה ז"ל, אז מפקד אוגדה סדירה 162, את הפיקוד על כל השטחים מירושלים וצפונה. מאיר: "כשקיבל את הפיקוד, קרא לי ליבנה ואמר: 'יהודה, מה לי ולפלסטינים? אני איש שריון, לא יודע להתעסק עם מהומות. אתה תהיה יועץ שלי, תמשיך ותנהל פה את העניינים, ואני אתן לך גיבוי. אתה תהיה ראש המטה שלי ומפקד נפת שכם. אני אמור לקבל דרגת אלוף ולא רוצה להסתבך עם כל הבלגנים".
 

ב–20 בינואר 1988 הופצה פקודת מטכ"ל שאמרה כי "על פי הוראת שר הביטחון - הימנעות מרבית משימוש בנשק חם, הכאת מסיתים והפעלת כוח נגדם". מכיוון שליבנה מינה אותו למפקד בפועל, תכנן מאיר לפעול נגד מסיתים ב–21 בינואר בכפר חווארה. לדבריו, המהלך שלו היה "סיכול ממוקד של פצצה מתקתקת - מסיתים ששולחים נשים, ילדים, וזקנים למהומות, והם מסתתרים מאחור. מה הטעם לשבור ידיים ורגליים למפגינים? צריך לפעול לפי הנחיה ברורה וישירה של רבין ופקודת מטכ"ל נגד המסיתים. גם את שייח' יאסין הרג צה"ל לא בזמן הפגנה, וגם את המהנדס יחיא עיאש. ואיש לא הועמד לדין על פעולה בלתי חוקית בעליל. הקונספציה של סיכול ממוקד נמצאת בלב הפעילות של צה"ל עד היום, ואיש אינו נתבע על כך".
 

מתברר שעוד לפני כן פעלה יחידה מיוחדת, דובדבן, בפיקוד אורי בר–לב, נגד מסיתים בכפר א–דיק בשומרון. אחד מקציני דובדבן העיד: "הבנו שהכאת אותם אנשים היא למטרת הרתעה. היו ארבעה–חמישה מוכים. אדם אחד הוגדר כמפר סדר ומפגע. הקפנו את הבית, ביררנו מי זה. הוא הוצא החוצה והוכה באלות בגפיים. לחלקם הייתה אלה ממתכת. אמרו לי שזה פיתוח חדש". 
 

לפי מאיר, זאת לא הייתה פקודה אוגדתית אלא פיקודית (מצנע), ולפי הוראה מהפיקוד הוא שלח לדובדבן כוח עזר למקרה שיהיה צורך לחלץ את בר–לב וחייליו. לכן נודעו לו פרטי הפרשה בזמן אמת.

אלוף עמרם מצנע עם אהוד ברק. צילום: ראובן קסטרו
 

את אותה פעולה פקד מאיר לבצע בחווארה. המשימה הוטלה על סגן אלדד שפיקד על פלוגת נח"ל מוצנח, שביצעה יומיים לפני כן פעולה דומה בכפר ביתא. אלדד היסס וביקש להיפגש עם מפקד האוגדה. מאיר הסדיר מיד את הפגישה. אלדד העיד במצ"ח, וגם במשפט לאחר מכן, כי ליבנה אמר לו כי מוטב להכות מאשר להרוג. השאר מסופר במאמר של שריד: מוכתר הכפר אסף 12 מסיתים, לפי רשימה שנמסרה מהשב"כ. אלדד ופקודיו לקחו אותם באוטובוס אל מחוץ לכפר. ידיהם ורגליהם נכבלו, פלנלית נתקעה בפיהם והם הוכו. אלדד הורה לא להכות בחוזקה, ואכן ידיים ורגליים לא נשברו.
 

סוכן שב"כ, שהיה במקום, דיווח מיד למפקדו, ישראל חסון, שפיקד מטעם הארגון על כל השומרון. חסון, לדבריו, מיהר לליבנה, ביקר בחריפות את הפעולה והודיע שלא יספק יותר רשימות מבוקשים עד שמאיר יסולק מהאזור. לדבריו, ליבנה אמר לו שהוא מופתע. 
 

לעומת זאת, בשיחה איתי הופתע חסון כשסיפרתי לו שאלדד נפגש לפני הפעולה עם ליבנה, מפקד האוגדה, שהורה לבצע את המשימה. במקביל, נסע אלדד למפקדת גדוד 50 ודיווח על האירועים למג"ד ישראל זיו. זה טלפן מיד לדווח למצנע וגם אלדד תיאר לאלוף הפיקוד, כעבור כמה ימים, את אשר אירע בחווארה. שריד לא ידע את כל הפרטים כשחיבר את מאמרו. אילו היה יודע, סביר להניח שהיה כותב ביתר חומרה.
 

