האלוף במילואים אורי שמחוני עמד ביום רביעי שעבר מול אודיטוריום מלא בחבריו מגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, אלה שצנחו במיתלה, באותו קרב מפורסם לפני 60 שנה. אלא ששמחוני, שנשא דברים באירוע, הפנה את דבריו ללוחמים הצעירים של הגדוד שנכחו במקום. "צר לי להגיד לכם, אבל הסיכוי שתצנחו בעתיד נמוך מאוד", שמחוני אמר בחיוך לחבר'ה הצעירים, "כך שיש לנו יתרון יחסי, אנחנו הדור היחיד עם כנפיים אדומות. יש היום דרכים יותר נכונות ומודרניות להגיע לעורף האויב מאשר מטוסים אטיים ומנמיכי טוס, כמו אלה שקפצנו מהם. מה שאנחנו כן יכולים להעביר לכם הוא התעוזה והיוזמה. אין גבול למה שאפשר לעשות, כמו אותה תחושה שהייתה לנו בעבר. התחושה היא שאנחנו בלתי מנוצחים, שעשינו פעולות עד הסוף. היינו בלתי מנוצחים, וזו מודעות פנימית שאדם צריך לחוש אותה. אנחנו, אתם, בלתי מנוצחים - וזו תחושה שאיתה צריך ללכת ולהוביל".

מיפי הבלורית של פעם נשארו היום אנשים בסביבות גיל 80 שהנכדים שלהם משרתים בגדוד. שמחוני עצמו היה בזמן הקרב קצין צעיר בן 20, מאותם מעטים שזכו לענוד כנפי צניחה בעלות רקע אדום, כיאה למשתתף בצניחה מבצעית, הראשונה בתולדות צה"ל. גם תא"ל (במיל') אפרים "פיחוטקה" חירם, לשעבר ראש עיריית רמת השרון, היה אז חייל צעיר. בשבוע שעבר צנח נכדו חנן עודד בבוקר שבו נפגשנו לציון 60 שנה למבצע שבו השתתף סבו. "הצנחנים של היום בחורים נפלאים, יותר טובים מאיתנו", אומר פיחוטקה. "אני מדבר איתם, והם מכבדים את ההיסטוריה, לומדים אותה. לדעת את מה שהיה זו מחויבות לעתיד".
במפגש נכחו אנשים מבוגרים שלא נפגשו שנים, אבל לא שוכחים את אותה רעות תחת אש שחוו באוקטובר 1956. "יש אנשים שמאז השירות הסדיר לא נתקלתי בהם", מספר שי מלמוד, שהיה אז בדרגת רב־סמל. "אני רואה פה פרצופים, חלקם מוכרים, רק לא זוכר מי הם. לצערי, אנחנו נפגשים יותר ויותר בלוויות".

כוכבי אותו קרב מיתולוגי כבר לא איתנו, ובהם המח"ט דאז אריק שרון, מג"ד 890 דאז רפאל איתן ומג"ד הנח"ל המוצנח מרדכי גור, וכן 38 חיילים שמצאו את מותם באותו עימות עם המצרים שארך יומיים, בין 31 באוקטובר 1956 ל־1 בנובמבר אותה שנה.

300 מטר מהמצרים

לפני המפגש, בשבוע שעבר, ערכו לוחמי גדוד 890 הצעירים צניחת שחזור לציון 60 שנה לאותה צניחה מיתולוגית בסיני. "אנחנו כאן כדי להגיד לכל מי שצריך, ובעיקר לאויבינו, כי חטיבת הצנחנים מוכנה גם היום להיחגר למצנחים ולקפוץ", אמר מח"ט החטיבה הנוכחי, אל"ם נמרוד אלוני, לחייליו. "בכל מקום שצריך תעוזה ואומץ לב, שם נהיה. תהיו מוכנים ואל תופתעו כשאתן לכם את הפקודה שהלילה צונחים".
במשך שנים היה הקרב על המיתלה מיתולוגיה ישראלית, סיפור גבורה צה"לי, עד שגם הוא נסדק כשמאחוריו התגלו עימותים ותככים שהיו אז בתוך הצבא והטילו עליו אור מעט שונה.
הכל התחיל מהכרזתו של נשיא מצרים דאז גמאל עבד א־נאצר על הלאמת תעלת סואץ, מה שגרם לכעס רב בקרב הבריטים והצרפתים, שהתחלקו אז בבעלות על התעלה. ב־24 באוקטובר 1956, בפרברי פריז, נחתם הסכם סודי בין צרפת, בריטניה וישראל, ולפיו צה"ל יבצע פעולה צבאית בסיני שתיראה כמו פעולת תגמול - ואז תהיה לשתי המדינות הגדולות סיבה לדרוש מהמצרים ומהישראלים לסיים את פעולות האיבה ביניהן ולסגת מהתעלה.

