בחזרה לעוטף עזה: מסע משפחתי למקום שבו סג"מ בר רהב איבד את חייו

בנו בר אומנם היה עמוק בשטחה של חאן יונס, אבל אפי חשב שכמה שעות עם חברים על שפת הים יעזרו לו להעביר את הזמן הזוחל ולהפיג מעט את המתח שהביא עמו מבצע צוק איתן. כשהוא שב מהחוף לביתו שברמת ישי, הערב כבר החל לרדת. בכניסה לבית, נעמה, אשתו של אפי, שמה לב שליד החניה עומד רכב לא מוכר. הוא לא היה מוטרד מכך.
 

בזמן שכולם עלו למעלה, אפי עוד היה עסוק בניקיונות אחרונים. לפתע בנו ניר ביקש שיגיע, אמר ששלושה גברים עומדים ליד הדלת. “הבנתי שמשהו רע קרה, רק לא הבנתי עד כמה”, אפי משחזר כעת. “קיוויתי שבר פצוע בינוני או קשה. נכנסתי הביתה וצרחתי לנעמה כמו איזה משוגע. היא הגיעה. הושיבו אותנו במטבח על שני כיסאות ומסרו את הבשורה”.
 

בשבוע שעבר טיפסנו עם אפי ונעמה רהב, ורון ורותם, אחיו הצעירים של בר, למרומי אנדרטת אוגדת הפלדה שנמצאת בחבל שלום, בעוטף עזה. שם, ממרומי המדרגות, אם מסתכלים מערבה, רואים את שכונותיה המזרחיות של חאן יונס, המקום שבו סג”מ בר רהב ז”ל נשם את נשימותיו האחרונות. את אותות הכאב אפשר היה לזהות בקלות על פני ההורים השכולים וילדיהם. “באופן מסוים קל לבוא לפה, כי אתה מוכן רגשית”, מודה האב אפי. “החלקים הקשים הם במקומות שלא חשבת. זה יכול לבוא משיר שמתנגן עכשיו ברדיו, מדברים שפעם לא הייתה להם משמעות”.
 

ליד אנדרטת אוגדת הפלדה פגשו בני משפחת רהב את רס”ן אור תובל, מי שהיה המ”פ של בר בזמן האירוע, סגן צבר שועלי וסגן דור מזרחי, שהיו איתו על הפומ”ה (פורץ מכשולים הנדסי, משוריין של חיל ההנדסה – א”ל) כשנהרג, וגל סמוכיאן שעשה איתו את המסלול בקורס קצינים ועמד מטרים ספורים מהמקום שבו טיל נ”ט גדע את חיי חברו.
 

“אני זוכר שיצאנו להתרעננות אחרי המקרה”, נזכר שועלי. “כשחזרנו אמרתי לעצמי: ‘מי יודע, אולי אני אקבל את הטיל הבא’. היינו אומרים מספרי ברזל. בר היה תמיד 6 ואני 5. גם אחרי שנהרג, כשהיו מגיעים אליו, הייתי אומר: ‘בר, 6’. מישהו אמר: ‘די, תפסיק’. עניתי: ‘מבחינתי הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו’”.

סמוכיאן, שהשתחרר לא מזמן, מספר שנזקק לטיפול נפשי אחרי מות חברו. “הלכתי לקב”ן. היה לי קשה לעכל”, הוא אומר. “הרגשתי אשם שאני יכול לצאת לבלות אחרי מקרה כזה. הקב”ן הסביר שזה נקרא אשמת ניצולים”.
 

בר רהב, יליד 1993, היה בחור גבוה, בריא, שחקן כדור מים עטור פרסים, ששיחק בין היתר בנבחרת ישראל והיה הקפטן המצטיין של הפועל קריית טבעון. הוא תמיד הסתובב עם חיוך על פניו. לפני הגיוס נתנו לו אפשרות לבחור במסלול הקל של ספורטאי מצטיין, אבל הוא בחר בשירות קרבי. “הילדים בעמק יזרעאל גדלים בראייה שצריך לעשות כמה שיותר, וכמה שיותר קרבי זה יותר טוב”, מסבירה האם נעמה. “בר לא היה שונה. הוא האמין שאם צריך להילחם, אז נלחמים”.

