להמשיך לחיות: הדרך המיוחדת של האם להתמודד עם פציעת בנה הלוחם

את התאריך 2 בפברואר 2004 יפה דגן לא תשכח לעולם. עיניה מתמלאות דמעות כשאני מבקשת ממנה לשחזר את אותו הרגע ששינה את חייה לחלוטין. "הייתי אז במנוחת צהריים ושמעתי בחצר אנשים שמחפשים את משפחת דגן", היא נזכרת. "קמתי לראות מי זה, ועמדו מולי שני אנשים מבוגרים, וישר, בלי סנטימנטים, אמרו לי: 'הבן שלך נפצע קשה, באנו לקחת אותך לבית החולים'. אני זוכרת שנהייתה לי סחרחורת ומעדתי במדרגות. לקחתי איתי את הבת שלי, שהייתה אז בת 17, ולא ידעתי מה אני הולכת לראות ולמה לצפות".

בימים אלה, 12 שנים אחרי שנודע לדגן שבנה דרור, אז חייל דובדבן לפני שחרור, נפצע באורח אנוש במבצע של היחידה בבית לחם ללכידת מחבל, יצא ספרה "מעגל - זה אני" (בהוצאת אופיר ביכורים). בספר פותחת דגן צוהר לעולמן של אמהות לפצועי צה"ל, חושפת את דרך ההתמודדות שלה ושל בני משפחתה עם המצב המורכב ומציעה כלים רגשיים, מחשבתיים ומעשיים להתמודדות עם היום שאחרי הפציעה.

"הוצאתי ושחררתי כל מה שיש לי להגיד וכל מה שאני חושבת", אומרת דגן על הספר, שמהווה עבורה סגירת מעגל.

"אני חושב שאמא שלי עשתה תהליך מדהים", אומר גם בנה דרור, כיום בן 32. "יש לה שליחות חשובה ואני מאוד תומך בה. בזכות הספר הזה אני מבין כיום טוב יותר את מה שהיא עברה בעצמה, עם מה הייתה צריכה להתמודד. אני מאוד שמח שהיא עוזרת לאנשים אחרים ומעבירה את הכוחות והעוצמה שלה הלאה".

"חי בנס"

דגן, 60, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשבעה, גרה במושב חניאל בעמק חפר ועוסקת כיום בציור. לפני כן הייתה במשך 20 שנה מורה לספרות ולשון. דרור, כיום משותק מהחזה ומטה ומתנייד בכיסא גלגלים (+100% נכות), הוא בנה הבכור. "כשדרור היה בדובדבן, אחיו הצעיר ממנו בשנה היה בשייטת", היא מספרת. "כשהם היו בצבא, לא הייתי שקטה בכלל. מצאתי את עצמי לא אחת מתפללת ומבקשת מאלוהים שישמור עליהם. זרמתי עם הילדים שלי ברצון שלהם להתגייס ליחידות קרביות. הילדים שלי הם אנשים ערכיים, אוהבי ארץ ישראל. הם אמרו לי: 'אם אנחנו לא נלך לקרבי, אז מי ילך?' הייתי גאה בעובדה שהם התקבלו ליחידות מובחרות והדחקתי לגמרי, בצורה שלא ברורה לי כיום, את העובדה שיכול לקרות להם משהו".

מה קרה כשהגעת באותו היום לבית החולים?
"הגעתי להדסה בירושלים, והיו שם המון אנשים, המון צבא. רצה אלי קצינת נפגעים ואמרה לי: 'תדעי לך שאם את תהיי חלשה, הוא יהיה חלש', והיה לי ברור שמה שיקרה לדרור מעכשיו יהיה תלוי בי. אם אהיה חלשה, הוא יתפרק ולא יתמודד עם הפציעה שלו. כיום אני מבינה שהוא היה במצב שבו היו כאלה שלא נתנו לו סיכוי לחיות. כדור אחד חדר לדרור מתחת לעין, עבר את הראש ויצא מהצד השני. הנס הגדול היה שהכדור עבר בלי לפגוע בראייה ובמוח. הכדור השני פגע בחוליות של עמוד השדרה והפך אותו לנכה מהחזה ומטה".