שחזור הצניחה במיתלה, שבוע שעבר. צילום: דובר צה"ל
במסגרת ההסכם היה ברור לצדדים שמצרים תסרב לעסקה, ואז בריטניה וצרפת יתקפו אותה, ישתלטו על התעלה ובכך יכריחו את המצרים להסכים לתנאים. המהלך הצבאי של צה"ל היה אמור להיות מוגבל בהיקפו ולהיוותר ברמת הפרובוקציה. לא הייתה כוונה לפתוח בקרב שיוביל למלחמה. אלא שהרמטכ"ל משה דיין לא עדכן את מח"ט הצנחנים שרון בפרטים בגלל סודיות ההסכם.
ביום שני, 29 באוקטובר 1956, נפתחה מלחמת סיני כשגדוד 890 צנח כארבעה קילומטרים ממזרח למצבת קולונל פרקר ליד המיתלה, מעבר יבשתי בין שני רכסי הרים במערב חצי האי סיני, 35 קילומטר מתעלת סואץ. "היינו בתקופה של פעולות תגמול, אז בשבילנו היה טבעי שיקרה משהו", סיפר בשבוע שעבר רוברט קדוש, מחיילי הגדוד. "בכלל חשבנו שהפעולה תהיה בירדן. רק כשהגענו לבסיס פרשו לפנינו מפה ואמרו שאנחנו צונחים בסיני".

לא לכבוש אותו

האלוף (במיל') שמחוני זוכר את אותו יום שבו התקבלה הבשורה על צניחה מבצעית ראשונה. "הייתה שמחה אדירה", תיאר. "על הרחבה לפני המרפאה בתל נוף עשינו מדורה גדולה, שרנו, רקדנו. הייתה שמחה שזה הולך לקרות. איך נראה התדריך של רפול? קצר ותכליתי. אני לא זוכר מילה במילה, אבל הוא ארך כחמש דקות. של המ"פ ארך אולי שלוש דקות. מה זה אומר? שיודעים מה רוצים לעשות, וכשהכל ברור, מספיקות כמה מילים. בלי התפלספויות".
המטרה הייתה להתייצב בפתח מעבר המיתלה, אבל לא לכבוש אותו. אלא ששרון היה איש של אקשן. הוא ידע שקרבות מתחוללים באזורים אחרים, והיה לו מוזר שדווקא הצנחנים נמצאים בהקפאה. שרון ביקש ממוצב הפיקוד העליון לתפוס את מעבר המיתלה, אבל זכה לסירוב. למחרת החלה עליהם מתקפה של מטוסים מצריים. "היה חיפוי אווירי, אבל מטוסי המיסטר, שחיפו עלינו, הועסקו על ידי מיגים מצריים", סיפר בשבוע שעבר חנוך מנור, שהיה קצין חבלה בגדוד. "הם לא יכלו לעזור".

