הרבש"צית הראשונה בשומרון: "הפלסטינים הבינו שהם לא יערערו אותי"

"תחום הביטחון הוא התחום היחיד שתפס אותי”, כך מספרת אביטל קוכנוביץ בת ה־28, שמשמשת כיום ממלאת מקום רכז הביטחון השוטף הצה”לי (רבש”ץ) בהתנחלות קרני שומרון שבמרכז השומרון. עד לאחרונה שימשה קוכנוביץ גם רבש”צית של יישוב אחר בשומרון, אך בחרה לעבור לתפקיד ממלאת המקום לאחר הולדת בתה.

מעבר לתפקידה כממלאת מקום, עובדת קוכנוביץ גם במוקד הביטחון של קרני שומרון שאחראי על האזור כולו, כולל ציר 55 הנפיץ, שידע שלל אירועים: מתאונות דרכים ועד זריקות בקבוקי תבערה ואבנים. “אנחנו הגורם המקשר בין האזרחים לצבא”, היא מספרת. “זו ההתעסקות היומיומית שלי כבר עשר שנים. אם קורה אירוע כלשהו, אנחנו מעדכנים את כוחות הביטחון, את הצבא והמשטרה, מוציאים הודעות לכל מי שצריך”.

העובדה שקוכנוביץ ממלאת תפקיד ביטחוני באזור כה טעון כמו יהודה ושומרון, ובמיוחד במהלך גל הטרור הנוכחי, אינה מובנת מאליה. לסביבה שבה היא חיה, לתושבי היישוב ולאוכלוסייה הפלסטינית שמולה היא פועלת לא היה פשוט בתחילה לקבל את העובדה שאישה מכהנת בתפקיד הרגיש. “כשהייתי רבש”צית, ניסו לעשות עלי פוזות”, היא מספרת כעת. “כל אחד חשב שאם הוא ירים קצת את הקול, אז הוא יקבל מה שהוא רוצה, או אם הוא ירוץ מהר, אז אני אתן לו לברוח. מהר מאוד הבינו שזה לא עובד עלי. ועכשיו אם פועל עושה עלי פוזה, הוא לא נכנס ליישוב”.

“מכורה לעבודה"

לקוכנוביץ, שנולדה בקרני שומרון, בת למייסדי המקום, נדרש זמן רב עד שהצליחה למצוא את תחום העיסוק המתאים לה. “לא הסתדרתי במוסדות חינוך שבהם למדתי”, היא מספרת. “העיפו אותי או שעפתי בעצמי מכל אחד מהם. הייתי מהמתחכמים האלה ששואלים את המורים: ‘למה אני צריכה לדעת את מה שאתם מלמדים אותי? איך זה אמור לעזור לי בחיים?’ האמנתי שאם זה קשה לי, אני לא נהנית מזה ואני לא מבינה למה אני עושה את זה - אז אני לא עושה את זה. והלכתי”.

עד מהרה מצאה עצמה קוכנוביץ עובדת כנערה במוקד הביטחון של היישוב. כשהגיעה שעתה להתגייס, רגע שלו ציפתה בכיליון עיניים, גילתה שהיא פטורה משירות בשל “היעדר אפשרויות שיבוץ”. כשניסתה לברר מה זה אומר ואיך אפשר לשנות את רוע הגזרה, נתקלה בחומה אטומה. “בגיל שכולם מתגייסים, אני ניהלתי את המלחמה הכי קשה בחיים שלי: להתגייס”, היא מספרת. “אנחנו משפחה ציונית, ההורים שלי עלו מארצות הברית והקימו את השכונה שלנו בקרני שומרון. אנחנו משפחה נורמטיבית, אין לי עבר פלילי, שום דבר. כל האחים שלי התגייסו, ואף אחד לא הבין למה לא רוצים אותי. שלוש וחצי שנים נלחמתי על הדבר הזה, והיו אנשים עם דרגות שניסו לעזור ולא הצליחו. זה היה מבוי סתום.

“מפקד לשכת גיוס כבר לא היה יכול לשמוע ממני מרוב פניות ותחינות”, מוסיפה קוכנוביץ. “עד שיום אחד נמאס לי ושלחתי מכתב לא רשמי ולא מסודר, משהו מהבטן, כמו שאני מדברת איתך, ואחרי כמה ימים מתקשר אלי הסגן של ראש אכ”א, שכבר כנראה שנא אותי בדם, ואמר לי שאישרו לי את הגיוס. זה היה באמת לא ייאמן, וזה הוכיח לי שכשאני באמת רוצה לעשות משהו - אני יכולה”.

