אחים שעלו ארצה לבדם ומשרתים בצה"ל מספרים על החוויה הלא פשוטה

"זה לא פשוט, אבל התרגלנו לזה. אנחנו כבר ארבע שנים בלי אמא, וזה נותן לנו אפשרות לחיות לבד, להתבגר", מספרת נטשה ראדו, אחת מאלפי החיילים הבודדים שמשרתים כיום בצה"ל.

נטשה, בת 20, חיילת בחיל האוויר, עלתה ארצה ב־2012 מדרום סיביר שברוסיה עם אחותה התאומה מריה (מאשה) ראדו במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים). מאשה משרתת כיום כנהגת בבה"ד 1, והשתיים שוכרות דירה באשדוד עם אחיהן הגדול. הוריהן ואחותן נשארו ברוסיה. המשיכה של השתיים לארץ נולדה כאשר איליה, אחיהן בן ה־27 וסטודנט במכללת אשדוד, עלה ארצה במסגרת נעל"ה. אחיותיו רצו ללכת בעקבותיו, ובכיתה י' עלו למטוס ובידן כרטיס לכיוון אחד. "שמענו דברים טובים ורצינו לעלות, אבל אמא שלנו התנגדה בהתחלה", מספרת נטשה. "זו בטח הייתה החלטה ממש קשה בשבילה, אבל בסוף עלינו".

מתי בפעם האחרונה ביקרתן את הוריכן?
מאשה: "לפני שנה, מיד אחרי שסיימנו בגרויות, טסנו להורים לחודשיים. אחרי זה חזרנו, עבדנו ואז התגייסנו. אנחנו חיילות בודדות, ולכן ניתן לנו לטוס פעם אחת להורים שלנו על חשבון הצבא לחודש. אנחנו רוצות לעשות את זה בסילבסטר. יש שם אווירה ממש מיוחדת ולא ראינו שלג כבר ארבע שנים".

קשה לחיות בארץ בלי ההורים?
מאשה: "כששואלים אם קשה לנו בלי ההורים, אנחנו אומרות שאפשר להסתדר עם זה. זה נותן יותר חופש, יותר אחריות".

מאשה: "יש לידנו אנשים שעוזרים לנו. גם בנעל"ה היה היחס אלינו טוב; נתנו לנו דמי כיס. כשעברנו לגור עם אח שלנו, קיבלנו הנחה לארנונה דרך הצבא. לא כל כך ידענו על המדינה, וכשהגענו לארץ זה היה משהו חדש. קרו הרבה דברים טובים, ועכשיו כיף להיות בצבא".

מאשה ונטשה מספרות כי אף שהוריהן לא נמצאים לצדן, הן מרגישות עכשיו ממש כמו משפחה. "יש לנו מקום פרטי, חדר לכל אחת. אנחנו עוזרות זו לזו, ובסופי השבוע אנחנו מבשלות אוכל ומנקות את הדירה".

הן מספרות שהסיוע הצבאי שמוענק להן מאפשר להן להתקיים כלכלית ומנטלית. "אנחנו מקבלות תוספת למשכורת, ולפעמים מש"קית הת"ש נותנת כל מיני דברים לבית", מספרת נטשה. "המפקדים שואלים כל הזמן אם אני צריכה משהו, ואם כן הם מספקים את הדרוש". מאשה מוסיפה: "לפני חודש הייתי בבה"ד 1, ומש"קית הת"ש עשתה בדיקת בית וראתה שהתנור לא פועל, אז יביאו לנו תנור".

אתן מחכות לרגע שבו המשפחה שלכן תעלה?
"אחותנו בת 9, ולא נראה לנו שהיא חושבת על זה, אבל אנחנו שלושתנו רוצים שאמא שלנו ואחותנו יבואו לישראל. יהיה לנו קל יותר, וככה ניפגש יותר. אבל לאמא קשה לעבור, לעזוב הכל. יש לה בעל חדש, ויש להם בת משותפת. בעלה ממש נגד לעלות לארץ, והוא לא רוצה לעזוב את הבית שלו".

בינתיים, השתיים כבר מפנטזות על היום שאחרי השירות הצבאי. "אני רוצה לטוס לכמה חודשים ואז להתחיל ללמוד באוניברסיטה, אבל אני עוד לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד", מספרת נטשה. "לאן לטוס? זו שאלה גדולה. אני לא רוצה לטוס לבד. אולי עם מאשה, אולי עם חברים, אבל זה עדיין במחשבות".

