רימון הלם: כך חיסלה ישראל את הטרור ברצועה בשנות ה-70

אחרי רצח בני משפחת ארויו בתחילת ינואר 1971, הבינו בכירי צה"ל ומערכת הביטחון כי ברצועת עזה מתעוררת בעיה שעלולה להפוך לסיכון משמעותי. אז עוד לא קראו לזה אינתיפאדה, אבל הבכירים הבינו (לא במהרה, כפי שסופר כאן בשבוע שעבר) כי יש לבצע ברצועה טיפול שורש. עם זאת, למרות הפעילות האינטנסיבית של גדודי צנחנים וגולני באותה שנה בעזה, מרבית המבוקשים לא נתפסו.

בצר לו, פנה אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון לקצין המבצעים של אוגדה 143, שלמה באום, שהיה רס"פ בגולני ב–1949, עת שרון פיקד על היחידה, וכן היה סגנו של אריק ב–101 במהלך 1953. באום חיבר אז את תורת הלחימה במחבלים ושרון יישם אותה לאורך כל הקריירה שלו. השניים, אגב, רבו ב–1954 וניתקו קשר. הסיבה: באום, בניגוד לדעתו של אריק, דגל בפיתוח יחידת קומנדו ללחימה במחבלים וצפה שהטרור יהיה בעיה שתעסיק את ישראל שנים רבות. לכן, סבר, יש לפתח זרוע מקצועית ברמה גבוהה כדי להילחם בו. באום כעס על שרון שנתן יד לרמטכ"ל דאז, משה דיין, להפוך את ה–101 לגדוד צנחנים 890, שבסופו של דבר התרחב לאוגדת חי"ר - שהיה ברמה מעולה, אבל לא קומנדו.

בחזרה ל–1971: מפקדת אוגדה 143, האלוף ישראל טל היה עסוק באותה העת בפיתוח טנק ה"מרכבה" והוביל יחד עם שרון את ההתנגדות לקו בר–לב. טליק אישר בשמחה את השאלתו של באום לשרון, ואלוף הפיקוד הטיל על באום לגבש תוכנית לאיתור ולחיסול מאות המחבלים שברשימה האדומה של המבוקשים. אלה הסתובבו בלי פחד במחנות הפליטים, עם נשק ביד, וחיסלו את מי שבא להם.

באום סייר במחנות הפליטים, בסמטאות הצרות ובפרדסים שברצועה בחברת שני עוזרים בלבד, נפגש עם כל המי ומי - יהודים וערבים, “חזר הביתה לירושלים", כפי שמספרת אלמנתו אילנה, “ובשלושה ימים חיבר, בכתב יד, דוח סודי ביותר ומסר את העותק היחיד לשרון. אחר כך בילה שלושה חודשים בעזה ומצא שהמבוקשים מבלים עם נשים שבעליהן עבדו במדינות המפרץ. למחרת ליל התענוגות הם היו נוהגים להתגלח במספרות ובעת חיפושים של כוחות הביטחון היו מוצאים מסתור בבארות שבחצרות הפילגשים. שלמה יזם את מבצע ‘אלמנות הקש' - חיסול המחבלים בבית הפילגשים והטלת גופותיהם לבארות, וכן חיסולם במספרות. הוא גם חשף מחסן של רימוני יד והעביר את הרימונים למעבדה של צה"ל, שם קיצרו את הזמן עד הפיצוץ, והחזירו את הרימונים למחסן המחבלים. כשהמחבלים ביקשו להטיל את הרימונים על אנשינו ושלפו את הנצרה, הם עצמם התפוצצו". באום בעצמו סיפר לי על הפעילות הזאת.

במפגש לזכרו של באום, לציון עשור למותו, סיפר טליק כי שלמה הוא שיזם את הקמת סיירת רימון, ושעל שם הסיירת הוחלט בעקבות מבצע קיצור הזמן עד פיצוץ הרימונים. סיירת רימון הייתה יחידת המסתערבים הראשונה של צה"ל, אחרי סיירות המסתערבים של הפלמ"ח, שפעלו במלחמת העצמאות גם בעזה ופורקו. את עקרונות פעולתה של סיירת רימון קבע באום בדוח לשרון, והם הושלמו בשיחות בין השניים. בהתייעצות עם באום, הטיל שרון את הפיקוד עליה על מפקד סיירת חופים, מאיר דגן.