שאיפתה של קוכנוביץ הייתה להתגייס למג”ב, אך לצערה לצה”ל היו עבורה תוכניות אחרות. “גיליתי שאני פרופיל 64, ולמה? בגלל סעיף ‘מופנמות’” היא מספרת. “אני מופנמת? ממתי זה סעיף בכלל? בשביל להעלות פרופיל הלכתי לפסיכולוג כדי להוכיח לו שאני לא מופנמת”.

גם במאבק הזה נחלה קוכנוביץ הצלחה. לאחר שהעלו לה את הפרופיל ל־97, היא שירתה שירות מלא במשמר הגבול. כשהשתחררה, שבה לעבוד במוקד הביטחון בקרני שומרון שבו עבדה לפני הצבא.

לאחר מכן עבדה קוכנוביץ באבטחת יישובים במעלה שומרון וניגשה למכרז לתפקיד רבש”צית באחד היישובים בשומרון. בכך הפכה אז לאישה היחידה שמילאה את התפקיד המורכב בשומרון. “הייתי שנתיים בתפקיד, מגיל 24”, היא מספרת. “ילדתי תוך כדי התפקיד ואחרי חופשת הלידה המשכתי לעבוד שם. אני מכורה לעבודה, אבל רציתי שיהיה לי יותר זמן לגדל את הילדה, שאותה אני מגדלת לבד. יש לי מזל שבני המשפחה שלי גרים כאן ועוזרים לי. הייתה לי הרבה תמיכה מהחברים ומהמשפחה. ולמרות העזרה הזו הבנתי שהיא, הבת שלי, יותר חשובה לי כרגע ועצרתי”.

באילו קשיים נתקלת בתפקיד?
“בעיקר בלטה העובדה שאני אישה בתעשייה של גברים. הייתי ילדה, חסרת ניסיון, ביישוב שצמוד לכפר בעייתי שבו היו הרבה אירועים. זה יישוב שצמוד למועצה אזורית, אז לא הייתה לי מחלקה. אני הייתי המחלקה. הכל היה על הכתפיים שלי.

בשנתיים שהייתי שם, הייתי כל הזמן בחוץ, בשטח. היו ניסיונות התגרות בי מצד האוכלוסייה הפלסטינית, אבל די מהר הם הבינו שלא יצליחו לערער אותי. ניהלתי איתם שיחה בשפה שלהם, בערבית, הייתי עקשנית, לא נחתי. הייתי כל היום שם. בין אם מול הפועלים בתוך היישוב ובין אם אלו שמסתובבים מחוץ ליישוב. כמו שהיום אם תעירי אותי מתוך שינה, אני אדע בדיוק מה לעשות וכיצד לפעול, גם אז הייתי כך. גם לחברי כיתת הכוננות היה קשה לאכול אותי בהתחלה, פתאום באה להם ילדה בת 24, אבל באיזשהו שלב הבינו שאני לא מסתכלת על זה ככה. אני פה בתפקיד. אם לא מתאים לכם, אל תהיו פה. הרבה חשבו שאם אני אישה, הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים. אבל תראי: סגרתי שנתיים עגולות ביישוב שאכל הרבה אירועים עם אפס אירועים במשמרת שלי, שזה משהו שלא היה לא לפני ולא אחרי - וזה לא בגלל הרחמים של הפלסטינים”.

את חוששת לפעמים?
“אני לא פוחדת. גדלתי פה באזור כל החיים. אני לא מכירה מציאות אחרת”.

לטענתה, לעובדה שהיא אישה לא צריכה להיות כלל השפעה על התאמתה לתפקיד. “זה בכלל לא משנה שום דבר שאני אישה”, היא אומרת. “ילדתי במוצאי שבת, כשפחות מיממה לפני כן הקפיצו אותי מארוחת ערב אצל ההורים ורדפתי אחרי ילדים על הגדר. אם אתה רוצה לעשות את זה ובנוי לזה ואכפת לך מזה, אתה תעשה את זה יופי. זה לא משנה אם אתה גבר או אישה. אני חיה את זה. אני לא רואה את החיים שלי בלי זה”.

“לא זזה מכאן"

במהלך תפקידה כרבש”צית הביאה קוכנוביץ לעולם כאמור את בתה רותם, היום בת 3, וגידלה אותה לבדה. אחרי הלידה התעורר בה הרצון לשוב ללימודים. “אני הייתי הכי אנטי־לימודים”, היא מספרת. “ואז אני שומעת שפתחו מגמה שמלמדת בדיוק את מה שמעניין אותי, מה שאני רוצה לעשות בחיים, שלא קיים בשום מקום בארץ, וזה אפילו תואר ראשון. בתור אחת שאין לה אפילו 12 שנות לימוד, זה די הדהים אותי”.