כעבור כמה ימים הוגשה תלונה לצלב האדום הבינלאומי על האירוע בחווארה. לא על ביתא, לא על א–דיק, לא על הדפורמציה ולא על עשרות אירועים אחרים. בפברואר מסר הצלב האדום תלונה למשטרת ישראל, והיא העבירה אותה לצה"ל. לפחות מאז ידעו שומרון וסטרשנוב על המקרה, ומצנע ידע על כך כבר בו בלילה. למרות זאת המשיך מאיר בתפקידו באוגדה 162 ובנפת שכם. באפריל אף העלה אותו מצנע לדרגת אל"מ ומינה אותו למפקד גוש דן, לאחר כשנתיים של פיקוד מצוין להלכה ולמעשה על השומרון. ראוי להעיר שהעלאה בדרגה היא כציון לשבח. במקביל, העביר סטרשנוב את דוח הצלב האדום לחקירת מצ"ח.

הקסבה של שכם באינתיפאדה הראשונה. צילום: ראובן קסטרו
 

שבעה חודשים נדרשו למצ"ח לחקור את האמת, אך החוקרים לא הגיעו אליה. ספק אם מפקדי צה"ל היו מעוניינים להגיע לחקר האמת. נראה שיזמו את החקירה כדי להרגיע את הרוחות. מצ"ח לא חקרו את הבכירים, כמובן. למרות זאת שומרון, מצנע וסטרשנוב לא היו שקטים והקדישו זמן רב לנושא. רק אחרי שהשלים שנה כמפקד גוש דן, הועמד מאיר לדין משמעתי על ידי הרמטכ"ל שומרון, שהחליט להשאיל אותו לשב"כ עד גיל 40, אז "הוא יוכל לממש את זכויות הפרישה שלו".
 

שריד, בשיחה שערך עמי כמה ימים לפני מותו,  העיר על כך ששומרון הוסיף חטא על פשע, כי בשב"כ קל יותר לבצע מעשי זוועה. מאיר לא היה מרוצה. הוא האמין בצדקת דרכו, שמגיעה לו תודה ולא יריקה בפרצוף, ששומרון פועל בלחצו הלא מוצדק של השמאל בישראל. הוא נטל הימור והלך לשריד עם כל המסמכים, כדי לשכנע את חבר הכנסת שנעשה לו ולצה"ל עוול משווע, ושמשליכים על הצבא בוץ בלי שמבינים את האמת הקשה בשטחים. הוא האמין ששריד, כאדם הגון, המעוניין בטובת המדינה, יסיע בהרגעת הרוחות.
 

שריד: "פרשת יהודה מאיר היא המקרה הכי מוזר בחיי. עד היום אינני מבין אותה. קיבלתי טלפון. 'מדבר יהודה מאיר, אל"מ'. לא היה לי מושג מי זה. מעולם לא שמעתי את שמו. אמר שרוצה לבוא, בסדר. כל מי שרצה לבוא, בא. הגיע, הסביר כל מיני דברים שקרו ולמה נהג כפי שנהג. פגישה תמוהה. לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי לא ידעתי כלום. לא הבנתי למה בא ומה רוצה להגיד לי. למדתי מניסיוני שרק בדקה האחרונה אדם אומר מה הוא רוצה, בייחוד כשזה כרוך באי נעימות. כשאמר שהוא משאיר לי תיק וביקש שאקרא מסמכים, אמרתי לעצמי: 'אוי ואבוי. מה הוא משאיר לי? לא אקרא כי זה לא כל כך מעניין אותי, אין לי זמן וגם צריך אחר כך להחזיר לו'. אבל אם השאיר, הסכמתי. באופן מקרי פתחתי ולא האמנתי למה שכתוב, ואי אפשר היה להבין משהו אחר. אמרתי לעצמי: 'מה אני עושה עם זה?'. לרגע לא היה לי ספק מה אני עושה עם זה. ואז פרסמתי את זה. עד היום אינני מבין מדוע הוא השאיר לי את מסמכי פרשת המכות בחווארה".

יוסי שריד ז"ל. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
 

"אז בהכירו אותי הוא בא אלי לקבל הכשר? זה אפילו מעליב אותי. הרי שהוא לא רק תמים אלא גם מטומטם גמור. לבוא אלי עם ציפייה כזאת? במקום אלי היה עליו ללכת לפואד".
 

