בכל שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עולים לנגד עיני חברי לנשק ולדרך, שנפלו במשימה המשותפת להגנת המולדת. שמות ופנים, סיפורים ורגעים.
בעומדי מול שורות המצבות בבתי העלמין, אני מרכין ראשי בפניהם, אך גם נושא עיני השמיימה, מביט בדמותם הנשקפת ונזכר.
נזכר בדמותו של סגן דביר לניר, בן מושב מולדת, מנהיג טבעי ובעל קסם אישי, שמגנט בדמותו את כל מי שהכירו. דביר היה מפקד מחלקת טנקים מצטיין בגדוד שעליו פיקדתי בקורס מפקדי הטנקים בחטיבה 460. למרות שלא חויב, הוא התעקש לרכוש ניסיון בפעילות מבצעית בלבנון ונהרג בשנת 1997 באסון המסוקים. לצדו, אני נזכר בדמותו של רב"ט מור כהן שגדל בעפולה. נער מוצלח ומלא מוטיבציה, שביקש לשרת בחטיבת גולני והתגאה בשירותו הקרבי. מור נהרג בשנת 2009 מפגיעת כדור בתרגול לחימה בשטח בנוי ברמת הגולן.
עמם, רס"ן בניה ריין, שגדל ביישוב קרני שומרון, סיים בהצטיינות את קורס הקצינים ונבחר בהמשך למ"פ מצטיין. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היה בניה בחופשה בין שני תפקידים, אך התעקש להצטרף לחטיבה 401 ללחימה. בשל התעקשותו הוקם "כוח בניה" שמשימתו הייתה לחלץ פצועים. בעודו פועל לחלץ פצועים ספג הטנק בפיקודו טיל נ"ט וכל ארבעת לוחמי "כוח בניה" נהרגו. על אומץ לבו ורוח הלחימה שהפגין, קיבל בניה צל"ש.
שלושה סיפורים, שלושה עולמות עצובים של יופי ואיכות אנושית שטרם מוצתה. "משמעות החיים של אדם היא הסיפור שהוא מספר במעשיו" - חייהם היו קצרים, אך בעלי משמעות של דוגמה אישית, הקרבה וגבורה. שבוע אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום לפני יום העצמאות ה־68 למדינת ישראל, נזכור כי היה להם למען מה להילחם ויש משמעות למותם. הם סללו לנו את הדרך להמשך העצמאות והחירות.
ביום זה אייחד מחשבה מיוחדת לחיילי צה"ל, סמ"ר אורון שאול וסגן הדר גולדין זכרם לברכה, שלחמו ונהרגו במערכת צוק איתן. גופותיהם נותרו בידי ארגון הטרור חמאס. צה"ל ופיקוד הדרום מחויבים לפעול ללא לאות על מנת להביאם לקבר ישראל.
האמירה "ללכת לאורם" איננה סיסמה. ביום הזיכרון ראוי שנדון עצמנו, כל אחד באופן אישי וכחברה, אם בהחלטותינו, במעשינו ובערכינו, אנו ראויים להם ולקורבן שהקריבו משפחותיהם למעננו. דביר, מור, בניה ועוד חללי צה"ל, חיים בתוכי. מורשתם מורה לנו לפעול בעוז רב ובענווה עמוקה. הם הולכים איתי לכל מקום ונוכחים איתי בכל החלטה כמפקד. אני מקווה שאני עומד בציפיותיהם.