מה הרגשת כשראית אותו לראשונה?
"כל הראש שלו היה מעוות, נפוח, אי אפשר היה לזהות שזה הוא. זה היה נורא, אבל בתוך כל זה הוא ראה אותי וחייך אלי. תמיד דרור היה ילד שדאג לי, ועדיין דואג לי. כנראה שהוא הוציא את החיוך הזה רק בשבילי. הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להראות איזושהי חולשה. שיחקתי אותה הכי חזקה שבעולם, אבל כשהייתי יוצאת מהחדר, הייתי מתעלפת ואנשים היו אוספים אותי מהרצפה".

אחרי הפציעה התקשתה דגן לשוב לשגרת חייה. "לא יכולתי לחזור לעבודה", היא מספרת. "הייתי רכזת שכבה, והעבודה הייתה מאוד תובענית. שנה היינו בבית החולים יום־יום. היו הרבה רגעים שבהם דרור לא יכול היה לנשום בעצמו, עשו לו חור בקנה הנשימה, הוא לא היה יכול לדבר והייתה הרגשה שהוא יהיה ככה כל הזמן".

עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"לא יכולתי להשלים עם העובדה שהוא יהיה נכה כל חייו. היו לו רגליים גבריות, וראיתי איך כל השרירים שלו נמסו, איך כל הבשר תלוי, וזה נורא לעבור את זה. שנים עוד שמרתי את נעלי הריצה שלו".

נעזרת בפסיכולוג בכל התקופה הזאת?
"דרור הלך למיטב הפסיכולוגים וכך גם אני, אבל שנינו לא מצאנו בפגישות האלה מקור לצבירת כוחות או מקור שמאפשר התמודדות עם הקשיים האקוטיים. במהלך חיפושיו השתתף דרור בסדנה למודעות רוחנית בגבעת חיים אצל ד"ר שושנה צימרמן, והוא התרשם לטובה מהתכנים שהועלו. הוא המליץ לי להצטרף. מאז ועד היום שנינו לומדים מודעות רוחנית, שעשתה אצלנו את השינוי".

באופן מפתיע, דווקא דרור העניק לאמו את הכוח להתמודד עם השינוי הדרמטי בחייהם. "אחרי שנפצעתי, התחושה שקיבלתי מכולם הייתה שברגע שלי יהיה טוב, אז גם לכולם יהיה יותר טוב, ולכן הייתי מאוד ממוקד בעצמי", מספר דרור. "ההורים שלי היו מגיעים לבית החולים מדי יום והבנתי שברגע שהמצב שלי ישתפר, כולם יוכלו להמשיך בחייהם בצורה הכי טובה. זה היה תהליך מאוד ארוך, שההתחלה שלו הייתה עוד בבית החולים".

כיצד התמודדת עם המצב?
"ההתייחסות לסיטואציה מאוד משפיעה על איכות החיים. אני מאמין שהמחשבות והרגשות שלנו משפיעים על צורת החיים שלנו. הבנתי שאיכות החיים שלי תלויה בעבודה הפנימית שאני עושה. הרופאים ניבאו לי תחזיות מאוד קשות והחלטתי לצאת מהסטטיסטיקה הזאת. האמנתי שאני חי בנס".

צריך המון כוחות נפשיים לכך.
"יש משמעות בחיים. לא סתם נפצעתי, ואני צריך ללמוד מזה משהו. הבנתי שברגע שאלמד ואיישם את מה שקרה, המצב שלי ישתנה אוטומטית, וזה גם מה שקרה. ראיתי הרבה אנשים שהולכים על רגליהם והם לא כל כך מאושרים. זה גרם לי להבין שהאושר בעצם בא מהעבודה הפנימית של האדם".

ההשלמה של דרור עם מצבו אפשרה גם ליפה לצאת לדרך חדשה. "כשהוא אמר לי שהוא אדם מאושר, לא האמנתי שאני שומעת את זה", היא מספרת כעת. "הוא עבר תהליך של מודעות והבין שהחיים שלו הם עם הרבה משמעות ועניין, שהוא עושה הכל גם עם המוגבלות שלו. הוא לא בקטע של מסכנות ורחמים עצמיים. בהמשך גם המודעות הרוחנית שלי התפתחה והבנתי שיש סיבה לכל דבר, שדברים לא קורים סתם. הבנתי שיש תוכנית חיים לכל אדם, ושלא הכל תלוי בנו. היום אני אדם מאושר, אבל אני לא זוקפת שום דבר לזכותי, אלא לזכותו של דרור. הוא בן אדם מאוד חזק והפציעה חיזקה אותו עוד יותר. אם הוא היה אומלל ומסכן, גם אני הייתי כזאת. הוא פשוט שחרר אותנו מהסבל שלו ואמר: 'זה עניין שלי, אני בסדר גמור'".

