למורת רוחם: מערך המורות החיילות המיתולוגי עובר טלטלה

אלא שלצד ההערצה הגדולה למפעל הערכי והחינוכי, נשמעו גם דברי ביקורת. אלו התעוררו עם ההחלטה בצה"ל לשלוח את המורות החיילות למוסדות החינוך כשהן לבושות מדים. מנהלי בית הספר לא השתגעו על הרעיון, ולא רק הם. "מדינת ישראל אינה ספרטה ואינה זקוקה לחינוך מיליטריסטי הקיים פסיכולוגית בגלל שלטונו בכיפה של צבע החאקי", נכתב למשל ב"מעריב" ב־1964.

49 שנה לאחר אותו טקס חגיגי שבו גויסו המורות החיילות למבצע לביעור הבערות, המפעל החינוכי הזה כבר חולש על שלל תחומים, בהם "מסלולים ירוקים": שירותן של המורות החיילות בארגוני ידיעת הארץ ובבתי ספר שדה. במסלולים אלו פועלות המורות החיילות להעלאת תודעת נושאי טבע נוף ומורשת בקרב אוכלוסיות שונות באתרי החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע והגנים; בשמורה הלאומית נאות קדומים; בצריף בן־גוריון – צריף המגורים ששימש את דוד ופולה בן־גוריון בקיבוץ שדה בוקר; במדרשת שדה בוקר; בבית הספר שדה כפר עציון; ובארגון הדרכת הטיולים לטם. בסך הכל, מדובר ב־200 תקנים בשנה שמוקצים עבור מי שיוצאות אחרי הטירונות לקורס הכשרה בן שלושה חודשים. 

אלא שכל זה לא מרשים את ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שהחליטה בשבוע שעבר ברוב של שישה מול חמישה לבטל את התקנים של מורות חיילות בארגוני ידיעת הארץ ובבתי ספר שדה. ההחלטה התקבלה לאחר שצה"ל ומשרד הביטחון העמידו שתי אפשרויות בשל הקיצוץ בתקציב: לסגור לחלוטין את מפעל המורות החיילות או לבטלו במסלול ידיעת הארץ, כלומר "המסלול הירוק".

בתגובה להחלטה, פנו למעלה מ־30  חברי כנסת משלל סיעות, בהובלתם של עליזה לביא (יש עתיד) ובצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), אל ראש הממשלה בנימין נתניהו בבקשה שיתערב להצלת המסלול הירוק. לדבריהם, הם אף יגישו הצעת חוק המבקשת לעגן את מעמדו של המסלול הירוק בחקיקה ראשית.
 

מפעל המורות החיילות נוסד בשנת 1951 ביוזמת דוד בן־גוריון, ותפקידו היה לסייע בהפצת השכלה, ובעיקר לימוד עברית, במעברות וביישובי העולים, כמו גם הקניית השכלת יסוד לחיילים שהתגייסו ללא השכלה והצבא הקים עבורם מסגרות חינוכיות. "המפעל הזה התמודד עם פערי היכולת של מערכת החינוך האזרחית", מסביר פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא־חברה מהאוניברסיטה הפתוחה. "מערכת זו לא הייתה חזקה דייה להתמודד עם האתגר של הקניית השכלה לאוכלוסייה שהכפילה את עצמה בתוך זמן קצר. כוח האדם הצבאי, בעיקר הנשי, היה כוח זמין, ממושמע וזול שניתן היה להפעיל למטרה זו. המטרה הנלווית של בן־גוריון הייתה לשלב את הצבא בקליטת ההגירה, בעיקר ממדינות ערב, מתוך הדגשה של העליונות הרוחנית של הצבא ויכולתו לשמש כור היתוך המפגיש בין צעירים ממעמדות שונים ועדות שונות". 

מפעל המורות החיילות ענה לאורך השנים על כמה צרכים: אספקת כוח אדם זול למערכת החינוך; אפיק להעסקה של נשים דתיות, שיכלו לבחור במסלול זה בהתנדבות כמי שפטורות לפי חוק משירות חובה; תעסוקה מכובדת לנשים חילוניות, לאחר שהצבא הבין כבר בשנות ה־60 שיש לו עודף כוח אדם נשי; ושמירה על מרכזיותו של הצבא כמי שמתיימר ליטול על עצמו תפקידי חינוך ובכך משמר מוקדי השפעה על החברה. 

