עשר שנים וחצי עברו מאז שמעיין, בתו בת ה־15 של עוזיעם ספיר, נרצחה, אבל האיש חי את המקרה כאילו קרה הרגע. אם היו שואלים, הוא בקלות יכול היה לחלק את חייו ללפני ואחרי. "אנשים שואלים אותי מאיפה האיפוק", הוא אומר כעת, "ואני עונה שזה החינוך שקיבלתי. צבא, מלחמות. אתה מחלץ פצועים והרוגים, רואה מראות מחרידים, ואז יום אחד אתה מגיע לגיל 55 ופוגש את הבת שלך בתכריכים. כל החיים שלי עד אז נעשו מצומקים. זו חלוקה חסרת פרופורציה. זו תמונה שנשארת איתי לעד. סימני האלימות, החניקה, שטפי דם. אי אפשר למחוק אותם".
היום אחר הצהריים, במרכז הירידים בגני התערוכה שבתל אביב, ייערך טקס לציון יום הזיכרון השלישי לנרצחים והנרצחות על רקע פלילי, כשעוזיעם ידליק את אחד משבעת הנרות בשם היקירים שכבר אינם בחיים. "אנחנו בשאיפה שיום הזיכרון הזה ייחשב ליום לאומי", אומרת יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, לארה צינמן, שבתה גנית נרצחה ב־1996. "במשך שנים רבות חשבנו איך להנציח את יקירינו, הם הרי לא שייכים לפנתיאון ההנצחה הלאומי – למרות שנפלו כקורבנות הטרור האזרחי, שבעינינו לא פחות מסוכן מהטרור הלאומני".
ביום שישי בערב, 17 במאי 2005, יצאה מעיין ספיר, אז בכיתה ט', לבילוי בקניון שבעיר מגוריה רחובות, לא לפני שסיימה ללמוד למבחן בהבנת הנקרא באנגלית, שהיה אמור להיערך בתחילת השבוע. "אמה של מעיין ואני התגרשנו שבעה חודשים קודם", עוזיעם מספר. "מעיין התקשרה אלי וסיפרה לי על הבחינה שלה. היא יצאה מהבית ב־20:12 וב־20:35 כבר לא הייתה בחיים. היה שם מישהו שראה את הרוצח גוהר מעליה. הוא ניגש ושאל מה איתה והרוצח ענה 'זה בסדר, היא שיכורה, אני מטפל בה'. כל מה שהיה צריך לעשות זה להישאר שם, אבל הוא מיהר לקידוש. הרוצח הקים את מעיין, שהייתה קלת משקל, והוליך אותה לחצר נטושה, שם אנס אותה והתעלל בה".
קשה מאוד לעוזיעם להיזכר באותו יום, אבל הוא חי אותו בעל כורחו. "קיבלתי את ההודעה ביום שבת בבוקר. 'בוא מיד למשטרה, רצחו את מעיין'. במבט לאחור אני מקווה שיצליחו לשנות את נוהל צוות ההודעה המרה; שאולי יאמנו צוותים כמו קצין נפגעים בצה"ל, שבא ומודיע בליווי פרמדיק. שעה וחצי אחרי, כבר הייתי עם התקף לב בבית החולים קפלן. עוד הצלחתי ללכת בכוחות עצמי למשטרה, אבל את הדרך מהמדרגות אני לא זוכר. הייתי חצי מעולף, השוטרים פשוט הובילו אותי. חוקרת הנוער אמרה לי: 'יש לנו חשוד במעשה, ששלוש המילים הראשונות שאמר קשרו אותו לאירוע: 'לא רצחתי אותה''".
ב־2006 הרשיע בית המשפט את הרוצח, אז נער בן 17, ברצח ואונס של מעיין ספיר ז"ל ובביצוע מעשה סדום בה, ודן אותו למאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר. השופטים דחו את טענותיו של הנאשם על כך שהיה שיכור בעת ביצוע המעשה.
"בדידות גדולה"
עוזיעם ספיר, בשנות ה־60 לחייו, בעברו בעל חגורה שחורה בקרטה, שחקן כדורעף בליגה למקומות עבודה ורץ למרחקים ארוכים, חי היום על תרופות ומצבו הבריאותי הולך ומידרדר. “הבן הצעיר שלי, רנן, מתקשר ואומר: 'אבא, אתה מדאיג אותי. כל חודשיים־שלושה אני מקבל הודעה שאתה מאושפז', אבל מה לעשות? אני חי את המקרה", אומר עוזיעם בכאב. "לפני שנה וחצי בדק אותי קרדיולוג מומחה. אחרי שלוש דקות של בדיקה במאמץ, כל המוניטורים היו אדומים. בתוך חמישה ימים הושתל לי קוצב לב. פסיכיאטר קבע שאני 50% נכה נפשית. אני נופל לעתים קרובות, מועד, בעיות של ורטיגו, בליעה, גב תחתון, ברכיים".