עד מהרה התחילה קוכנוביץ את לימודיה במגמה ללימודי ביטחון והגנת העורף בפקולטה לחברה ולתרבות במכללה האקדמית בית ברל. מדובר במגמה שבוחנת את תחום הביטחון הלאומי על מורכבותו בחברה הישראלית, ומיועדת להרחיב ולבחון את הידע על תפקידיהם של הצבא, שירותי החירום וההתגוננות האזרחית והממשלתית בעורף והשפעתם על חיינו בשגרה ובזמני חירום בתחומים השונים. התוכנית ללימודי ביטחון והגנת העורף עוסקת בהתכוננות בימים כתיקונם לאפשרות משברים, כמו אלה שחזינו במלחמת לבנון השנייה ובמערכה של עופרת יצוקה ומשברים עתידיים אפשריים.

“אבי ביצור, ראש המגמה שלנו לביטחון והגנת העורף בבית ברל, לא נותן לאף אחד ליפול שם”, מוסיפה קוכנוביץ. “הוא שם בשבילנו כדי שנעבור את מה שהוא בנה. אנחנו לומדים מונחים בהגנת העורף, טרור קונבנציונלי ולא קונבנציונלי, כל מה שמעניין אותי, ופתאום אני מחכה ללכת ללמוד. אבל אם תגידי את זה להורים שלי, אני אכחיש”.

בקיץ צפויה קוכנוביץ להינשא לחבר ילדות שלה, שהקשר עמו נותק ואז חודש. “הקשר התנתק בגללי”, היא מספרת. “ניתקתי מגע עם כל החיים באזור והחברים שבו. בשנה האחרונה נפגשנו שוב פה ביישוב וחזרנו להיות בקשר, ולאט־לאט זה התפתח, ועכשיו אנחנו מתחתנים. אני מרגישה שזו הזיה שלא מהעולם הזה. את מבינה שכל מי שיבוא לחתונה יבוא רק בשביל לראות אותי לבושה בשמלה. באים־רואים־הולכים”, היא צוחקת.

את מרגישה שמצאת את המסלול שלך בחיים?
“כן, זה הכיוון שלי. אם אני מצליחה לשלב בין הכל - גם לעבוד במה שאני אוהבת, ללמוד את מה שאני אוהבת ולגדל ילדה ולהתחתן - אני לא רואה סיבה לשנות משהו. יש כאלה שלומדים בשביל לעשות תואר או בגלל שההורים אמרו, ונראה לי שהבנו שאם ההורים שלי אמרו, זה לא משהו שעובד עלי. והנה, אני בשנה שנייה ללימודים, ויש לי ציונים טובים שאני לא יודעת מאיפה הם באו, אבל זה טוב.

“אני כבר לא מורדת”, מוסיפה קוכנוביץ, שגדלה בבית דתי. “אני כבר לא חושבת שהדת זה חארטה, אבל אני לא חושבת שלקום בבוקר ולהתפלל הופך אותי ליותר דתייה ממישהי אחרת. קודם תהיי בן אדם ואחר כך נדבר. אני מאוד מכבדת ואני גם עדיין גרה אצל ההורים. אני מאמינה באלוהים. אבל אם היית שואלת אותי את זה לפני כמה שנים, התשובה לא הייתה חד־משמעית. עשיתי את הסיבוב: מרדתי, וחזרתי אחרי שבדקתי גבולות. לפעמים אתה חייב לעבור את הגבול בשביל לדעת איפה הוא”.

לגבי מקום מגוריה, למרות המצב הביטחוני המתוח, אין לה ספקות או כוונות לעזוב. “אין עוד אופציות”, אומרת קוכנוביץ. “נולדתי פה ואני לא מכירה שום דבר אחר. קרני שומרון תמיד הייתה הבית, וגם אם אני רוצה, אני לא מצליחה להסתדר בשום מקום אחר. אני לא מפחדת לגדל פה משפחה כי אלה החיים, ככה הם נראים. הלוואי שהמצב ייראה אחרת ואנשים פחות יפחדו לבקר אותנו, אבל ביישוב עצמו אין פחד, ובעיקר אם אני בביטחון פה, ואני אשמור על המשפחה שלי. קרני שומרון זה מותג, זו מעצמה, זה לא איזה מאחז לא חוקי. ובקשר לבת שלי, אני אלמד אותה להיות בן אדם. אני לא מהקיצונים, ממש לא. אבל אנחנו גרים פה וזו המדינה שלנו והשטח שלנו ואנחנו לא זזים מהמקום הזה”.

היא אומנם ויתרה באופן זמני על תפקיד הרבש”צית לטובת האמהות, אבל קוכנוביץ כבר נערכת ליום שבו תיקח שוב את המושכות לידיה. “ברגע שהבת שלי תגדל קצת, נוכל להתפנות ולחזור לעבודה יותר אינטנסיבית”, היא אומרת. “אולי היא תהיה הסגנית שלי”.