המטפסת היחידה בצה"ל: "אם יגיעו עוד בנות, עשיתי את שלי"

"אם בנות ירצו להגיע לתפקיד כי הן ישמעו שאני שם, אני אראה להן שלא נורא להיות בת יחידה בקרב בנים", כך אומרת מור נעים, החיילת הראשונה והיחידה בינתיים בצה"ל, המשרתת בתפקיד מטפסת על אמצעי תצפית בגזרת סוריה־לבנון.
 

נעים, בת 21, תושבת ירושלים, סוחבת קילומטראז' רציני על אף גילה הצעיר. בגיל 16 כבר הייתה סטודנטית לרפואה ובנוסף למדה טכנאות רשתות בחברת "סיסקו", כמובן תוך כדי לימודי התיכון הרגילים. שבועיים לאחר שסיימה י"ב, החליטה שהיא עוזבת את לימודי הרפואה ("רציתי להיות כירורגית ובצבא לא יכולתי להיות") והחלה מכינה של פיזיקה ומתמטיקה בעתודה טכנולוגית של חיל החימוש. בהמשך התחילה לימודי תואר בהנדסת אלקטרוניקה במכללה הטכנולוגית של החיל, שאותם סיימה בהצטיינות. לפני כשנתיים, עם סיום התואר, התגייסה נעים לצבא והחלה בקורס הכשרה על אמצעי תצפית. 
 

"בסוף הקורס אמרתי לקצינת המיון שאני רוצה את הגזרה הכי מעניינת, הכי מבצעית, כי מאוד התחברתי לבט"ש (ביטחון שוטף) ולמבצעיות", היא נזכרת. ואכן, נעים נשלחה לגזרת לבנון־סוריה החמה, עברה השלמה להכשרת לוחם והפכה לאישה היחידה בתפקיד מטפסת על אמצעי תצפית. 
 

"אני מתקנת את כל אמצעי התצפית ואת המערכות הנלוות, ולכן עברתי קורס טיפוס, שבו הייתי האישה היחידה, ולמדתי להגיע למערכות צבאיות המותקנות עם תרנים בגובה 100 מטר. חוץ מהעיסוק שלנו בטיפוס, אנחנו עדיין מתעסקים במה שלמדנו בעתודה: סיבים אופטיים, תקשורת וכל הטכנולוגיה החדשה שנכנסת לצבא. הטיפוס והמבצעיות רק נותנים יותר רצון, מוטיבציה וסיפוק לעבודה. בתפקיד אנחנו חייבים להיות זמינים 24/7. בכל יום מתקבלות תקלות בגזרה מדי שעה. זה יכול להיות בשעה 9:00־8:00 בבוקר שזה סבבה, וזה יכול להיות גם ב־4:00 לפנות בוקר ואת צריכה לדעת מה לענות ואיך לתקן את התקלה, כשלא משנה מה השעה. את חייבת להיות כל הזמן ערנית, תמיד בשליטה".
 

"כי ידעו שהתפקיד דורש הרבה. כל מערכות התצפית שוקלות המון, מינימום שבעה קילוגרמים למערכת הכי קטנה, והן רק הופכות יותר ויותר כבדות. אבל עכשיו יותר נוח לבנות כי בשאר הגבולות כבר אין טיפוס, הכל השתנה ויש מעליות. בכל תורן מותקנת מעלית, וההגעה לשטח ביתר הגזרות נעשית פשוטה יותר". 
 

"כיום יש טיפוסים רק בגזרת לבנון-סוריה כי הגזרה מבצעית. בעייתי להתקין מעלית בשל המצב, בשל המתיחות. הקמת מעלית זה דבר לא פשוט, יש הרבה מערכות על התורן ולא מערכת ספציפית". 
 

"קרה בעבר שצלפים צלפו בחיילים כשהם טיפסו לגובה. אני לא עולה עם שכפ"ץ כי אם אני לובשת את השכפ"ץ האישי, זה מבטל את המיגון שלי של הטיפוס. אני מחוברת ברתמה בכל הגוף, שמחוברת לכבל מיוחד, שחס וחלילה אם אני אפול, הוא שומר עלי. גם לוחם חושב מה יקרה אם ייפגע בעת הלחימה, אבל הוא יודע מה המטרה שלו: להגן על המדינה. אם לא תהיה תצפית על הגזרה הזו, אנחנו לא יודעים מה יהיה, במיוחד עכשיו, כשהמצב מתוח. כמו שלוחם מסכן את עצמו, גם אני כאישה לוחמת מסכנת את עצמי בטיפוס לגובה ונמצאת בשטח, ולפעמים כשצריך - אני גם חוצה את הגדר. אני חושבת על הסכנות, אבל רואה את המטרה שהיא להגן על התושבים שנמצאים סמוך לגבול. אחרי הכל, כל מטרת היותי בצבא זו שליחות. יכולתי להגיד שאני מסרבת ולא רוצה את התפקיד, אבל אני שייכת למדינת ישראל ואני שואבת סיפוק מהתפקיד. אני לא רק נותנת מעצמי אלא גם מקבלת בחזרה וזה מאוד חשוב. יש כאלה שלא נהנים מהתפקיד, והסיפוק בעיני הוא הכי חשוב".

 

נעים לא שמעה על התפקיד לפני גיוסה לצה"ל, אך כשהחלה בהכשרה ידעה שהקורס נחשב לאיכותי מאוד. "כשהתחלנו להבין מה התפקיד שלנו עתיד להיות אמרתי ש'אין, אני חייבת גזרה מבצעית, אני רוצה את האזור המעניין, עם הטכנולוגיה החדשה' וזו גזרה שמתפתחת מבחינת המערכות", היא מספרת.
 