כינוס הצונחים במיתלה עם גדוד 890. "לדעת את מה שהיה זו מחויבות לעתיד". צילום: אריאל בשור
שרון היה נחוש לצאת לפעולה, ובפיקוד ידעו למה הוא מסוגל. לכן ב־31 באוקטובר נשלח לשם ראש מטה פיקוד הדרום, סא"ל רחבעם זאבי, כדי להבהיר למח"ט הצנחנים שיש פקודה שלפיה הוא לא נכנס למצב של לחימה. שרון אמר לזאבי שהוא לא מתכון להילחם, אלא רק רוצה להוציא סיור כדי לבדוק את שטח המעברים. לאחר מכן סיפר זאבי שכשהוא ראה את גודל הסיור ששרון התכוון אליו, הוא נבהל. לא היה מדובר בכמה ג'יפים, כמו שסיור אמור להיות, אלא בכוח של גדוד.
באותו יום, בשעה 12:30 בצהריים, נכנס הסיור במעבר, וכעבור 20 דקות נפתחה עליו אש תופת ממארב. לא היה מידע מודיעיני על סדר הכוח המצרי או על מיקומו. במקום החל להתפתח קרב שנועד לכבוש את המעבר וגם לאפשר את חילוץ הפצועים. "מישהו סיפר שהמצרים הגיעו למרחק של 300 מטר ממנו", עדכן אותי חירם כשנפגשנו בשבוע שעבר. "הוא ישב על גבעה חשופה וביקש רשות מהמ"פ לרדת למדרון אחורי, כי הוא לא היה יכול לעמוד בזה. אני ראיתי את המתרחש במשקפת, והפצצה הראשונה שיריתי נפלה קרוב מאוד אליו, ממש בתוך מחלקה מצרית. הוא אמר לי: 'כמעט הרגת אותנו'".
החבר'ה הצעירים שלחמו בקרב ההוא ראו את המוות בעיניים. עשרה חיילים מחטיבת הצנחנים קיבלו עיטורים, ועוד 13 קיבלו צל"ש ממפקד פיקוד הדרום באותם ימים, האלוף חיים לסקוב. הקרב גבה את חייהם של 38 חיילים.

ביצע בשלמות

בשבוע שעבר ניגש אל"ם (במיל') דן זיו אל המג"ד הנוכחי של 890, סא"ל אליאב אלבז, לחץ את ידו ואמר לו שהוא עוד יגיע רחוק. היה נראה שסא"ל אלבז מתרגש, והוא אמר בתגובה: "כבוד גדול לשמוע את זה מגיבור ישראל".
ב־1957 קיבל זיו, שכבר עבר את גיל 80, את צל"ש הרמטכ"ל בעקבות קרב המיתלה. ב־1973 הוא קיבל את עיטור הגבורה משר הביטחון משה דיין על גילוי אומץ לב למופת בקרב. בתיאור המעשה נכתב: "ביום 1 בנובמבר 1956 התנדב סג"ם דן זיו לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע בזחל"ם תחת אש מקלעים, בזוקות וררנ"טים (רומה־רובה נגד טנקים – א"ל) מטווח 50 מטר, לאור היום, ביצע את משימתו בשלמות והמשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים".
"הייתי סגן משנה, 30 יום אחרי סיום קורס קצינים", זיו נזכר בשבוע שעבר. "עוד לא היה לי ביטחון להוביל מחלקה. בסך הכל ילד בן 20. אמרו לי 'עכשיו תורך'. כשאני מספר את זה במורשת קרב, חיילים אומרים לי: 'עכשיו תורך למות'. לא התכוננתי למות באותו יום. הם נתנו לי חמש משימות, ושני גדודים מצריים ירו עלי וכל המשימות מולאו. כשבאו לתת לי את עיטור הגבורה, אמרתי לשרון: 'יש לכם טעות, תן את זה לכבוד השם, כי הוא שמר עלינו'. לפני שיצאתי לפעולות אמרתי: 'כבוד השם, תסתכל עלינו בעין הטובה שלך'".
מאין שאבת את האומץ?
"מי שבא לצנחנים, בעיקר מפקד, צריך לענות על ארבע דרישות יסודיות. אחת, צריך לקחת את הפחד האישי ולזרוק קיבינימט, ואת זה לא כל אחד מסוגל לעשות. שתיים, שאל את עצמך תמיד, ולא משנה באיזו דרגה אתה, מה התרומה הסגולית שלך לביצוע המשימה. שלוש, קדושת החיים; אותנו מלמדים שחיים של כל אדם קדושים, אבל החיים של עשרה קדושים יותר, ובקרב המיתלה היו 150 צנחנים מנותקים שאף אחד לא ידע איפה הם. אנחנו לא בני אלים, אלא בני אדם. מכאן באה ההקרבה. ארבע, גיבוש הצוות והערבות ההדדית כשכל אחד שומר על השני".