מאיר: "עד ששריד פרסם את הפרשה בתקשורת, אולי רק רמזו עליה בלי שאיש הבין במה מדובר. שקלתי לפרוש מצה"ל. הבנתי על פי חקירת מצ"ח שמסקנתה היא שחרגתי מסמכותי, הבנתי שכולם רמאים. מצנע חייב אותי להישאר בגוש דן עוד שנתיים. אל שריד התייחסתי כאל אדם הגון ורציתי שירגיע את הרוחות לא רק כלפַי אלא בעיקר כלפי צה"ל, שהרי בצבא מצבי היה לכאורה איתן: הייתי קצין בכיר והתבקשתי לא לפרוש. כשיצאתי משריד הייתי במצב רוח טוב. התרשמתי שהוא הבין את המצב ושהוא יעזור".
 

מתברר שלא מעשהו של מאיר שינה את מדינת ישראל אלא מאמרו של שריד. כבר למחרת הגיש סטרשנוב חוות דעת לשומרון, שבה כתב: "בנסיבות המקרה כמפורט לעיל ונוכח חומרת התנהגותו של אל"מ יהודה מאיר, סברתי מלכתחילה כי מן הראוי היה להעמיד את הקצין לדין, בפני בית דין צבאי מיוחד, בגין התנהגותו החמורה והבלתי נסבלת בפרשה עגומה זו. החלטתי, ולא בלב קל, כי ניתן להסתפק בהעמדתו של אל"מ יהודה מאיר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר, סגן הרמטכ"ל, בגין עבירה של חריגה מסמכות, עד כדי סיכון חיים או בריאות". לפי חוות דעת זו, היה הפרקליט צבאי הראשי מנותק לחלוטין מן הנעשה בצה"ל.

אמנון סטרשנוב הפרקליט הצבאי הראשי. צילום: יוסי אלוני
 

מאיר העריך כי המשפט מכור ותוצאותיו סוכמו מראש. מתוך תחושה כי פעל לטובת עם ישראל, הוא דרש להישפט בפני בית דין, בהאמינו כי ייצא זכאי. אבל מפקדיו פחדו כי בית דין יחשוף את מעלליהם, ולחצו עליו להסכים להישפט בפני קצין יחיד. לאחר מו"מ מהיר סוכם כי שומרון ישפוט אותו. מאיר: "חמישה ימים אחרי פרסום מאמרו של שריד זומנתי לרמטכ"ל. נכנסתי ללשכה. דן שומרון אמר: 'אני נוזף בך! עכשיו שב'. בשיחה טענתי כי לא עברתי שום עבירה. הוא הרגיע אותי ואמר שיהיה בסדר".
 

בסדר לא היה. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, יהושע שופמן, סיפר: "קראתי בעיתון 'חדשות' ידיעה קצרה של אלכס פישמן, בלי שמות, על אותה פרשה. הרמתי טלפונים ואמרו לי ששריד עומד לכתוב על כך. אחרי שקראתי את 'ליל האלות השבורות' הסתבר שהצבא סיכם עם מאיר על הסדר של דין משמעתי, פרישה מצה"ל ואי פרסום הפרשה. זה לא התקבל על דעתנו. עו"ד דן סימון גבה בחווארה עדויות מן המוכים והביא משם תצהירים וייפויי כוח. פניתי לסטרשנוב ודרשתי להעמיד לדין את מאיר. סטרשנוב דחה את פנייתי. ב–1 ביוני 1989 הגשתי עתירה לבג"ץ למתן צו על תנאי, בשם הפלסטינים שנפגעו, בשם אסתר ששר, מיוזמות וממקימות 'הורים נגד שתיקה', שבנה שירת בצה"ל, ובשם האגודה לזכויות האזרח, להורות לשומרון ולסטרשנוב להגיש כתב אישום לבית דין צבאי מיוחד נגד מאיר בגין חבלה בכוונה מחמירה, בשל אירועים שאירעו בכפרים חווארה וביתא".
 

בג"ץ, בהרכב השופטים משה בייסקי, דב לוין ויעקב קדמי, קיבל ב–24 בדצמבר 1989 את העתירה, והורה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, לבטל את החלטת הפצ"ר ואת פסק הדין המשמעתי.
 

ההחלטה התקבלה בצה"ל בהלם. בספרו "צדק תחת אש" ציטט סטרשנוב מאמר של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" שטען כי חוגים משפטיים סבורים שאב בית הדין בייסקי החמיר כי כעס על כך שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, דחה את המלצתו להעמיד לדין את מנהלי הבנקים בפרשת הרצת המניות.
 