 

כשבישרו לבר לפני הגיוס שהוא מועמד לחיל התותחנים, הוא כעס. הוא אמר שלא בשביל שירות כזה ויתר על מעמד ספורטאי מצטיין. הוא רצה יותר קרבי וקיבל הנדסה קרבית, שם סופח למחלקת הסיור הגדודית. “היה לו הרבה מה להגיד על התנהלות מפקדים שלטעמו לא הייתה נכונה. הוא לא היה ילד ששתק”, מספרת אמו. “אם היו מפקדים שפחות העריך, הוא טרח להסביר להם היכן הם טועים. בקורס מ”כים הגיש תוכנית קליעה ואמר שככה לא מלמדים.

הוא הסביר לבכירים שאם מקפיצים חיילים, אסור להגיד מראש, כי אם זה היה קורה בקו, מזמן היו גומרים את כולם. הוא לא דיבר בחוצפה, הכל עם חיוך”.
 

גם סמוכיאן נתקל בהתנהלות הזו של בר בזמן שהיו בקורס קצינים בבה”ד 1. “לבר היה הביטחון להגיד דברים”, הוא מספר.
 

אחרי בה”ד 1 חיכה בר להשלמה החילית בבית הספר להנדסה צבאית. “הוא היה החייל היחיד שהכרתי מכל הצוערים”, מספר המ”פ רס”ן תובל. “כשהוא היה לוחם במחלקת הסיור, הייתי מפקד בפלוגה המבצעית, ואז הוא הגיע למארבים ולפעילויות. הוא היה בחור רציני, שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. העובדה שהוא דעתן הייתה ידועה, וזה היה לזכותו”.
 

לפני ההשלמה החילית יצא בר לחופשת רגילה ונסע עם חבר לאילת. תוך כדי החופש החלו להקפיץ חברים בחזרה ליחידות, ומבצע צוק איתן עמד לצאת לדרך. “התקשרתי לבר ושאלתי אם הוא קיבל טלפון, כי את חברים שלי הקפיצו”, סמוכיאן נזכר. “הוא אמר ‘לא, אבל אני מחכה לזה’”.
 

ביום רביעי, כשהוריו היו בעבודה, התקשר בר והודיע להם שהייתה הקפצה, ושהוא מתארגן ויוצא. רס”ן תובל נזכר איך פגש אותו מיד כשירד מהאוטובוס, ובר שאל אם הביאו אותם ללחימה תכלס.
 

רס”ן תובל היה אמור לארגן את הכוח תוך כדי תנועה. בדרך כלל יחידה שיוצאת לקרב עוברת אימונים וגיבוש, אבל כאן היה מדובר בחבר’ה שרובם נפגשו בפעם הראשונה לשלב של השלמה חילית אחרי קורס קצינים. הם עשו הכנה מזורזת וצוותו לכוח מסייע לחטיבת הצנחנים. ביום שישי, בשעות הבוקר המוקדמות, הם נכנסו לחאן יונס עם המשימה לפתוח ציר ממוכן ולהקים מגנן, סוללת עפר.
 

כבר ביום הראשון פוצץ הצוות של בר מגדל מים חשוד, אבל למחרת, בשעות הצהריים, הוא נהרג, והוא בן 20 בלבד. “החליפו בכלי של בר מנוע”, מספר רס”ן תובל. “הוא כבר חזר לכשירות, וכל מה שנשאר היה להחזיר את הציוד. בקשר אמרתי לאיברהים, המ”מ, שאני הולך להערכת מצב ושיכין את החבר’ה לפקודה. הם סיימו להעמיס, ובר ניגש למ”מ ושאל ‘יש עוד משהו?’ איברהים אמר שיעשה סיבוב מסביב לכלי, יבדוק שלא נשאר דבר. בר היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. נורה טיל, הירי הישיר הראשון שחטפנו”.
 

סגן מזרחי זוכר איך בדיוק נכנס לפומ”ה כשנשמע הפיצוץ. “אני חושב שבר הרים משהו מאחור, כי דיברתי אליו ואז נכנסתי, והיה פיצוץ רציני. לא הבנתי מה קרה. הייתי בטוח שפגעו במבנה סמוך ולא דיווחו לנו”.
 