לדעת את האויב

היה די לראות חלק מהאנשים שהגיעו ביום רביעי שעבר למפגש בכפר הנופש באשקלון כדי להבין מאיזה חומר הם קורצו. הסתובב שם, למשל, שאול חלפון, תושב חברון שלבש מעין גלבייה עם הכתובת: "מנשרים קלו, מאריות גברו", סמלי הצנחנים וגדוד 890. על הרכב שנהג בו זהרה מדבקה: "כהנא צדק".
החיילים הצעירים לא הפסיקו להצטלם עם חלפון. "אדם נורמלי מפחד, העניין הוא איך מתגברים על הפחד", הסביר חלפון. "אם לא מתגברים, אז עושים טעויות ומאבדים את החיים. כשיש מפקדים כמו רפול ואהרן דוידי, אתה לומד להתגבר על הפחד. רפול הוא הקצין היחיד בעולם שבכל מלחמות ישראל, גם כרמטכ"ל, היה בטנק הראשון. מה שהיה במיתלה הוא דבר ששום צבא בעולם לא יכול היה לעשות. כל הפעולות עם רפול מראות לך שאין דבר העומד בפני הרצון".
עם כל הכבוד לעברו הצבאי של ראש הממשלה המנוח שרון, חלפון לא שוכח לו את כאבי ההתנתקות. "אי אפשר לקחת ממנו, הוא היה מנהיג, דיקטטור", הוא אומר. "כריזמטי בצורה בלתי רגילה. אנחנו היינו הציוד המתכלה שלו. הערצנו אותו עד שעשה את הדבר הכי חמור שאין עליו סליחה וכפרה".
רוב הנוכחים תפסו את שרון בתור גדול מהחיים. "אתה יודע למה הקרב הרואי?" שואל המג"ד הנוכחי של 890, סא"ל אלבז. "גם היום, 60 שנה אחריו, אני בספק אם נצליח לבצע מהלך כזה. לצנוח 250 קילומטר בעומק שטח האויב ולעשות את מה שעשו שם. האומץ, התעוזה, המחשבה, היצירתיות. רק מפקדים כמו אריק שרון חושבים על מהלכים כאלה".
ובכל זאת זה היה קרב שנוי במחלוקת.
"שנוי במחלוקת, אבל הייתה תכלית למה שעשו. הם צנחו ומנעו מהמצרים להתקדם מזרחה. מעבר לתוצאות הטקטיות של הקרב, בתודעה של המצרים ישבה הידיעה שגדוד של חיילים ישראלים נמצא 250 קילומטר בעומק שטח האויב".
אחרי הקרב, כאמור, היו לא מעט מקטרגים. מרדכי בר־און, שהיה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דיין, סיכם את הקרב במילים: "חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני". דיין עצמו לא חסך ביקורת: "תרעומת כבדה שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטה הכללי כינו את פעולתם בשם 'סיור'. מצער אותי שהם עושים כך וחורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני לבין מפקדה זו יחסי אמון כאלה - שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי".
הלוחמים הוותיקים מכירים את הביקורת על הקרב, אבל לא אוהבים אותה. "כרגיל מרבית האנשים שפותחים את הפה מקשקשים שטויות בלי לדעת על מה הם מדברים", אמר לי גיבור ישראל, דן זיו. "מי אמר שצריך להקשיב לכל אידיוט? מי שרוצה לדעת מה היה שם, שיבוא לאנשים שנלחמו ויתחקר אותם. מי שרוצה לקשקש, שיקשקש".
גם חלפון נפנף את הביקורת. "ברגע שאתה חושב מה היית עושה, הפסדת את המלחמה", אמר. "אתה צריך לדעת את האויב, מה המנטליות שלו ולא מה שלמדת באוניברסיטה, במזרחנות. במציאות זה לא אותו דבר. היה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היה לנו מודיעין עשיר, אבל בנסיבות שהיו עשינו עבודה יוצאת מהכלל".
גם רוברט קדוש, שהיה אז רובאי בגדוד, לא מבין את הביקורת. "כחיילים לא הכרנו את התככים. רק לאחר מכן שמענו מי נגד מי", הסביר. "בשבילנו היה טריוויאלי לצאת ולהילחם