אחרי הפציעה חוותה דגן גם התחזקות דתית. "לפני הפציעה היינו משפחה חילונית לכל דבר", היא מספרת. "כיום אני לא דתייה, אבל מאמינה. ההתחזקות באמונה והמודעות העצמית שלי התפתחו מאוד ובזכותן הרגשתי מאושרת. היום אני אפילו אוהבת את עצמי מאוד, מה שלא היה בעבר".

"לא ריחם על עצמו"

שנה אחרי פציעתו, ב־2 בפברואר 2005, השתחרר דרור מבית החולים ועבר לגור בבית שנבנה לו בהתאם לצרכיו בחצר של המשפחה. כיום הוא נשוי לגניה ואב לשניים: בן שנתיים ובן שמונה חודשים. "הייתי המחנכת של גניה", מספרת דגן, "היא באה לבקר אותי בבית החולים, ככה היא ודרור הכירו, ולקח זמן עד שהקשר ביניהם התפתח. דרור האמין שיקים משפחה. הוא לא ריחם על עצמו, וזה אפשר לו לפגוש נשים יפות שרצו להיות איתו".

דרור הוא בעל תואר שני בניהול משא ומתן וקבלת החלטות, ולאחרונה סיים שנת השלמות לתואר שלישי באוניברסיטת חיפה בתחום המנהיגות. כמו כן, הוא מסיים עכשיו לימודי הנחיית קבוצות ומרצה בכל הארץ בנושא מנהיגות, העצמה והתמודדות. פרויקט נוסף שלו הוא עמותת "דרור לפצוע", שלה שלושה סניפים: בישראל (יחד עם אשר קיוויתי), בניו יורק, ובימים אלה נפתח גם סניף בלונדון (יחד עם אלי בנסון). "זכיתי בכך שהייתה לי משפחה תומכת והרבה קשרים, אבל ראיתי משפחות אחרות שמתמודדות אחרת לגמרי עם כל מיני קשיים, גם כלכליים וגם אחרים", מסביר דרור. "אני חושב שכולנו נפצענו ומגיע לכולנו אותו דבר. המטרה של העמותה היא לעזור לפצועי צה"ל, בעיקר עד שהם מקבלים את אחוזי הנכות שלהם, כי אז הם כבר מטופלים טוב. אבל עד שזה קורה יש הרבה אי בהירות, ויש הבדל גדול אם אתה בא ממשפחה בעלת אמצעים כלכליים או לא".

דגן עצמה השקיעה את מרצה בשנים האחרונות בכתיבת ספרה, שנועד כאמור לסייע לאמהות אחרות במצבה. "כשדרור היה בטיפול נמרץ, הייתה אמא אחת שדיברה רוסית ולא הבינה עברית", היא מספרת. "היא הייתה לבד עם הבן שלה שגם חטף כדור והפך לחצי צמח. היא רצתה שאעזור לה, אבל הייתי בלי כוחות. לא יכולתי לעזור לה והרגשתי נורא עם זה, כי אני אדם של נתינה. הסיטואציה הזאת כל הזמן הדהדה בי. כמו כן, לפני שנתיים הנחיתי מעגל אמהות לפצועי צה"ל, שם ראיתי את הצורך בספר כזה. אמרתי: איך יכול להיות שאף אחד עוד לא כתב ספר שמיועד לאמהות של פצועי צה"ל?".

מהו הקושי הגדול שרוב האמהות מתמודדות איתו?
"הן פשוט לא יודעות מה עושים. התחושה היא של: איך ממשיכים את החיים? יש גם קושי לתקשר עם הילד, לדעת מה לומר בלי לעצבן, כי זה מצב ממש רגיש. המטרה שלי היא לנסות ולהסביר שאיך שתחיי את החיים שלך מעכשיו, ואיך הם ייראו - זה תלוי בך. לפעמים יש לנו תחושה שאנחנו נמצאים בדרך ללא מוצא, אבל בחיים יש הרבה אופציות והכל תלוי בנו ובבחירות שלנו. כמו כן, הרבה פעמים האירוע הטראומטי הוא נקודת מפנה בחיים שלנו, ונקודת המפנה מובילה לדרך חיים חדשה שהיא לא בהכרח יותר גרועה ממה שהיה לפניה".