איך זה לשרת כבת יחידה?
"כשרק הגעתי לגדוד, אפילו חדר התקשורת, ששם אנחנו פותרים תקלות, היה בתוך מבנה המגורים של הבנים. זה תפקיד לא פשוט. זה לא רק לקחת את אמצעי התצפית על הגב ולטפס איתו. זה לדעת להשתמש במברגה, לדרמן וכל מיני דברים כאלה ולהיות מסוגלת לתקן דברים גם למטה, לא בהכרח בגובה. אבל באופי שלי אני מאוד חדורת מוטיבציה ואם אני רואה מטרה כלשהי, אז לא מעניין אותי מה קורה מסביב – אני אתמודד עם זה. יש קשיים, אני לא אשקר, אבל תמיד אני אומרת לכל הנשים: אם אתן רוצות משהו, אתן יכולות להשיג אותו. כל דבר. אם יש רצון מספיק גדול, את באמת תוכלי לעשות את זה, לא משנה כמה מכשולים יהיו בדרך וכמה זה יהיה קשה. אולי לא תהיי בבית ולא תהיי בחברת בנות, אבל עדיין, אני מבחינתי רואה את המטרה שלי והיא להגן על גבול הצפון".
 

"עד היום אני מוצאת את עצמי נתקלת בדברים שאני צריכה להתמודד איתם כאישה. למשל, כשנוסעים לאיזשהו מקום מבצעי בגזרה ופתאום מתקילים אותך שאת צריכה ללון שם ולא הבאת איתך כלום ואת נמצאת רק בחברת בנים. צריך לדעת איך להתמודד עם הדברים הכי קטנים כמו להתפנות בשירותים כשהבנים לא נמצאים שם. אלה סיטואציות שזרות לבנים, אבל מוכרות לכל אישה. צריך לדעת לקחת הכל לא בבאסה אלא להפך, להוציא את הטוב מזה. באתי לפה למשימה ספציפית ואין מה לעשות חוץ מלהוציא ממנה את המיטב. דווקא בגלל שזה מאתגר יותר, קשה יותר, אז אני לוקחת את זה כמשהו מאתגר ומספק. אחרי הכל, אני שם בשביל המשימה, וזה מה שאני תמיד רואה מול העיניים".
 

"ההורים מאוד גאים ותומכים בי. אני בת בכורה ואחרי יש עוד ארבע אחיות. מגיל קטן, האחיות שלי רואות את הצבא כמשהו הכרחי והן שומעות על השירות שלי וגדלות לתוך זה. תמיד יש להן שאלות בארוחת הערב ביום שישי. ההורים יודעים שאני עושה תפקיד לא הכי 'של בחורה' אבל הם מאוד תומכים בי".
 

עוד שלושה חודשים תיכנס נעים לקבע, והיא חתומה נכון לעכשיו עד שנת 2018. "אני מאמינה שעם האופי שלי אני אשאר בצבא גם אחרי התאריך. כנראה אהיה מפק"צית (מפקדת צוות) של צוות טכני כמו שלי, ומה שהכי ארצה להחדיר לחיילים שלי זה את האהבה למקצוע ולתפקיד", היא אומרת. "כמובן להוביל אותם להיות חדורי מטרה, לבצע את המשימה ולהתעלות מעל מכשולים וקשיים בדרך. ואם יגיעו בנות", היא צוחקת, "אז בכלל, אני מבחינתי עשיתי את שלי".

 

לאורך כל השיחה אי אפשר שלא להתרשם מנעים ומהמוטיבציה הרבה שהיא מגלה כלפי התפקיד וחיל החימוש כולו. "ההימצאות שלי בשטח מעניקה לי סיפוק שמי שלא נמצא שם, יתקשה להבין. לדעת שאני מטפסת ומתקנת את אמצעי התצפית, ומשום שתיקנתי אותו חסכתי מארב של חיילים שיסתכלו על הנקודה הזו בגשם ובקור. מבחינתי לא רק הגנתי על הגזרה, אלא גם על החיילים שהיו אמורים להיות שם.
 

"זו גאווה גדולה להשתייך לחיל החימוש", מוסיפה נעים. "אנשים רואים את החיל כ'חיל נחות' שמתעסק עם רכבים וגריז, וזה לא נכון. יש כל פן העתודה ואחזקת מערכות התצפית, שזה נושא מאוד מתקדם מבחינה טכנולוגית".
 

"בהתחלה זה היה להם מוזר. כשהגיעה בת, הם חשבו: 'בואו נראה למה היא מסוגלת'. כשהם ראו אותי מרימה דברים ומתחילה לטפס ולוקחת על עצמי הרבה משימות, הם למדו בהדרגה להעריך אותי. לא קל להיות בתפקיד הזה, ואני לוקחת את השירות לצדם כסוג של אתגר וחוויה. אני יודעת לצחוק איתם ולשמור על עצמי כהיותי אישה".
 

"אני מרימה את הדברים הכבדים, אבל כשזה מגיע ל־50 קילו, אני גם יודעת לבקש עזרה מהבנים. את יכולה לרצות לעשות הכל־הכל, אבל יש גם גבולות והם צריכים להיות ברורים כי אחרי הכל, אני לא רוצה להרוס לעצמי או לפגוע בבריאות שלי".
 

"בצבא, ואני גם אומרת את זה למפקדים בדרגים הגבוהים אצלנו, גם ברמת האוגדה – אני בצבא אשאר. אולי אצא לקצונה ואם לא, אהיה נגדת. אני מקווה שבעתיד יגיעו עוד בנות לגזרה ושבנות לא יהיו רק בעורף, אלא גם בחזית".