"בתוכנית נעל"ה נותנים לנו תואר ראשון בחינם, אז לא כדאי לפספס את זה, ואני יודעת מה אני רוצה ללמוד: הנדסת תוכנה", אומרת מצדה מאשה.

נטשה: "אולי נראה קשה להתחיל הכל מההתחלה בגיל כזה צעיר, אבל יש אנשים שעוזרים, וזה טוב. ככה אנשים מתבגרים ומבינים מה זה לגור לבד, בלי עזרה של ההורים. גם מעניין לראות עם אחר, מדינה אחרת, וללמוד איך חיים כאן. כאן ההיסטוריה של העם היהודי".

מעטפת מגוונת

ביום ההצדעה לחיילים הבודדים, המצוין היום, יוקירו בצה"ל את 6,700 החיילים הבודדים המשרתים בצבא. לרגל היום יערכו "יחד למען החייל" וארגון ידידי צה"ל בארצות הברית ובפנמה (FIDF) את האירוע "עולים על כפכפים" בפארק המים שפיים, שבו ישתתפו כ־5,500 חיילים בודדים המגיעים מכל קצות העולם.

מדור חיילים בודדים בצה"ל הוא שאמון על הטיפול בחיילים אלו ועל רווחתם. "המדור מרכז את כל עניין פתרונות הדיור, שולט במשאבים ומבצע את תהליך קליטת החייל", מספרת הרמ"דית רב־סרן קרן ויס. "המדור אחראי לאירועים ייחודיים, אם אירוח בחגים ואם יום החייל הבודד. אנחנו אחראים לכל מה שקשור באורח החיים של החייל, והמדור חושב קדימה, מנסה לפתח תוכניות חדשות, ליצור יוזמות חדשות כדי להעשיר את סל הכלים שיש לנו לתת להם.

"החיילים הבודדים בצה"ל הם אוכלוסייה ייחודית, וככזו, המפקדים בשטח יודעים להיות מוכוונים כלפיהם ויודעים לתת להם את תשומת לב הנדרשת, לגלות אכפתיות ורגישות", מוסיפה רס"ן ויס. "המפקדים הם האמא והאבא שלהם, ולכן נדרשת הרגישות הזאת. נוסף עליהם עומדות לרשותם מש"קיות הת"ש; הן

מחבקות אותם, דואגות שיהיה להם מקום לחגוג בו את החג ומוודאות שמקום המגורים שלהם הוא ראוי ושלא יחסר להם דבר".

לדברי רס"ן ויס, חלה עלייה של כ־25% במספר החיילים הבודדים בחמש השנים האחרונות. לטענתה, מאחורי הנתון הזה עומדים שלל גורמים, ובהם הגידול בעלייה ארצה וגיוס אוכלוסיות ייחודיות לצה"ל. לדבריה, "אנחנו צופים גידול נוסף".

"חיילים בודדים בצה"ל זכאים למעטפת מגוונת מאוד, החל מהצורך הבסיסי ביותר של מגורים", מסבירה רס"ן ויס. "צה"ל מציע לנושא המגורים כמה פתרונות. אחד מהם הוא מגורים בתשעת בתי החייל הפרוסים לאורך הארץ, שבהם יש להם חדרים קבועים, חדר אוכל ואם בית שמלווה אותם. הם מנהלים שם חיים שלמים. לצד בתי החייל, יש 96 דירות "יחד למען החייל", ובכל דירה חיים שישה חיילים ומנהלים משק בית עצמאי. בסיוע של "יחד למען החייל", צה"ל מאבזר את הבית בציוד ובמזון. נוסף על זה, יש תוכנית לאימוץ חיילים בקיבוצים, בשיתוף עם התנועה הקיבוצית, בכל רחבי הארץ. כל חייל בוחר מה הוא מעדיף. חוץ מזה, יש פתרון לשכר הדירה. חייל יכול לשכור דירה באופן עצמאי, והוא יקבל החזר כספי לתוך השכר החודשי שלו".

לא תמיד מבינים

האחים יניב והילה סינגרמן עלו יחד לארץ לפני שנה ושלושה חודשים מבולטימור שבארצות הברית. יניב, בן 22, משרת בצנחנים, והילה, בת 20, משרתת ברמת הגולן כמש"קית קשרי חוץ. "סיימתי בית ספר תיכון ועשיתי תוכנית 'מסע' (יוזמה משותפת של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל המרכזת תוכניות ארוכות בישראל לצעירי העם היהודי בתפוצות – ע"ל)", מספרת הילה. "הבנתי שאני לא יכולה להיפרד מהארץ והחלטתי לעלות. חזרתי הביתה לחגוג את חג הפסח, ואז לקחתי את אמא שלי לצד ואמרתי לה שאני מתכננת לעלות. היא אמרה שזה בסדר גמור ושאדבר עם אחי, כי הוא גם מתכוון לעלות".