סיירת דגן

בפברואר 1970, אחרי שהקים את סיירת חופים, נפצע מאיר דגן באורח קשה בשתי רגליו, בעת שהג'יפ שבו נסע לאורך החוף עלה על מוקש. הוא היה מאושפז במשך שמונה חודשים, וחזר לסיירת כשרגלו מגובסת והוא נכה לכל חייו. זמן קצר אחרי שהפך את סיירת חופים לסיירת המסתערבים, הוא ביצע מהלך שזיכה אותו בעיטור העוז. להלן תיאור המעשה: "ביום ה–29 בינואר 1971 נעו שני ג'יפי סיור, בפיקודו של סרן מאיר הוברמן (דגן), בדרך פנימית, בין מחנה הפליטים ג'בליה, לעיר עזה. בדרך חלפה על פניהם מונית ובה תושבים מקומיים. סרן מאיר הוברמן זיהה בין נוסעי המונית מחבל מבוקש, הידוע בכינוי 'אבו נימר'. הוא פקד לעצור את הג'יפים, והחיילים שירדו הקיפו את המונית ועצרו אותה. סרן מאיר הוברמן ניגש אל המונית ובו ברגע פתח 'אבו נימר', שישב במושב הקדמי שליד הנהג, את דלת המונית, הוציא רימון, שלף את הנצרה ואיים על החיילים באומרו: 'כולנו נמות'. סרן מאיר הוברמן צעק 'רימון!' כדי להזהיר את פקודיו ובו בזמן הסתער על האיש, תפסו בידיו, ולאחר מאבק קצר הצליח להוציא מידו את הרימון ולהכניעו. בין נוסעי המונית נתגלה עוד מחבל. מעשהו זה, שעשה תוך סיכון עצמו, מנע אבידות והביא ללכידת שני מחבלים מסוכנים".

עו"ד ואל"מ במיל' שמואל פז, ששירת כחייל בסיירת שקד, התנדב אחרי סיום קורס קצינים לרימון, מונה עד מהרה לקמב"ץ ומקץ כמה חודשים מונה לסגנו של דגן.

לדבריו: “דגן בנה את היחידה מעגלים–מעגלים מבחינת המידור וההשפעה על הקרב. המעגל הממודר והמשפיע ביותר היו ‘הזיקיות' - המסתערבים שביצעו את הפעולות האמיתיות. כשהצטרפתי ליחידה היו ברצועה 850 מבוקשים. אחרי שנתיים נותרו תשעה. מאיר היה מפקד יצירתי, שרק מעטים היו כמוהו בתולדות צה"ל".

רס"ן בדימוס מוטי זילברבוים שירת כחייל בשקד ואחרי קורס קצינים ותקופת הדרכה בבה"ד 1, נשלח לעזה. הוא סיפר: “לקחו אותי לווילה של מייסד הפת"ח, אחמד שוקיירי. דגן ראיין אותי והסביר לי מה עושים. אמרתי לו שאינני יודע מילה בערבית. הוא השיב: ‘גם אני לא יודע, נסתדר'. הוא מינה אותי למפקד צוות".