נדיבה שי,ממגדלי הים התיכון בנורדיה, הייתה מורה חיילת בשנת 1949, עוד לפני שהחיל היה רשמי. היא ובנות נוספות למדו בסמינר למורות והוצאו משם למעברות במסגרת הצבא, שהיה בראשית דרכו, כדי ללמד עולים חדשים. היו בנות שאפילו לא הגיעו לגיל גיוס, וגם שי הייתה בקושי בת 18. הן לא הספיקו לעבור הכשרה של ממש, והיו רק בתחילת הדרך של הלימודים בסמינר כשפיזרו אותן בין המעברות. "הוצבתי במעברות חירייה וסאקיה", מספרת שי. "לאחר מכן העבירו אותנו למקומות אחרים. היה בלגן. עבדתי עם ילדים שעלו לארץ, לא ידעו עברית בכלל ולא הכירו כלל את התרבות הישראלית. לימדנו אותם מילים ושירים בעברית".

 

לאחר השירות הצבאי המשיכה שי את הלימודים בסמינר למורים ושימשה מורה מאז ועד יציאתה לפנסיה. "לתפקיד הזה חשיבות מאוד גדולה", היא אומרת. "עם כל הקשיים שזה לא היה מאורגן ורשמי, ראו נשים עובדות וזה נתן מסר חשוב. עצוב מאוד לבטל את התפקיד הזה". 

עשורים רבים לאחר מכן, גיל שניידר שירתה כמורה חיילת בצריף בן־גוריון בין השנים 2005־2007. בין היתר, נפלה בחלקה הזכות להדריך את הנשיא לשעבר שמעון פרס, שהגיע למקום לביקור ממלכתי, ואת טוביה צפיר, כמו גם מאות ילדים, בני נוער וחיילים. במהלך שירותה התאהבה שניידר באזור שדה בוקר, בצריף בן־גוריון עצמו וגם בחבר שלה באותו זמן, וכיום בעלה, שגם הוא בן קיבוץ שדה בוקר. "נשארתי לגור בקיבוץ לאחר השחרור, ואף התחלתי לעבוד במחלקת השיווק של צריף בן־גוריון", מספרת שניידר. על אף הניסיון שלה כמורה חיילת בצריף, היא עברה מבחני קבלה עד שהתקבלה לעבוד במקום גם כאזרחית.

שניידר היא אחת מבין 30 חיילות מורות ששירתו לאורך השנים בצריף בן־גוריון. כמו חברותיה, בתום הכשרה של חודש באתר, הדריכה קבוצות בני נוער וחיילים. מירי פלמ"ח, מנהלת האתר ב־30 השנים האחרונות, אומרת שיש משהו במדי צה"ל שגורם לקבוצות להיות קשובות יותר. "ילדי בתי הספר וחיילים מרותקים להרצאות של המורות החיילות", אומרת פלמ"ח. "משהו במדים מעורר אצלם כבוד ויראה. בנוסף, הן גם נותנות את כל כולן להדרכה. לא מחכות שייגמר היום בארבע אחר הצהריים, אלא ממש מתמסרות לתפקיד, ללא גבולות. ללא ספק, המפסידים העיקריים הם התלמידים". 

גם ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, מתוסכל מההחלטה לקצץ במסלול המורות החיילות. "החיבור בין העם לצבא והארץ הוא אחד החיבורים שהופכים את הצבא והעם שלנו למה שהם. המורות החיילות במסלולי ידיעת הארץ עושות את זה בצורה הטובה והאפקטיבית ביותר. התפיסה שמתנגדת לצבא העם מביאה לכך שעושים סיכול ממוקד לכל מה שמבטא הצירוף 'צבא העם'. מה שהופך את צה"ל לחזק זה לא הנשק שלו ולא מספר החיילים שלו, אלא הרוח שלו. כשהורגים את הרוח, הורגים את היתרון היחסי הגדול ביותר שיש בצבא. המשמעות של ההחלטה היא שמי שיעסוק בידיעת הארץ וידריך צעירים הן רק בנות שירות לאומי דתיות. שוב משאירים את החיבור לארץ רק לדתיים, וזה רע מאוד".
 

