"הבור של סוף העולם": האחיות השכולות המסייעות לבני משפחה שכולים

ההתמודדות היומיומית של בני המשפחות אשר שכלו במהלך השנים את יקיריהן במדים, מורכבת ומשתנה ממשפחה למשפחה וככל שהשנים חולפות מרגע היוודע האסון והנקישה בדלת. חלק בוחרים להתגייס בעצמם, הפעם למען אחיהם מכורח למשפחת השכול. פעמים רבות הם עושים זאת ללא ידיעתם של המסתייעים בהם כי מדובר באנשים שכולים בעצמם. בעמותת נט"ל הוותיקה, המסייעת זה שני עשורים לנפגעי טראומה על רקע לאומי, ישנם מתנדבים רבים כאלה, ובהם שתי אחיות שהסכימו לדבר עם "מעריב" לראשונה על החוויה הייחודית של השכול.

אפרת שביט היא סגנית מנהלת קו הסיוע של נט"ל. אחות שכולה לקצין סיירת מטכ"ל, חיים בן יונה, שנפל במלחמת ההתשה, כשלצדו בצוות נלחם רה"מ בנימין נתניהו, תחת פיקודו של רה"מ לשעבר, אהוד ברק. "אחי יועד לגדולות. אמרו עליו שהוא יהיה רמטכ"ל", נזכרת שביט, שהיתה אז בת 18 בסוף לימודיה בתיכון. "אני בת קיבוץ יחיעם והשכול בקיבוץ היה מאוד לא פשוט. בטח בתקופה שבה גילוי רגשות לא היה לגיטימי".

ב-15 השנים האחרונות שביט מתנדבת בנט"ל ופגשה הרבה מאוד סוגים של משפחות. ממרחק ארבעה עשורים וחצי מנפילת אחיה היא מעידה: "למרות היותה של חווית השכול אחת הטראומטיות שאדם יכול לעבור בחייו, אפשר לצמוח איתה. גם במקום הכי קשה בחיים יש בחירה. אפשרי להחליט שיש בשביל מה לחיות והבנתי את זה הרבה בזכות אמי, שהיום היא בת 90. היא תמיד אמרה לי שאם אנחנו נפסיק לחיות - אז הם נפלו לשווא. חיים עם הכאב כל החיים ללא קשר לזמן שעובר. לפעמים הוא נוכח פחות ולפעמים יותר, כמו כשהילדים שלי התגייסו. היום אני כבר סבתא לנכד שמתגייס". 

שביט מדגישה: "ההבדל המשמעותי הוא בלומר שהשכול לא מנהל אותך, אלא אתה מנהל אותו. אני נתקלת במחשבה של משפחות שכולות שאם לא נעסוק בזכרו כל הזמן הוא יישכח. אבל הנופל לעולם לא ייעלם מתוכנו. יש קושי ענק להתמודד עם העולם שבכלל ממשיך להתנהל, אבל חלק מהתהליך הוא הפרידה מהכעס. אני בחרתי בחירה מושכלת לא להיות בכעס וזה לא אומר שאחי הוא לא חלק מחיי לכל אורך השנים". על השיח עם הורים שכולים טריים היא מספרת: "אני לא נשארת מחוץ לבור שאליו נפל האדם שפונה אלי ונותנת עצות. לומר משפטים כמו 'יש לך עוד ילדים, יש בשביל מה לחיות' אלה לא דברים שהורה שכול צריך לשמוע. צריך לרדת אל הבור הזה של סוף העולם ולהיות איתו שם. אם הוא יסכים שאלווה אותו - זה יהיה תהליך".

דינה טל היא מתנדבת בפרויקט ביקורי בית של נט"ל אצל משפחות שכולות ופצועים. כשהיתה בת 15 בלבד שכלה את אחיה היחיד, שמאי שייביץ', לוחם הנח"ל המוצנח ולאחר מכן בצנחנים, שהיה בן 20 בנופלו. הוא נהרג בעת מרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן ב-1968. "היינו מאוד קרובים והיה לנו קשר מיוחד. נשארתי לבד להורים ניצולי שואה ששמאי היה גאוותם הגדולה. אבי נכנס לדיכאון שממנו לא יצא ואמא היתה אבלה עד יום מותה. לי לא היתה לגיטימציה לאבל שלי ולא היה לי עם מי לדבר. בכיתי עם עצמי והייתי צריכה להגן על ההורים למענם ויתרתי גם על שירות בצה"ל", מספרת טל.

את התיקון עושה דינה בימים אלה, חמישה עשורים כמעט אחרי נפילת אחיה. "היה לי ברור בצעירותי שאעשה הכל לסייע לאחים שכולים. שיהיה להם עם מי לדבר, כשלי לא היה. הזמן לא מרפא, הוא מאפשר לחיות עם הכאב. שמאי מלווה אותי כל חיי. הפספוס ענק, אני שומעת את זה מהאנשים שאני מבקרת, אבל אחי חי דרכי. שלושת בני התגייסו לקרבי אבל לא חשבתי לרגע להעביר להם את הכאב והפחד. עד היום אני מצטערת שלא התגייסתי, כי אבא אמר שהוא לא יכול לראות יותר מדים בבית". על ההתנדבות שלה היא מודה: "אנחנו לא מגלים שאנחנו שכולים, אבל כשפעם אחת הדבר נודע למישהי שליוויתי היא אמרה לי 'זה מחמם את הלב לדעת שאת מבינה'".