כולם נגד פונדק

א.פ, בן קיבוץ, התגייס לגדוד 13 בגולני, ועקב הצטיינותו היתרה שובץ בסיירת בלוזה, שנחשפת כאן לראשונה, ושתפקידה היה להבעיר את תעלת סואץ בסולר במקרה של מלחמה. אחרי חצי שנה של אימונים מיוחדים, החליט דיין לוותר על הפרויקט ולפרק את היחידה, מהלך שמחזק את תיאוריית הקונספירציה שלפיה שר הביטחון היה מעוניין להעניק למצרים “ניצחון קטן" במלחמה הבאה. א.פ: “אחרי פירוק הסיירת בא אלינו קצין השלישות של פיקוד הדרום ואמר שאנחנו יכולים ללכת לאיזו יחידה שנרצה. נודע לנו שבעזה פועלת יחידה שאנשיה מסתובבים בבגדים אזרחיים עם אקדחים, על גבי ג'יפים ומרצדסים. אמרתי לעצמי: ננסה. הגעתי לפיקוד הדרום. ראיין אותי דגן ואמר: ‘התחתנו, אבל אם לא תהיה טוב, מתגרשים'. היינו האצבע על ההדק של השב"כ וחיסלנו כל מי שהשב"כ ביקש שנחסל. כל מחוסל נבדק ולאחדים מהם חדרו הכדורים דרך הגב ויצאו מהחזה. במקרים כאלה המושל הצבאי יצחק פונדק הגיש נגדנו תלונה. בעקבות הפעילות בסיירת נכנסתי להלם קרב עמוק, וטיפול מסור של רעייתי במשך 30 שנה ריפא אותי קצת". זילברבוים זוכר את א.פ כאחד הלוחמים הטובים ביחידה.

פז: “בלילה חשוך מאוד איתרנו את אחד המבוקשים הבכירים. כיתרנו את הבית, אך לפני סיום הכיתור הוא הרגיש במשהו והצליח להימלט. הסתערתי ויריתי בו ממרחק של מאה מטר. הוא נהרג. פונדק הגיש נגדי תלונה והיה משפט. במשפט העידו שרון, רפול הקצח"ר, וכן קצין רפואה ראשי של פיקוד הדרום ומומחה בליסטיקה. כולם העידו שההרוג היה מחבל, וכי במקרים רבים המחבלים מעמידים פני מתים, וכשמתקרבים אליהם הם משליכים רימון. השופטת דליה דורנר, לימים חברת בית המשפט העליון, זיכתה אותי מכל האשמות. אבל פונדק שוחח איתי לפני המשפט, ביקש שאודה באשמות, והוא ידאג שאצא בזול".

זילברבוים: “הגישו נגדי תלונה על שאנשי הצוות שלי ירו על ערבים שהקיפו את המבנה שבו התגוררנו, ואיימו לפרוץ פנימה. אחדים מן המפגינים נפגעו. השופטים לא הבינו מה מתרחש בעזה. הם החליטו לנסוע לרצועה ולהיווכח במו עיניהם. כשעברו את המחסום, השליכו עליהם אבנים. הם הסתובבו לאחור, חזרו ארצה ואמרו: ‘הבנו! אתה זכאי!'".

פונדק (היום בן 103): “הגשתי 14 תלונות על מעשי רצח שיזם אריק שרון. היה משפט, והוא יצא רע מאוד. ולשם האיזון: גם אני ננזפתי".

מה היה עונשו?

פונדק: “הכל היה סודי מאוד. אינני יודע".השב"כ פיתח בעזה מערכת עמוקה ומשומנת מאוד, בפיקודם של נחמן טל, לימים סגן ראש השב"כ, חיים חופי, יצחק צור ובני תדמור. בלילה אחד, באחת הפעולות המוצלחות של השב"כ ורימון, עגנה בחופי עזה סירה שהגיעה מלבנון, עם אנשי רימון מחופשים לאישים בכירים של החזית העממית לשחרור פלסטין. על הסירה פיקד מאיר דגן. הם הקימו מפקדה קטנה מחוץ לעיר, זימנו אליה את מפקדי החזית העממית ברצועה וחיסלו את כולם. במחצית השנייה של 1972 שקטה הרצועה ל־15 שנים, עד פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987, כתוצאה מתאונת דרכים מקרית וטיפול לקוי של מערכת הביטחון באירוע. היחסים בין שרון לפונדק הפכו לבלתי נסבלים, והגיעו לסף חילופי מהלומות. מפקד האזור המיושב ברצועה, יצחק עבאדי (איני), הודיע לדיין שיחזור לקיבוצו, דגניה, אם לא יפריד ביניהם. איני: “במסיבת חילופי הרמטכ"לים, במוזיאון תל אביב, שאל דיין את אהובתי, רחל, ‘מה אני צריך לעשות כדי שאיני ייפגש איתי?'. אמרתי לו שאבוא אליו ביום חמישי, בתנאי שיפסיק לשקר לי. רחל ניסתה לפתות אותי בהבטחה שתאפה לכבודנו עוגה. בפגישה הוא היה עצבני ומרט את הרטייה מעינו. בסוף השיחה אמר שיכריע בתוך חודש". אחרי שבוע דיין הדיח את שרון, והעביר את הפיקוד על הרצועה לאלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי".