משפטו של מאיר התנהל במשך שנה שלמה, בין 25 במרץ 1990 ל–23 באפריל 1991, בפני שלושה אלופי משנה. שניים מהם, נילי פלד ואב בית הדין משה טלגם, היו משפטנים. השלישי היה הקצין הקרבי אליעזר רוזנבאום. את מאיר ייצג בכיר עורכי הדין בישראל דאז, אמנון גולדנברג. לפי מאיר, גולדנברג הציע לו לסיים את הפרשה בעסקת טיעון, שבה הוא יורד בדרגה או שתיים, ויקבל שלושה חודשים על תנאי. מאיר דחה את ההצעה כי האמין שייצא זכאי.
 

סיקרתי אז את המשפט עבור שבועון "העיר" וכתבתי בין היתר: "כבר היום מאבד שם צה"ל את נפשו לדעת ועורך בבית המשפט אורגיה של חשיפת מקרים חריגים, פגיעות בטוהר הנשק המיתולוגי, דיווחי שקר ופקודות מעוותות... מהעדויות עולה שהאלוף עמרם מצנע ותא"ל זאב ליבנה הם או סנילים שאינם זוכרים אירועים מלפני שנה וחצי (על רוב השאלות הקונקרטיות השיב מצנע 'אינני זוכר'), או שקרנים, או שלא שלטו על כוחותיהם בתחילת האינתיפאדה... המאזין הנדהם שואל את עצמו מדוע יהודה מאיר, ולא עמרם מצנע, שהיה אחראי ישיר ומיניסטריאלי על אותם חריגים, יושב על ספסל הנאשמים".

תא"ל זאב ליבנה. צילום: ראובן קסטרו
 

מתברר שהיה זה משפט מכור. חוקר התרבות הביטחונית וההיסטוריון הצבאי, ד"ר מיכאל ברונשטיין, טוען כי "מדובר במתקפה מתוכננת של חוגי השמאל על חומת מדיניות הביטחון ומערכת הביטחון באותה תקופה. ביצחק רבין, בדן שומרון ובעמרם מצנע הם לא העזו לגעת, כי העריכו שייכשלו. הם חיפשו סדק בחומה ומצאו אותו בדמותו של יהודה מאיר, שהתאים לשלושה להקריב. הצלחתם הייתה מלאה: הסדק התרחב מאוד ורבין עצמו הרס את החומה בהסכם אוסלו".
 

יהודה מאיר נזרק מצה"ל, הורד לדרגת טוראי ובמקום לקבל גמלה של אל"מ, הוא מקבל מאז, לדבריו, גמלה של סמל - 4,000 שקל לחודש. בכירי צה"ל ביקשו להצטיין בפני מי שכפה עליהם מהלכים בניגוד לדעתם, וקצין חינוך ראשי הפיק בהנחייתם תוכנית חינוכית בשם "פסק הדין במשפט אל"מ יהודה מאיר: הדגל השחור מונף". צריך לקוות שהם הבינו כי הונף מעל ראשם.
 

למאיר הייתה משפחה לפרנס. הוא לא נשבר, הקים חברה מצליחה מאוד להסעות ברכבים ממוגנים. היום הוא אדם עשיר ושמח בחלקו. לשאלתי אם הליכתו לשריד הייתה הטעות הגדולה בחייו, הוא השיב בחיוך מר: "זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחיי, אחרת לא הייתי מגיע למה שהגעתי". 
 

אבל לטובת אביו בן ה–92, שלא מפסיק להתייסר על מה שעוללו לבנו, הוא פנה לרמטכ"לים בוגי יעלון ודן חלוץ לקבלת חנינה, ובבקשה להחזיר לו את הדרגות - ונדחה. 
 

לעומת זאת, בפברואר 2012 הוא פרסם בכתב העת של צה"ל "מערכות" את הממצאים העיקריים של עבודת הדוקטור שלו, במאמר בשם "תופעת הראש הקטן". כך הוא כתב בסיכום: "על המנהיג לטעת אמון באנשיו, לגבות אותם במקרה הצורך, ולקחת אחריות אישית על החלטותיו. אם המנהיגים יפעלו כך, הם יפחיתו עד למינימום את תופעת 'הראש הקטן'. על כל קצין ועל כל חייל לדעת שבכל מצב הם יקבלו גיבוי מלא ומוחלט ממפקדיהם". 

בן־גוריון נהג כך, רבין לא.