“היה הלם”, מתאר סמוכיאן. “העמסתי דברים בכלי סמוך והיינו צריכים להיות מוכנים. פתאום שריקה מהירה, פיצוץ ועשן. אתה במשך שתיים־שלוש שניות קופא במקום”.
 

לאחר התקרית טיפלה פלוגת שריון במקור הירי, שבוצע מגזרה שכנה. יחידת ההנדסה המשיכה במשימה. לדברי סגן מזרחי, אפילו הטילו עליהם יותר משימות באותה עת, העיקר שהמוות הטרגי של חברם לא יעסיק אותם.
 

“דווקא הבחור שאתה מאבד הוא היחיד שאתה מכיר בשם, להבדיל מהאחרים שאתה קורא להם ‘אחי’”, הודה רס”ן תובל. “בערב כינסתי את הפלוגה לשיחת סיכום, ואז היה בחור ששאל: ‘למה אנחנו לא מדברים על מה שקרה לבר?’. כל הזמן קיוויתי שהשאלה הזו לא תגיע, לא ידעתי איך להתמודד איתה. ניסיתי להסיט לכיוון אחר כדי שהחבר’ה לא יתעסקו בזה”.
 

“את סטירת הלחי המצלצלת קיבלתי דווקא אחרי הלחימה. ממש כמה שבועות אחרי שבר נהרג, מארק, שהיה מפקד של בר ואחד שגידלתי, התחתן. עוד לפני הקורס בר ניגש אלי ואמר: ‘דיר בלאק אני לא יוצא לחתונה’. אמרתי לו: ‘אל תדאג, הטרמפ עלי’. אז אתה נמצא בחתונה, והמשפחה של בר שם והוא לא. לא יכולתי לעמוד בזה. יצאתי והתפרקתי. זו הפעם הראשונה שהבנתי את גודל האירוע, והוא מלווה אותנו מאז יום־יום”.
 

גל סמוכיאן כבר השתחרר מהשירות, אבל סגן דור מזרחי משרת גם היום בגבול הרצועה. הוא צריך רק להסתכל מערבה כדי להיזכר ביום ההוא. “זה חוזר כי אתה מכיר את הגזרה והאזור, זה משהו שאי אפשר לשכוח”, הוא אומר. “בגדול ממשיכים. יש תפקיד לבצע, משימות, אחריות. אני נזכר בבר גם כשאני לא פה”.

 

כשאני שואל אותם אם מות חברם גרם להם לפקפק בתרומה או בתחושת השליחות, הם מבהירים מיד שבשום אופן. “חינוך זו מילת המפתח”, הסביר רס”ן תובל. “אני לא מכיר משהו אחר. זה הבית שלי, אני חי בחברה וצריך לתרום. אם הדרך שבחרתי היא הכי טובה? כנראה שאף פעם לא אדע. היא קשה ומאתגרת, זה בטוח”.
 

משפחת רהב עברה לגור בקריית טבעון, ואת זכרו של הבן הם מנציחים בלא מעט מפעלים ואירועים שעליהם אפשר ללמוד בעמוד הפייסבוק “לזכרו של בר רהב ז”ל”. מאז האובדן של בר, הם גם שומרים על קשר הדוק עם חבריו.
 

“ביום הזיכרון הקודם היינו בבית הקברות, ובא בחור שהיה עם בר במחלקת הסיור”, סיפרה האם. “הוא ביקש שאכיר את אביו. האב סיפר שהוא מבקר כל שנה חייל שקבור לא רחוק מבר והיה עם אחי הגדול בכיתה. בחור שנהרג לפני כמעט 30 שנה. זה קשר שלא עובר”.
 

ויש להם גם מסר נוקב בסוגיית ההודעות הלא אחראיות שרצו בוואטסאפ על מותם של חיילים במהלך צוק איתן. לדברי האם נעמה, גם הם כמעט קיבלו את ההודעה על מות בנם בוואטסאפ ולא על ידי גורם מוסמך. “זה היה נס שלא שמענו לפני”, היא אמרה. “כל מי שאנחנו מכירים שמע קודם. אנשים ישבו מחוץ לבית וחיכו שנגיע. מי שמפרסם בוואטסאפ חייב לחשוב פעמיים".