אלא שיש מי שסבור שהצעד הזה היה צריך להיעשות כבר מזמן. כך למשל פרופ' לוי, שטוען שאת המפעל הזה היה צריך לבטל לכל המאוחר בשנות ה־60 של המאה הקודמת, כאשר מערכת החינוך האזרחית עמדה על רגליה. "מפעל המורות החיילות הפך למנגנון המקצה כוח אדם זול לתפקידים שמן הראוי שיאוישו בעובדים בשכר", אומר פרופ' לוי. "אין זה מתפקידו של הצבא לחנך לידיעת הארץ. לכן אין בין קיצוץ זה ובין תפקידיו החברתיים לכאורה של הצבא ולא כלום. ואגב, תפקידו של הצבא 'להתך' ודאי מצומצם מאוד ביחס לשנות המדינה הראשונות כאשר מערכת החינוך עומדת על רגליה וכאשר האינטראקציה בין צעירים מקבוצות חברתיות שונות אינה נשענת בלעדית על הצבא. אגב, לא מן הנמנע שככל שיורחב השירות האזרחי, מתנדביו ומתנדבותיו יאיישו את החסר". 

"זה חלק מאימוץ הצבא את אתוס השוק. הוא נסוג מתפקידיו החברתיים ומתמקד רק באותם תפקידים המועילים לצרכיו, למשל, פרויקט 'עתידים' המגייס מהפריפריה עתודה טכנולוגית לצבא או הורדת המחנות לדרום הנצבעת בצבע חברתי, אבל משרתת את צורכי הצבא לשדרג את מחנותיו. הצבא מתמודד עם קשיי כוח אדם כתוצאה מצמצום שירות החובה בארבעה חודשים. זה מעודד אותו להרחיב את השימוש בנשים בתפקידי לחימה ותומכי לחימה, ולהפנותן מתפקידים שאינם משרתים ישירות את הצבא כמו מורות חיילות לתפקידים מקצועיים צבאיים. אגב, סביר שהצבא היה מוכן לבטל את כל המפעל ולהמשיך לצמצם הקצאת כוח אדם למשימות חוץ־צבאיות כמו יתר המורות החיילות, הקצאת פקידות למשרד הביטחון או הקצאת כוח אדם למשטרה". 

"אם מקצצים כי יש מחסור בתקציב, ו־200 תקנים מתבטאים במיליוני שקלים כל שנה, כנראה שאין ברירה", אומר מצדו ההיסטוריון תא"ל ד"ר יצחק ארד, קצין חינוך ראשי בשנים 1968־1972. עם זאת, לטענתו מדובר בתפקיד בעל חשיבות רבה. "עדיין מגיעים עולים חדשים שידיעת העברית שלהם נמוכה ביותר", הוא אומר. "יש עדיין חיילים שבעבר קראו להם נערי רפול, יש עדיין חיילים שאין להם בגרות, והם צריכים עזרה בהשלמת הבגרות לקראת שחרורם. כל זה אזרחי וחשוב, וצה"ל עושה את זה גם למענו, לא רק למען החברה הכללית", אומר ארד מביתו שבמגדלי הים התיכון ברמת השרון.

טל לאור, עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת, המסקרת את תחום הצבא־חברה, אומרת שמדובר באחד המוסדות החינוכיים הוותיקים והחשובים בתולדות צה"ל והציונות בכלל. "המורות החיילות עושות עבודת קודש", אומרת לאור. "אזרחים לא מעטים במדינה סיימו בהצלחה את לימודיהם רק בזכות אותן מורות במדים. אותם תלמידים ותלמידות שנעזרים במורות חיילות הם דור העתיד של הצבא, וצה"ל מרוויח בסופו של דבר חיילים ערכיים ומשכילים יותר, כלומר הערך חוזר לצבא. החרב שמונפת על המורות החיילות היא חלק ממגמה רחבה יותר שאנו עדים לה בצבא, של קיצוץ כמעט בכל דבר שאינו מבצעי, כמאמר שר הביטחון לשעבר אהוד ברק: 'כל מה שלא יורה – יקוצץ'. אני חושבת שכל עוד הצבא מגדיר ורואה את עצמו כצבא העם, המפעיל חוק שירות חובה, כזה שמתגאה בערך המוסף שלו, צריך לערוך שיקולים שאינם רק כלכליים. זה לא שחסר איפה לקצץ. לא חייבים לאיין ולפגוע דווקא במוסד ערכי ומוצלח שהוא מקור לגאווה ועשייה ענפה לאורך השנים".