הדמעות של אריק

איני: “ביום ההדחה התקיימה ישיבת מטה רגילה בשתיים עשרה בלילה. תכננתי אחרי הישיבה להסתלק מהר. כשחבשתי את הכובע אמר לי שרון: ‘איני, אתה יכול להישאר כמה דקות?'. השבתי בחיוב. הוא הורה לראש המטה, אלוף משנה אמיר דרורי, לסגור את הדלת ולא להפריע לנו. ביקש שאשב על ידו. שאל אם אני רוצה סיגר. אמרתי שאינני רוצה לעשן. שאל אם הייתי אצל השר. אמרתי שכן. ביקש שאומר מה אמרתי לדיין. השבתי שאמרתי לדיין שיש שתי אמיתות, של אריק ושל פונדק וצריך להחליט מה לקבל - ואיתה ללכת, ואת השנייה לסלק. אריק הגיב: ‘אכזבת אותי. חשבתי שאתה מאמין באמת שלי ולא בשום אמת אחרת, כי יש רק אמת אחת והיא שלי'. אמרתי: ‘אתה לימדת אותי בקורס מ"פ על הבית הגבוה ברמת רחל, שתמיד יש יותר מאמת אחת'. אריק: ‘אני צריך עוד שנתיים לחסל את הטרור, ולצערי השר החליט שמעבירים את הרצועה לפיקוד המרכז'. השיחה הייתה נרגשת מאוד. שנינו התחבקנו ובכינו. כל השיחה הוקלטה. מישהו מאנשי שרון העביר את ההקלטה אחרי שנים לעיתונאי עוזי בנזימן, והיא התפרסמה מילה במילה בספרו הביקורתי מאוד נגד שרון, ‘לא עוצר באדום'".

בינתיים השיג פונדק אישור להעסיק בישראל 30 אלף עזתים, וחידש את קו הרכבת מעזה לאשקלון שהובילה אותם מדי בוקר לישראל. ארגוני הטרור ניסו למנוע את יציאת העזתים לעבודה בישראל וירו על אוטובוסים שהובילו פועלים. אנשי הצוות של מוטי זילברבוים הצטרפו לפועלים מחופשים כערבים. כשהמחבלים ירו על האוטובוס, הוא נעצר, מוטי ופקודיו שלפו את כלי נשקם, ירו במחבלים והרגו שניים מהם. כוח של סיירת שקד שאבטח את הגזרה, הרג עוד שלושה.

לפי תא"ל בדימוס אמציה חן (פאצי), שפיקד אז על סיירת שקד: “האינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה נמשכה כשנתיים. שלושה רבעים מהזמן היו בזבוז. נח"לאים התעללו באזרחים ועשו את כל הדברים הרעים שדגל שחור מונף מעליהם. ואז, בתמיכת אריק, שיניתי את השיטה, נקטתי טקטיקה של התנפלות בכוח גדול על אזורים קטנים, והטרור הוכרע. הוכח שניתן להכריע את הטרור ולהרתיע את הטרוריסטים, אם נוקטים את השיטה הנכונה. לא שמירה על הרכוש ועל הנפש אלא יוזמה התקפית".

איני: “לא חיסלו שום טרור. זאת אגדה. שקר נתעב. מישהו יצר מיתוס והטיפשים מאמינים. עבודת העזתים בישראל יצרה פריחה כלכלית ודלדלה מאוד את המוטיבציה לבצע פעולות טרור. פונדק שיפר את בתי הספר, ארגן איגודים מקצועיים, חולל מהפכה חקלאית, גידול תות במקום פרדסים. מכאן שלא הטרור חוסל, אלא נוטרל הקשר שבין פוטנציאל הגיוס לבין מספר המבוקשים". ואנשי השב"כ שהתראיינו לתחקיר זה בעילום שם מתעקשים: “מה שהביא את חיסול הטרור הוא הלוחמה המודיעינית שהלכה והשתכללה".