"הייתי חודשיים בארץ לפני בערך שנתיים", מספר יניב. "הייתי בדימונה חודש, ואז חודש בירושלים. בדימונה עבדתי במחנה קיץ עם הנוער בעיר, לימדתי אותם אנגלית. היה לי המון זמן להסתובב ולעשות מה שרציתי. אהבתי מאוד את ישראל, אבל קשה לי להגיד שכשהייתי פה ידעתי שרציתי לעלות. קשה לי להגיד שהזמן שהייתי פה הוא הסיבה לעלייה. רציתי להיות חלק מהסיפור היהודי, חלק מהעם וחשבתי שכדי לעשות את זה צריך לעלות ולהתגייס".

לא ידעתם שכל אחד מכם חושב לעלות לישראל?
יניב: "הגענו כל אחד להחלטה לבד ודיברנו על זה רק אחר כך".

הילה: "זה היה טבעי, לא חשבתי על זה הרבה. לא הרגשתי שזה שינוי דרמטי בחיים, אלא הצעד הטבעי הבא. גם אחותנו התגייסה ועלתה לפני חמש שנים. ההורים שלנו גרו בארץ כמה זמן וחיינו בתוך הקהילה היהודית. זה לא היה מעשה מוזר, אלא הגיוני. העובדה שהמסלולים שלנו הצטלבו היא הוכחה שהציונות של ההורים שלנו חדרה אלינו. לא היה להם מוזר לשמוע את זה. הם הרגישו שאנחנו מתקדמים למשהו שאנחנו אמורים להתקדם אליו, ואנחנו מצפים שגם יתר ששת האחים שלנו יבואו".

לאחר שעלו ארצה, התחנה הראשונה של שני האחים הייתה האולפן בירושלים, שם הם גרו יחד, למדו עברית והתכוננו לגיוס. משסיימו את קורס העברית עברו לתוכנית "צבר" בקיבוץ בית רימון, קיבוץ דתי בגליל התחתון. משם המשיכו לצבא. "רציתי להתגייס לחי"ר, רציתי להיות עם חבר'ה", מספר יניב. "לא היה לי 'וואו' מההתחלה, אבל זה מקום מגניב, טוב שהגעתי לשם. אני אוהב את החיילים שאיתי, אז הכל קל יותר. יש קושי, אבל פשוט עושים את הדברים".

איך חבריך ליחידה מתייחסים אליך?
"יש דברים שמגיעים לחיילים בודדים - אנחנו מקבלים יותר זמן, מקבלים יום סידורים, והחבר'ה מסביב מבינים את זה, אבל אומרים בצחוק: 'הוא עוקץ את הצבא'. מתייחסים אלינו בצורה שלא ציפיתי, יותר טובה ממה שציפיתי".

"כשהציעו לי לבוא לכאן חשבתי 'למה לא?'", מספרת הילה. "רציתי לנסות משהו חדש שלא הכרתי. מהרגע שהגעתי, אני נורא נהנית, אוהבת את האנשים. מצאתי כאן אנשים איכותיים. אני מתאהבת בהם יותר ויותר בכל יום. אני חושבת שהכל קרה לטובה".

באילו קשיים נתקלתם לאורך הדרך?
הילה: "אחד הדברים הקשים בעלייה ובגיוס הוא שאנשים לא מבינים אותך, לא מבינים מהיכן באת. מה שנוח בלעלות עם אח או אחות הוא שיש מישהו שמבין מהיכן באת. אחותנו, שעלתה לפנינו, סללה את הדרך בשבילנו. היא עוזרת לנו, נותנת תמיכה. משום שהיא עשתה את זה לפנינו, היא יודעת מה לעשות - ואיך לעשות".

כמה זמן עבר מאז שראיתם את משפחתכם?
יניב: "שנה אחרי שעליתי, לפני חודשיים, הייתה לי רגילה וטסתי לשבועיים לארצות הברית. קשה שלא לראות את המשפחה. יש הבדל בין משפחה מאמצת לבין משפחה. קשה לי לדבר איתם במהלך השבוע כי אין כמעט זמן בצבא, אבל הם שם בשבילנו".