ארגון משפחות הנרצחים והנרצחות, שהוקם ב־1998, נולד כדי לתת מענה לאנשים כמו עוזיעם ספיר. לפני ארבע שנים, בעקבות לחץ אינטנסיבי מצד אנשי הארגון ומשרד הרווחה, נפתחו שישה מרכזי סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה, שכוללות רצח והריגה. "הייתה תקופה שנתקלנו באטימות מוחלטת מכל הכיוונים", מספרת צינמן. "אתה לא צד בעניין. לא חייבים להודיע לך על מועד הדיונים או על עסקאות הטיעון. גם אני הייתי אובדת עצות, כי לא ידעתי איך לקבל מידע וגם לא היה שום סיוע נפשי או קבוצות תמיכה. החלטנו לקחת את היוזמה בידינו. היום יש לנו מעמד לקבל מידע ולמסור עמדה בצמתים חשובים, כמו לפני הסדר טיעון או גזר דין. אף אחד לא חייב להתחשב בעמדתנו, אבל לפחות יש תחושה ששמעו אותנו".
מתייחסים למשפחת נרצחים אחרת מאשר למשפחות של קורבנות טרור על רקע לאומני?
"החברה מסביב מהר מאוד לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת. נפילת חייל או פעולת טרור לאומני נמצאות בתודעה הציבורית. אבל רצח בחברה נורמטיבית הוא משהו מזוהם, לא רוצים לגעת בזה. אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של בדידות גדולה בתוך המשפחה והחברה הקרובה. היום הקשר בין המשפחות מאפשר להגיע למקום שבו אנחנו יכולים לדבר באופן גלוי ולהסיר את המסכות, כי בחוץ אנחנו כל הזמן מסתובבים עם מסכה כדי לא לחשוף את מה שעובר עלינו באמת".
עוזיעם, איש שיחה מרתק, שולף בדיחות לאורך דבריו, אבל המסכה נופלת ממנו בקלות ברגעים שהוא נזכר בעבר. "בשנה שעברה אבטחתי בבית ספר, פתאום יצאה ילדה שקוראים לה מעיין והייתה דומה לה חיצונית בצורה מדהימה", הוא מספר. "אני מנסה לשקם את עצמי, למצוא זוגיות חדשה, אבל קשה לי. בשבתות, כשאני מאזין ל'רגעי קסם' ברשת ב', אני לרוב עם דמעות בעיניים. כל רצח מחזיר אותי. כששמעתי ב־2010 על הרצח של לאון קלנטרוב בן ה־7 בבני עי"ש, הייתי בתוך חנות. יצאתי והתחלתי לבכות ברחוב כמו משוגע. למחרת אמרתי שאני חייב לנסוע ולנחם את המשפחה".
"לסגור חשבון"
באותו יום שבו מעיין נרצחה היא הייתה אמורה להיפגש עם נער בשם אורי חן, שכארבע שנים לאחר מכן נרצח בעצמו, בראשון לציון, מדקירות סכין. "הנושא של הסכינאות איום ונורא בעיני", מוחה עוזיעם על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניטלים חיי אדם. "אני מסביר לבני נוער שאני חגורה שחורה. תן לי סכין ואדע מה לעשות איתה, אבל סכין זה כלי לתקיפה ולא להגנה עצמית".
ב־2014 ביקש הרוצח של מעיין ספיר ז"ל, אז כבר בחור כבן 25, לקצוב את עונשו. משפחת ספיר נמצאת בהליך של תביעה אזרחית נגד הרוצח והמדינה, שאותה היא מאשימה בהזנחה. מבחינתם, הנושא לא יורד מסדר היום. כל בקשה של הרוצח לקצוב את עונשו עוברת גם דרכם. “בשנה שעברה התקשרה עורכת דין ממשרד המשפטים בירושלים ודיווחה שהרוצח הגיש בקשה נוספת לקציבת העונש ואמרה שאנחנו מתבקשים לכתוב מכתב, שיופנה לנשיא המדינה ויהיה בעל משקל רציני", מספר עוזיעם. "אתה תשב ותבכה כשתראה מה עורך הדין שלנו כתב. הרוצח לא גילה רחמים כלפי מעיין, אז למה לרחם עליו? בזמן המשפט עברתי ליד הרוצח ושריר לא זז לי בגוף. שאלתי את עורך הדין שלנו: 'תגיד, אני נורמלי? שריר לא זז. לא קפצתי לתת לו בעיטה'. הוא ענה: 'מכל האנשים שאני מכיר, אתה אחד הנורמלים. מה זה היה עוזר?'".
כחלק מהפעילות שלו, עוזיעם מסתובב בארץ, מרצה בפני נוער בסיכון ומספר להם על המקרה שלו, כדי שילמדו ממנו לקח לעתיד. זה התחיל כהיענות לבקשה אישית של איש משטרה בכפר סבא, אבל מאז הוא הספיק להיות גם ברעננה, בת ים, בית אל, שדרות וירושלים. בסיום אחד הביקורים ניגשה אליו נערה שסיפרה שאחיה נרצח, אבל היא סלחה לרוצח. "אמרתי לה: 'בחתונה שלך אני אברך אותך והנה, קחי כרטיס ביקור, אני צלם באירועים, אעשה לך חתונה עלי'", הוא מספר, "אבל דעי לך שיום אחד כשתלדי בן או בת בשעה טובה, ויצלצלו מבית הספר ויגידו שנפלה שערה משערות ראשם, אני מבטיח שתטוסי במהירות האור ותרצי לסגור חשבון עם מי שעשה לו את זה'. ואחר כך אמרתי לה: 'את אולי סלחת, אבל נראה לך שההורים שלך סלחו?' מעיין, שהייתה התגלמות הטוב, היפה והעוזר, נרצחה במושגים של צילום על ידי הנגטיב הטוטאלי שלה", מסכם עוזיעם. "רע לב, בכורו של השטן".