"הייתי בארצות הברית לפני שהתגייסתי בסוף מרץ", מוסיפה הילה, "ואני מקווה לראות אותם בסוכות. כמו שיניב אמר, זה ממש קשה, אין ספק. אולי זה הדבר הכי קשה בקשר לעלייה וגיוס אצל חיילים בודדים. עם הזמן טיפה מתרגלים. החיים שלנו כאן, והם שם; הם מנסים לבוא לכאן ואנחנו לשם, אבל זה חלק מהעניין של לבנות את החיים כאן. כשבאתי לכאן לתוכנית הרגשתי שאני מגשימה את החיים שלי. אני כל כך אוהבת להיות כאן, אני מרגישה טוב ואני לא מתחרטת על שום דבר".

גאוות יחידה \ רותי פרנקל

הרבה אנשים שואלים: "למה עשית את זה? למה החלטת להתגייס לצבא בגיל 29?" ואני תמיד עונה להם: "ובכן, למה לא?" ברור שיכול להיות קשה לחיות בעולם שבו כולם צעירים ממני בהרבה, אבל התשוקה להיות חלק מהמדינה כמו כולם גברה על התחושה הזו.

בשנות ה־20 המאוחרות שלי, במהלך לימודי באוניברסיטה, התחלתי לחשוב על גיוס לצבא. אפילו עבדתי חצי משרה במשטרה כדי לבדוק אם אני באמת נהנית מזה. לאחר שהגשמתי את חלומי לעשות עלייה, הבנתי שהצבא הוא לא רק עוד שלב בחיים שלי, אלא שזהו המקום שבו מגדלים ומחנכים את הדור הצעיר של ישראל.

התוכנית הראשונית שלי לאחר העלייה ארצה הייתה להמשיך בלימודים האקדמיים באמצעות ההטבות שקיבלתי בתור סטודנטית שעשתה עלייה, אולם במהלך החודשים הראשונים שלי בארץ, כשראיתי את החיילים באוטובוסים וברחובות תופסים מחסה במקלטים במהלך מבצע "צוק איתן", הבנתי שחיי הצבא הם חלק משמעותי בחייו של כל ישראלי. חשבתי ששירות צבאי יוכל לעזור לי להשתלב ולהרגיש שלמה עם חיי החדשים כישראלית.

הצבא עזר לי להרגיש גאה יותר מאי־פעם להיות חלק מישראל. השירות עזר לי לסלול את הדרך בשביל המשפחה שלי וגרם לי להרגיש שייכת יותר למדינה הקטנה ובעלת העוצמה המסתורית הזו. כמו כן, התפקיד שבו אני משרתת כיום בצה"ל מגביר את תחושת השייכות שלי למדינה. ההדרכה בשר־אל (טיפול במתנדבים מחו"ל) היא חוויה מיוחדת שבה אני מצליחה ללמד מתנדבים זרים על התרבות החדשה שלי כישראלית. בטווח הארוך זה מעניק גם לי עוד כלים להבנה מה כרוך בלהיות ישראלית. גם הטיולים הם בהחלט בונוס. בכל שבועיים או שלושה אני זוכה להגיע לבסיס חדש בארץ, וכך אני זוכה ללמוד על יחידות שונות ולהבין איך הצבא באמת עובד. בנוסף, אני זוכה לבקר במוזיאונים וכל הזמן ללמוד, לצד מתנדבים זרים וסקרנים מכל רחבי הגלובוס.

השירות הצבאי הוא כמובן לא תמיד זוהר. יש פעמים שבהן הסתכלתי על עצמי ותהיתי מה בדיוק אני עושה כאן בגיל 30. אבל מצד שני, כשאני ממש חולה או מחכה בתור לרופא, מחכה לשמוע מה יעלה בגורל הגימלים שלי, אני לא יכולה שלא להודות על גילי המופלג.

בסך הכל אני מוקסמת ממה שהצלחתי להשיג. לא כולם יכולים להגיד שהם השתתפו במשהו הרבה יותר גדול מהם. כמו כל דבר בחיים, יש עליות ומורדות, אבל אם הייתי יכולה לעשות הכל מהתחלה, עם כל הידע שרכשתי בנוגע למה הם באמת חיי צבא, הייתי עושה זאת שוב בלי להניד עפעף. 

הכותבת היא חיילת בודדה מארצות הברית שמשרתת כמדריכה ביחידת שר־אל